שרה עמדה בחצר הרחבה והביטה בעיניים קרועות על גל האבנים שרק לפני רגע היה הבית שלה. ידה הקטנה רעדה בתוך כף ידה הקפואה של אימה מלכה. תחושת הקור בידיה החמות תמיד של אימה העלתה גל בחילה מסחרר אל גרונה. עיניה עקבו אחר ענני האבק הסמיכים שהתאבכו סביבן, והיא נרעדה לקול האבנים שהמשיכו להידרדר במורד המדרגות השבורות, עד שהתהוו לערמת חול ולבני חמר סדוקות. בתי החמר, שבהם גרו משפחות שידן לא הייתה משגת, קרסו מדי פעם כאשר קירותיהם עייפו. לא היה זה מחזה נדיר במַהְלֵה, השכונה היהודית בסָאקֵז, אך תמיד היו הלבבות נרעדים למראהו.

גם עכשיו, כששרה ומלכה עמדו הלומות מול הבית החרֵב, התקבצו אליהן שכנים מכל עבר. כולם ידעו ששרה היא בת יחידה להוריה, מלכה וסימנטוב, וכשראו את שתיהן חבוקות זו בזו בחצר המאובקת, אנחת רווחה רחשה ביניהם. בתוך המיית האנשים התחזקו יבבותיה הקטנות של שרה והתעצמו לבכי, שסימן שביל מלוחלח ומלוח על לחייה המאובקות. היא חשה את ידה הקפואה של אמא נחה על גבה, והבהלה התרחבה בגופה הצנום. המילים נאלמו בפיה והיא משכה משיכות קצובות בשולי שמלתה של אמא. כשאמא עדיין עמדה בקיפאונה, התפרצה מתוכה צעקה דקה.