היא רצה בכל הכוח כדי להשיג את האוטובוס. רצה וצעקה לכיוון האנשים בתחנה שיעכבו את הנהג עבורה, מושיטה ידה קדימה כדי שיבחינו בה.
קו שישים ושמונה – מהתחנה המרכזית בירושלים לכיוון האוניברסיטה העברית בהר הצופים. היא לא איחרה, אבל כשראתה שהשעון לטובתה, החליטה הילה לנצל זאת ולהקדים אפילו יותר. היא הכניסה את הטלפון לתוך התיק כדי שתוכל לרוץ טוב יותר, ואז תמכה בכתפיית התיק ביד אחת ובשנייה הרימה מעט את השקית שבתוכה ישבו להם שני קלסרים. תמיד טוב להגיע מוקדם. היא התיישבה במושב הראשון, בקדמת האוטובוס, והניחה  את התיק על ברכיה.

"אני לא רוצה להתאכזב… מקווה שאני לא יוצאת לדייט הזה סתם." אמרה תוך כדי שהיא מסדרת את השיער מול המראה וזורקת מבט אחרון על מה שהיא לובשת קצת לפני שפנתה לצאת.
"השאלה היא מה את מחפשת?" השותפה שלה התיישבה על המיטה והשתיים הציצו זו על זו מבעד למראה.
"מממ…" ניסתה לחשוב. "מה אני מחפשת…" היא גלגלה את עיניה והחלה להגדיר, "מישהו מיוחד, קצת שונה, בוגר נפשית, שלא משנה מה, ידבר בכנות, מישהו שיודע להיות עצמאי, לעזור לאחרים, להילחם על מה שחשוב לו, שלא רואה רק את עצמו… שתהיה בו נתינה, והכי חשוב שיהיה טוב לב."
החברה הקשיבה בסבלנות. "ומה הוא מחפש? את יודעת?"
היא משכה בכתפיה.

חיכיתי לרכבת הקלה בתחנת גבעת המבתר בשעת בוקר מוקדמת באמצע השבוע.
אתמול סיימתי כמה דו"חות חשובים לקראת הישיבות היום, וניקיתי את השולחן מכל הניירת שעמדה שם זמן רב. אז גיליונות האקסל כבר היו מאחוריי. בראשי כבר רקמתי לי את התנהלות הבוקר השקט שמחכה לי היום במשרד, לצד קפה טוב מהמכונה.
הרכבת הגיעה, עמוסה בנוסעים, מוכנה לחצות את ירושלים. עליתי ופילסתי את דרכי בין הנוסעים כדי למצוא מקום ישיבה.

היו לי בדיוק עשרים דקות לעוף משם, הייתי צריכה לטוס להביא את הילדה מהגן.
בנס מצאתי חנייה בתשלום ברחוב יד חרוצים בשעה כזאת.
איזה סופר ענק… חלפתי בכבדות על פני מדפי השימורים. תוך כדי הליכה בדקתי כמה פעמים מה השעה. עצרתי ליד שורת הקופאיות והתעכבתי ליד סטנד ממתקים. ליטפתי קלות את הבטן הגדולה שלי… להרשות לעצמי להתפנק קצת? או שכבר הגזמתי להיום? טוב נו, רק מקופלת קטנה וחבילת מרשמלו, מגיע לאישה בחודש שמיני, לא? מלמלתי לעצמי, לא מרגישה מייד בנוכחות מוכרת לידי.
ואז, אז ראיתי אותו.

אני לא אוהב את הדקות האלה בתחילת השיעור שהמורה מבקשת בהן שקט, כי תמיד לוקח לי קצת יותר זמן להתארגן. ותמיד קורה איכשהו שכל הכיתה בסוף שותקת ורק עליי צועקים.
זה מה שקרה גם הבוקר.
"תלמידים, אני רוצה להתחיל, קדימה, להתארגן!" קולה של המורה החל לרסן אותנו. אבל אני עדיין הייתי עסוק במשחק. כל החברים שלי מיהרו למקומות שלהם ובכיתה שרר שקט.
הרמתי את הראש מהקלפים שלי שהיו פזורים על הרצפה, אספתי אותם והכנסתי לכיס, תוך כדי הליכה לכיוון הכיסא שלי. בדרך ראיתי שאלדד הגיע היום חובש כובע מוזר כזה. מה קרה לו שבא לבית הספר בכובע טמבל מצחיק שכזה? התקרבתי אליו והעפתי לו את הכובע מהראש. "אלדד, זה חדש?" שאלתי וצחקתי.

העקבות בחול היו ברורות. ידעתי שהן שלו, ושהוא מתכוון להתרחק.
כשישבתי מול מסך המחשב שמעתי צעקות מהבית השכן. הרכבתי את המשקפיים, עיפרון אחד נעוץ בשיניי, השני נעוץ בתלתליי, על שולחני שתי מחברות פתוחות ומשורבטות, ותסריט חדש עומד לצאת מבית היוצר שלי. אחת הסיבות שבגללן עזבתי את עיר הבירה והגעתי לגור כאן, ביישוב הקטן של שפת הים התיכון.
מייד קמתי ממקומי וניגשתי אל החלון. הסטתי את הווילון, שעוזר לי להפוך את הדירה הקטנה שלי למוצלת יותר, והבחנתי בדמות שיוצאת מהבית ממול. עקבתי אחריו בעיניי, לראות לאן הוא הולך. לפי השקט, ידעתי שהפעם אף אחד מבני משפחתו לא יצא לחפש אחריו.

כשמנהל מבקש משהו מבת שירות לאומי מתחילה, היא צריכה לציית. וכשהוא ביקש ממני להגיע בשבע וחצי במקום בשמונה – ברור שהסכמתי. מדובר בחצי שעה, זה הכול. הרי מה טוב יותר מלעשות רושם חיובי על מנהל בית הספר שאת משרתת בו?
כבר מהיום הראשון נודע שאני תקתקנית וצייתנית, ועשיתי רושם טוב על סגנית בית הספר ועל צוות המורים. יכולתי לארגן כל מה שרצו, ובזמן קצר. אהבתי את זה שסמכו עליי ושראו שצדקו בכך אחרי שמילאתי משימה בהצלחה.
ידעתי שיש הרבה דברים לטפל בהם בבית הספר כי העירייה שבתה ולא היו מזכירות.  

אתה נראה חיוור." זרקתי לעברו.

הוא באמת היה. אחרי יומיים שהרגיש לא טוב – כאבי בטן, בחילות, חולשה – עכשיו נראה היה שהגוף שלו מאותת שמוגזם לו.
"באמת?" שאל בקול חלש מהספה ששכב בה בימים האחרונים, בבית שלנו. בעלי נראה חסר כוחות לגמרי, מדאיג.
"כן," ענתה אימו במקומי, "אתה צריך רופא, אביעד."
השעה הייתה שמונה בערב, יום חמישי, בחוץ הופיעו הסימנים הראשונים של החורף והחל להיות קריר. בשלב הזה עדיין לא הפנמתי שהערב השקט שלי בבית הולך להיפגע. סיימתי את תרגילי הפילטיס ונחתי לי בתוך הטרנינג. הספקתי אפילו לתקן את הלק בבהונות. כשאימא שלו באה לבקר, וריח של מרק חם התפשט מכיוון המטבח, הרגשתי חופשייה לפרוש מהסלון ולקרוא משהו.
ואז אחיו הקטן נכנס אלינו, הציץ לחדר העבודה שלי ואמר בקולו המתוק: "יפית, אימא קוראת לך."
נראה לי שרק עכשיו הבחנתי שקולו הפך לקול של מתבגר. יצאתי לסלון ועמדתי מול כולם. אימא שלו נתנה בי מבט מודאג.
"אתה רוצה שנלך לרופא?"

היא הביטה בהם מהצד, רוח קלה נושבת על פניה.
פשוט ישבה שם, בוהה בכולם – רוקדים, שותים, משתטים להם.
היא ישבה כך שעה ארוכה, בעוד אף לא אחד מהם מביט בה חזרה.
עברה בה צמרמורת קלה. לא, זה לא היה בגלל הרוח. גם לא היה שם קר, על חוף הים שבילו בו ביומיים האחרונים. משהו השתנה בה פתאום. משהו כבה, התרוקן, הפך עייף, או אולי משהו ניצת בה מחדש, וחיפש משמעות.
אחד החברים התקרב למחצלת שישבה עליה, חיטט באחד התיקים ושלף ממנו מצית.
"את לא מצטרפת אלינו?" שאל, כמס שפתיים.
היא הנידה והוא אפילו לא חיכה לתשובה.

קראו לו יהונתן. יהונתן בן חורין. ברגע הראשון ששומעים את השם, יודעים שמדובר במישהו מיוחד. והוא באמת היה כזה. ואני? אני לא ראיתי בו שום דבר טוב, לפחות לא בהיכרות הראשונית.
אני זוכרת את יום הלימודים הראשון של השנה. ראיתי מרחוק את הקבוצה החדשה שהגיעה, ומייד הוא בלט לי בנוף. המבט המסתורי, החיוך החצי מבויש והעמידה הזאת, עם… עם הגיטרה על הכתף. ברגע שראיתי אותה, הרגשתי שהוא מרגיז אותי עוד יותר.
יש לי אינטואיציות שלמדתי לא לזלזל בהן. ומשהו בו, בבחור הזה, שידר לי מייד שהוא שונה משאר החבר'ה שהגיעו אלינו למרכז הלמידה. הרחתי די מהר שמדובר בילד אחר, אולי אפילו ילד רע. ומכאלה, אני מעדיפה להתרחק.

בוקר.
אוף, השעון המעורר לא צלצל. זאת לא אני, אני לא מתנהגת ככה בדרך כלל, אבל משהו בי נשבר בשבועות האחרונים. קמתי מהמיטה וצעדתי יחפה למטבח, להכין לי נס קפה ראשון של בוקר. בדרך רמסתי צרור מפתחות שהיה מוטל על הרצפה, אאוטצ'! זה כאב. הצרור נפל לי אתמול ולא טרחתי להרים אותו. התעלמתי מהכאב אפילו שכף רגלי צעקה הצילו.
נכנסתי למטבח ושלפתי את הספל האהוב עליי. לפי המזל שלי בזמן האחרון, מוזר שהוא עדיין לא נשבר לי. גיחכתי, כן, בקול רם, הרי אני לבד בבית, אף אחד לא ישאל על מה אני צוחקת, ואף אחד גם לא יצטרף אליי לצחוק.

עומרי התנדנד על הכיסא בכיתה בחוסר נוחות. המורה להיסטוריה סיים לשרבט ציר זמן על הלוח והסביר תוך כדי כתיבה. עומרי הביט בו, והביט בחבריו לכיתה. כולם שתקו תוך כדי העתקה מהלוח וזה אחר זה התחילו לאט לאט להרים את הראש ולהביט חזרה במורה. עומרי לא כתב, הלחץ מהזרועות שלו הקרין לכיוון הגב התחתון וזה העצים את הכאבים, המורה כבר ידע על מצבו ולא אמר לו דבר.
הצלצול נשמע וכולם קמו כמעט בבת אחת בעוד המורה צעק בקול רם כמה הוראות אחרונות.
"הבגרות אמורה להכיל גם את מה שדיברנו עליו היום." ניסה להיאבק בהמולה שנוצרה בכיתה.
עומרי המשיך לשבת והביט בחבריו אורזים את חפציהם. הוא נאלץ להתאזר בסבלנות, ככה לא היה לו סיכוי לצאת מכאן.