מאת: ליחן שירן
עריכה ספרותית: גל אלגר
עריכת לשון: רינה ז'אן ברוך
הגהה: דיצה כספי אלגר, רתם כסלו, מיכל בסן
עיצוב כריכה: לי קורצוויל
עימוד: שרית רוזנברג
מאי 2026
256 עמודים
98.00 ₪ 45.00 ₪
"חבל שהיא לא יכולה לקבל את שניהם. החיים היו כל כך הרבה יותר פשוטים אם הייתה יכולה לראות את העתיד עם גיל או עם עוז. אם הייתה יכולה לדעת במי כדאי לה לבחור."
נאיה היא סטודנטית צעירה. רגע לפני סיום התואר, רגע אחרי שמצאה עבודה "לכל החיים" – כל מה שחסר לה הוא זוגיות. היא פוגשת שני גברים, גיל ועוז, שכל אחד מהם מבטיח לה עתיד אחר. הראשון מבטיח ביטחון ויציבות, והשני תשוקה סוערת. את שניהם היא רוצה – איך היא יכולה לבחור רק באחד מהם?
הספר מלווה את נאיה לאורך שני עשורים, ועוקב אחריה בכל אחד מהמסלולים שעמדו לבחירתה והאתגרים שהוא הציב למשפחתה. בין הקמת משפחה למשברי זוגיות, בין שאיפות קרייריסטיות להגשמה אישית, נאיה מפלסת את דרכה בניסיון להבין מה היא באמת רוצה.
"דמייני שקיבלת הזדמנות שנייה" הוא סיפור על בחירות בצמתי חיים משמעותיים. זהו סיפור על הזדמנויות ועל האופן שבו אנחנו מנצלים אותן, ועל האפשרות לקבל הזדמנות נוספת.
יוצרת ומנחת תיאטרון ואימא לארבעה. בין הקריירה היצירתית המרתקת שבנתה לעצמה, ובין החיים המלאים והרועשים של האימהות, היא מוצאת בדיוק בתוך המתח הזה את החומר לכתיבה.
הספר זכה לתמיכת קרן רבינוביץ' לספרי ביכורים.
קרני השמש שנכנסו דרך החלון אילצו את נאיה לפקוח את עיניה. היא חלמה שהיא נפגשת עם עצמה כמו בסרט "מועדון קרב". החלום, היא קיוותה שזה באמת חלום ולא זיכרון מודחק מגלגול אחר, היה חזק כל כך עד שהרגישה צורך להשהות אותו עוד קצת אצלה ולהעביר אותו אל הדף, אולי היא תבין את המשמעות הנסתרת שלו. היא מתעדת חלומות מגיל צעיר, אבל בשנים האחרונות שום חלום לא זעזע אותה כמו זה.
צלצול.
"היי, ערה?
"מה השעה?"
"כבר שבע וחצי, מה מצבך? לחכות לך?"
"אלוהים אדירים! אני לא מאמינה שלא שמתי לב לזמן! קמתי רק עכשיו, היה לי איזה חלום מטריד…" נאיה התרוממה במהירות, הטלפון תחוב בין אוזנה לכתפה, הקרניים סנוורו אותה והיא ניסתה לחמוק מהן, עוצמת את עיניה. היא תכננה לתלות וילון בחדר הזה, אבל עוד לא מצאה את הזמן. "אני לא מאמינה," אמרה בעודה מנסה להשתחל לתוך הג'ינס הכחול ולזרוק על עצמה חולצת טריקו.
"את מבינה שיש לנו עכשיו מַקרו, נכון?" מירי נשמעה לחוצה בצד השני של הקו.
"האולם גדול, מי ישים לב?" נאיה בדקה שהחזייה לא בולטת מתחת לחולצה הבהירה.
"לא קשור, אני שונאת לאחר," מירי נשמעה אומללה. "אני שונאת להפסיד אפילו מילה! לוקח לי שנים להבין את זה לבד!"
"טוב, טוב, שתי דקות ואני בחוץ," נאיה, מלאת רגשות אשמה, ניסתה לאסוף את חפציה ולנעול את נעליה במהירות. כשאוזנה עדיין צמודה לטלפון, היא הביטה במראה. "שנייה, את מרשה לי לצחצח?" היא הביטה בשעון. "רגע. פספסנו את האוטובוס." נאיה החלה להילחץ, כאשר צחקוק נשמע מצידו השני של הקו.
נאיה שינתה את קולה, "מירי, לא אמרת שאבא שלך נותן לך את האוטו רק בימי שני?"
"אוף איתך! זאת אמורה להיות הפתעה שיש לי אותו גם היום. איך הבנת שהאוטו אצלי?"
נאיה ירדה במהירות במדרגות ונכנסה לאוטו בסערה.
"איך עלית עלי?" מירי נשכה את השפה התחתונה שלה.
"קטעים איתך," חיוך שובבי עלה על שפתיה של נאיה. "ממתי את מעירה אותי כל כך מאוחר? ואיך תגיעי אליי בלי אוטו? מצחיקה."
"טוב, בפעם הבאה זאת באמת תהיה הפתעה," הבטיחה מירי בלי להתחייב. "ירד אתמול גשם, אז קיבלתי את האוטו."
נאיה בדקה במראה הקטנה שהשיער עומד במקום ולא תפס נפח. למירי לא היה תו חנייה באוניברסיטה, לכן תכננו לחנות ביער הצמוד שיורד לוואדי, או עם הרבה מזל על הכביש הראשי, משם העלייה קצרה יותר.
"את חייבת לשמוע איזה חלום הזוי חלמתי בלילה," נאיה התחילה לספר לפני שתהיה למירי הזדמנות לפטפט על עוד אחד מחלומותיה הרומנטיים.
"רגע, את זוכרת שקבענו שהיום נישאר אחרי הלימודים למועדון הדיבייט, נכון? הבטחת לי שלא אלך לבד."
"אל תכעסי, אבל לא מתאים לי, יש לנו היום מקרו וסטטיסטיקה והנהלת חשבונות – זה לא מספיק כאב ראש ליום אחד?"
"אני רוצה קצת ליהנות מהלימודים, זאת השנה האחרונה שלנו." אכזבה ילדותית נשמעה בקולה של מירי. "בחו"ל הם כל הזמן מבלים עם עוד קבוצות עניין."
"את צוחקת עליי, נכון?! אין מצב שאני נשארת עוד שעות באוניברסיטה אם אני לא חייבת."
מירי הביטה בה בעיניים פקוחות לרווחה. "אני מתכוונת בשיא הרצינות. זה כיף ובא לי שנרגיש חופשיות באמת, סטודנטיות שנהנות, ולא רק סובלות מהלימודים." היא השתתקה לרגע ואז הוסיפה בטון דרמטי: "אה, ויש בונוס. זה כולל שתי נקודות. חֶברתי." מירי המשיכה בידענות, מכירה את נקודות התורפה שלה. "שתי נקודות בלי מבחנים ובלי עבודות, מה את אומרת?"
נאיה המשיכה לשתוק. היא הביטה בחוסר עניין בספר שבידיה, מחשבותיה נדדו למשימות הרבות שלקחה על עצמה השנה. המגורים מחוץ לבית, העבודה החדשה שמתחילה בקרוב, שלדעתה תגזול הרבה מכוחותיה. היא הביטה בחברתה הטובה, וליבה התכווץ. אוף, מה לעשות?
"אנחנו חייבות להצטרף! חייבות!" המשיכה מירי בהתלהבות.
"את אמיתית? אני גרועה בלהגיב מהר. כלכלנית צריכה להיות מחושבת, לפעול לאט."
"זה מושלם! תחשבי איזה יתרון גדול יהיה לנו עם כל הניסיון שלנו. וראית את הבנים? שמעתי שיש שם חבר׳ה מגניבים."
"אה, את זה היית צריכה להגיד קודם." מירי הרומנטית הייתה תמיד עסוקה בלמצוא מושא התאהבות חדש, לא שזה עזר לה כל כך.
"נו? פליז!" מירי נעצה בה את עיניה הגדולות במבט מתחנן של כלבלב.
"מתי?"
"היום בשמונה, זה בכוונה אחרי שעות הלימודים. את בכלל מקשיבה?"
"לא." היא הרימה את עיניה והביטה ישירות על מירי, שינתה את הטון והוסיפה רכות לדבריה. "אבל מירי, אני לא פנויה לחשוב על חיי חברה. החלטתי שאני יוצאת מהבית, אני חייבת גם לעבוד, והלימודים לא קלים – אז ממש אין לי זמן."
"את לא רוצה לפגוש בנים? אני לא מבינה אותך. בפקולטה לא ראיתי אפילו אחד שמשך אותי. הם קרים כמו דג." היא עיוותה את פניה וליוותה את דבריה בקולות של גועל.
"מירוש, מי הבחור שסחרר אותך וגרם לך ללכת שבי אחריו?"
"איך ידעת?" פרצה מירי בצחוק.
"אנחנו לא חברות סתם, נכון?"
"נו, אז בואי איתי, בבקשה, אל תשאירי אותי לבד!" היא התחנחנה ומצמצה כמו ילדה בסרט מצויר שמנסה לשכנע במתיקותה. כך, הזכירה לנאיה את הילדה החולמנית שהייתה פעם חברתה הטובה.
"לא, באמת, אין סיכוי שאני באה איתך היום. אני מתחילה את העבודה בחברת חשמל. אמרתי לך שקיבלו אותי לעבודה סטודנטיאלית, נכון? אז אין סיכוי שאני מבזבזת את הזמן שלי איתך היום." היא שילבה את ידיה וניסתה לא להסכים לרעיונות המגוחכים של מירי. היא תמיד הכניסה אותה לצרות בחיפוש אחר הרפתקאות.
"נאיה." מירי הציצה בה וראתה את המבט הלא מתפשר בעיניים. "טוב, אז תעזרי לי למצוא חנייה טובה?"
"מאחורי העץ! אני יוצאת." נאיה רצה במהירות מהאוטו לכיוון החנייה שראתה כחמישים מטרים מהן, יודעת שאם לא תשמור עליה עד שמירי תצליח להסתובב ולהיכנס, ייקח להן שעות למצוא מקום.
"אין על החברה שלי, ראִייה של נץ!" מירי יצאה בזריזות מהאוטו וחיבקה את נאיה בחום, כולה אושר.
הן טיפסו על ההר בדרכן לכניסה לשטח האוניברסיטה. הבניין הגבוה שנראה מכל מקום על הרכס היה עטוף בירוק של יערות הכרמל ומילא את נאיה באנרגיה רעננה. הן נכנסו דרך חניון העובדים וחצו אותו במהירות בדרכן אל בניין רבין. הן התעלמו מהסטודנטים שניסו להידחף ביניהן כדי להיכנס לבניינים שעברו בדרך וצחקקו בכל פעם כשמישהו הצליח להשתחל, מנסה להפריד אותן באמצע משפט.
"בואי, איזו אליפות, אנחנו מצליחות לא לאחר!"
"לא נורא גם אם נאחר, יש לי את כל היום לשכנע אותך להישאר איתי בערב," אמרה מירי בקריצה.
הן נכנסו בדיוק כשהמדריך של מועדון הדיבייט דיבר, מתבל את דבריו בבדיחות שנראה ששאר הסטודנטים מכירים. בהתחלה זה הטריף אותה והיא רצתה לצאת משם. נאיה לא הרגישה בנוח כשלא ידעה מה מצופה ממנה. היא לא הבינה למה הן בכלל כאן ומה הסיבה שמירי… טוב, מירי התמקדה באחד הבנים והביטה בו בעיניים של קופיף מאוהב. נאיה נאנחה.
"אז את רוצה לנסות?" המדריך פנה דווקא אליה מכל הנוכחים.
"מה?" היא הביטה סביבה במהירות, בתקווה שמישהו יוציא אותה מהמצב המביך. "אני לא מכירה את החוקים." היא הרגישה את הסומק פושה בפניה.
"אין בעיה, מבטיח שאיתנו תדעי הכול. אני דורי, שכחתי להציג את עצמי," אמר לה, מתקרב לעברן. הוא היה בחור נמוך מעט, עם שיער פרוע, עיניים גדולות ופה נשי, ונראה כמי ששולט בעניינים.
היא רצתה להתנגד, אבל היד הנינוחה שהניח עליה הרגיעה את הפרפרים שקפצצו בבטנה. היא הנהנה בהסכמה, מאפשרת לעצמה להיישיר מבט אל שאר חברי הקבוצה.
"זאת טלי, שגם היא כבר שנה שלישית," הצביע על בחורה מלאת חמוקיים, הרבה יותר ממנה, עם שיער גלי משגע, שישבה לידו וכתבה משהו. "וזה גיל, שהוא די ותיק כאן." נאיה התבוננה בבחור הגרום עם המשקפיים.
"רק שבועיים," מלמל הבחור בצניעות מאוסה, "אני עדיין מרגיש חדש. בכל אופן, אנחנו צריכים למצוא טיעונים לשאלה: למה סחר פתוח עדיף על הגבלות ממשלתיות על המסחר. את והחברה שלך מהחוג לכלכלה, נכון?" הוא שאל בלי להרים את עיניו מהדף.
נאיה קפצה בשמחה. כלכלה זה בהחלט התחום שלה, מזל שזה הנושא היום. עכשיו החליטה שאם היא כבר כאן, תנסה. לכל היותר, אם זה לא יהיה לרוחה, תפרוש אחרי הפעם הזאת.
ואז הגיע רגע האמת, היא נלחצה מהמעמד, דיבייט ראשון שלה, לעמוד מול הקבוצה היריבה ולהבהיר את הטענות באופן משכנע. לכל קבוצה היו שני סבבים לנסות לשכנע כל אחת בדרך שלה. למזלה, טלי רשמה מראש את הטיעונים שלה על הפתקים הרבים שסביבה.
הקבוצה היריבה התחילה, ובקבוצה שלהם טלי דיברה ראשונה ונאיה אחריה. לחוצה מאוד, היא הביטה בחשש בקהל הקטן שהקשיב. התחושה הזאת – לעמוד מול קהל, להביט ישר קדימה ולנסות לבטא את הרעיונות שלה בבהירות – תלווה אותה עוד שנים רבות.
הקבוצה השנייה ושני הבנים נשארו לסוף. תגובות השופטים בדיבייט עוררו התרגשות. היא ממש קיוותה שהם יצליחו וממש דאגה שהבנים יהרסו את כל מה שהשיגו, ואז גיל התחיל לדבר. הוא היה מהבחורים הצנומים והגבוהים, שקל לראות בהם חנוּנים. הם סוחבים את הגוף בגמלוניות כזאת של גיל הנעורים, אם כי הם כבר אחרי צבא. הראש שקוע במציאות אחת והגוף לא תמיד מתקדם איתו. המשקפיים של גיל היו מכוערים, מרובעים, בצבע כסף, ולא החמיאו לעיניים החומות שלו. בקיצור, בהחלט לא מישהו ששווה להעיף בו מבט נוסף, סיכמה נאיה לעצמה.
אך ברגע שהתחיל לדבר, באותו רגע בדיוק, הבינה נאיה למה דורי התייחס אליו כאל ותיק. עיניו נצנצו כשדיבר, הניגון שלו היה מיוחד, הוא הגביה את הקול והשהה את דבריו כדי ליצור את האימפקט המתאים אצל מאזיניו. הזמן שהוקצה לו עבר, אבל הקהל רצה לשמוע עוד. גם היא, למרות שידעה מראש את כל הטיעונים שעמד להשמיע, רצתה בכך. מאוד.
ברור שהם ניצחו.
"וואו, היית אדיר," נאיה פנתה אליו בעיניים מעריצות והוא זרח מאושר. לרגע הוא המשיך להיראות כבעל הכריזמה שהופיע לפני כולם. אבל אז מבטו הופנה אליה, הוא הביט בה לרגע ומייד השתנתה כל שפת הגוף שלו. הראש ירד קצת, החיוך הביישני עלה שוב על פניו ונראה שהוא חושש ממבט ישיר.
"תודה. זה היה כיף. אני מקווה שהצלחתי להשתמש בטיעונים שלך באופן הנכון."
מה קורה פה? תהתה. הבחור באמת לא מודע לעצמו? העמידה שלו על במת הדיבייט עוררה בה לרגע תחושה שהיא עומדת ליד פוליטיקאי משופשף, המסוגל לכשף במילים. אבל כשהביטה בו עכשיו נשאר מולה רק הבחור הצנום, הנבוך.
המדריך הכריז על סיום המפגש ומירי הופיעה לידה ותפסה לה ביד. "היה שווה, נכון? נבוא גם בשבוע הבא?"
"אני לא יודעת, אולי. אני אמורה להתחיל לעבוד." אחרי ששלחה קורות חיים לכל משרות הסטודנטים האפשריות בכלכלה, הודיעו לה שישמחו להעסיק אותה בחברת החשמל, מקום עבודה מבוקש. "אין לי מושג איך הצלחתי להתקבל לשם, ובכל אופן, ההסעות עוברות ממש מוקדם. את יודעת, במקום שיהיו לי שלושה ימי לימודים, אני מתחייבת ליומיים וחצי עבודה במשרד של שמונה-ארבע. זה עמוס," היא הרימה את כתפיה, יודעת שהיא מאכזבת את חברתה, בלית ברירה. היא ניסתה לרכך את האכזבה, "אז נראה, אולי."
"נכון שהיינו מעולים?" טלי הביטה בה.
"היה כיף," הסכימה איתה נאיה.
"לא יכול להיות שלא תהיי איתנו בשבוע הבא – צוות מנצח ממשיך בכל הכוח!" היא אגרפה את ידה באוויר והוסיפה חיוך, מנסה להוציא מנאיה הבטחה.
"נאיה לא בטוחה שיסתדר לה להגיע בשבוע הבא," דיברה מירי במקומה ומייד זכתה במבט מצמית – נאיה התכוונה להתחמק באלגנטיות.
"נו, ברור, להתמודד עם מספרים זה קל. לעמוד מול קהל… בטח לא ממש הקטע שלך, מה?" הן הביטו לעבר הדובר שהסיר את משקפיו המכוערים וניקה אותם.
"גיל!" הזדעקה טלי בחוסר נוחות. "אתה מנסה להבריח אותן אחרי הפעם הראשונה?" היא הביטה בו בחוסר אמון, אך הוא הרים את כתפיו ברישול והפנה להן את גבו.
"אל תתייחסי אליו, נאיה," אמרה טלי וחייכה חיוך אמיתי. "לפעם ראשונה היית מעולה, ותהיי יותר טובה אחרי שתשתפשפי. אני ממש מקווה לראות אתכן בשבוע הבא," הוסיפה וחזרה לדבר עם החבר׳ה.
"איזה בחור מעצבן," נאיה לא הצליחה להבליג ולחשה למירי באוזן.
"כן." מירי לא ממש התרשמה ממנו, עיניה היו מרוכזות בבחור הגבוה שהלך לצידו של גיל המעצבן.
"אז מה אתן עושות הערב?" טלי, שעד עתה הייתה עסוקה עם שאר הקבוצה הפנתה את תשומת ליבה בחזרה אליהן.
נאיה לא הגיבה, למעשה היא התכוונה לחזור הביתה וללכת לישון מוקדם.
"אנחנו מנסים לארגן ערב גיבוש של המועדון, תכנַנו לשבת באיזה פאב."
"עכשיו? את מתכוונת ממש עכשיו?"
"את לא בקטע חברתי, מה?" היא ענתה בצחוק מתגלגל. "בכל אופן, אנחנו נוסעים למרכז זיו, את ומירי מוזמנות להצטרף אלינו. יהיה כיף."
"אתם עושים את זה הרבה, מפגשים חברתיים?"
"משתדלים. הקמפוס החיפאי לא ממש חברותי, אם שמת לב. זה לא כמו בבאר שבע, שכולם תקועים אחד בתחת של השני, או בטכניון, שכולם לומדים ביחד עד אור הבוקר." החיוך של טלי היה מזמין ומעודד ועורר בנאיה תחושת קרבה.
את מירי לא היה קשה לשכנע. מרגע שהגיעו לפאב היא נדבקה לאבי, הבחור הגבוה שצד את עינה. טלי שתתה יותר מדי ויצאה לעשן, ונאיה, שנשארה פתאום לבד, חיפשה עם מי היא יכולה לתקשר. וככה, בהחלטה של רגע, בלי שום כוונה נוספת, החליטה לחבור לגיל, שישב בצד לבדו.
הוא סִקרן אותה. אם דיברו איתו על נושאים כלליים, אחד על אחד, היו פניו כמו מצטמצמות. הוא ענה בעדינות, לא הביט בעיניים. אבל ברגע שהתחיל לדבר על במת הדיבייט הוא תפס ביטחון, חייך לקהל, זקף ראש. הוא ריתק את הקהל, עשה הכול כדי לשכנע שדעתו נכונה יותר, ענה לקבוצה היריבה על נתוניה, וכמו בכישוף שכנע את השופטים בצדקתו. כל עוד הוא עטה את פניו המצומצמות, היא יכלה לכעוס עליו ולהתעלם ממנו. לעומת זאת, ברגע שהיה על הבמה – עיניה לא משו ממנו, היא הוקסמה בדיוק כמו שאר צופי הדיבייט, מקווה בעומק ליבה שברגע הסיום יונח מבטו עליה.
"אז מה אתה לומד?" התיישבה על הכיסא הסמוך אליו.
"משפטים," ענה לקונית.
"מתאים לך. אני מדמיינת אותך בקלות עומד על הדוכן ונואם." נראה שתגובתה הביכה אותו. הוא פשוט הנהן והפנה את מבטו ממנה. "אתה לא חושב ככה?"
"מצד אחד, אני כל יום שואל את עצמי אם לא טעיתי. מצד שני, רוב העבודה של עורכי דין מתבססת בעיקר על עבודה משרדית, לא חייבים לעמוד תמיד מול בית המשפט."
"אמיתי? אתה מעולה בזה!" זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הרים את עיניו והביט בה ישירות. הוא חייך בביישנות. היא יכלה להישבע שהוא ממש הסמיק. הוא הניע את ידיו בתנועת ביטול עדינה של דבריה.
באותו רגע זה היכה בה: הבחור הגמלוני והלא מודע לעצמו מרתק אותה. בעודה בוחנת בעדינות את תווי פניו, בעיקר את השפתיים המלאות שניסו להבליע חיוך, היא הרגישה שקשה לה לנשום. היא ניסתה להרחיק מראשה את המחשבה ההזויה הזאת, מתעלמת בכוח מהצורך שלה לגעת בו, ללטף את פניו. היא בחנה את עיניו החומות הרכות ומלאות ההבעה שהוסתרו מאחורי זוג המשקפיים שעל אפו. הן מצאו חן בעיניה. היא רצתה להסיר את משקפיו ולגעת בגבות העבות שמעליהן, להחליק את האצבע שלה על גשר האף שלו. היא רצתה שהוא יעיף מבט לכיוון החזה שלה שהתרומם כלפי מעלה, מאפשר הצצה קלילה במחשוף…
רגע! זה בהחלט לא מתאים לה. היא רצתה לשתף את מירי בתחושה המוזרה שפקדה אותה, אבל מירי הייתה עסוקה בפלרטוט מסיבי עם חברו של גיל שישב מצידו השמאלי.
לנאיה לא היה שום רעיון איך תתקדם ואיך תתמודד עם התחושה הזאת. מימיה לא התחילה עם בנים – הם תמיד עשו את הצעד הראשון. טוב, אולי עם קצת עזרה וייעוץ מחברותיה הטובות. היא הביטה סביבה על הפאב הנעים, על רצפת הפרקט. אנשים ישבו קבוצות־קבוצות, צמודים זה לזה עם כוסות משקה בידיהם, ורק היא יושבת ליד ילד-גבר חנון חמוד, שנועץ מבט אבוד בכוס שלו.
"גיל?"
"כן?"
"מה עשית בצבא?"
"את באמת רוצה לדעת?"
היא הרימה את כתפיה כתגובה.
"קצין שלישות."
"מה?"
"לא יפה לצחוק." הוא קירב את גבותיו זו לזו באיום מדומה. "הייתי בקצונה ייעודית ונשלחתי למחוז דרום."
"נהנית?"
"אהמ… בואי נגיד שאני יותר נהנה עכשיו." היא לא המשיכה לשאול, בעיקר משום שמבטו התמקד בזוג שלצידם, בדיוק ברגע שבו מירי ניסתה להימרח על אבי, והוא מצידו הפנה לה את הגב. חיוך זדוני הופיע בזווית פיו של גיל.
"אתה ואבי חברים מהלימודים או מלפני?"
"איך הכרת את מירי?" ענה בשאלה על שאלה וגרם למבטה לחזור ולהתמקד בו, ולליבה לחזור להרגיש את הזרמים התת־קרקעיים הללו. פניו היו קרובות אליה, קרובות עד כדי כך שיכלה להריח את אדי הבירה שעלו מפיו.
"מירי? היא איתי מכיתה ד'. למה?"
"אם אני הייתי חבר שלה, הייתי מייעץ לה לשלח את החץ שלה למטרה אחרת. חבל לה על המאמץ."
היא פנתה לאחור והעיפה מבט במירי, שהסיטה קווצת שיער מפניה והשעינה את הסנטר על ידה הקרובה לאבי בעוד שפתיה לוגמות מכוס בירה נוספת. מירי נראתה יפהפייה – שתויה מעט ושובבית. השיער המתולתל שלה גלש משוחרר סביב ראשה, ורק סרט כהה דאג לשמור עליו שלא ייכנס לעיניה. היא נראתה חושנית בשפתיה המלאות ובחולצה הצהובה שלבשה, שהבליטה את החזה שלה, המלא ממילא.
"למה אתה חושב שאין לה סיכוי עם החבר שלך?" נאיה לא הצליחה להימנע מלהכניס טון ביקורתי לשאלה, זועמת על האפשרות שמישהו יעליב את חברתה הטובה. היא הרגישה צורך להגן עליה מכל דעה שלילית.
גיל השתתק לרגע, עיניו הופנו בחזרה לכוס שבידו. "זה לא מה שאמרתי." ידיו סובבו את הכוס לכיוון השני. "רק אמרתי שהייתי מציע לה להמשיך הלאה."
באותה שנייה הוא כבר לא נראה לה כל כך נחמד, אלא שחצן ומגעיל שמסוגל להטיל דופי בחברו. היא פשוט הסתובבה בגבה אל השולחן והפנתה את עיניה לרחבה, בחיפוש אחר אנשים מוכרים אחרים. ברקע התנגן השיר "Love the Way You Lie", ורגלה התנועעה לקצב המנגינה.
"את נהנית יותר מרד הוט צ'ילי פפרז או מאמינם?"
"זאת שאלה מכשילה?" היא לא הסתובבה, רק הפנתה את פניה אליו, מופתעת לגלות אותו צמוד אליה, עד כדי נשיקה. ריח גברי עדין מעורבב באלכוהול הגיע לנחיריה, מסחרר אותה בשנית, מעורר אותה.
"לא, סתם סקרנות." העיניים שהביטו בה מבעד לעדשות המשקפיים התמגנטו לעיניה, גורמות לכל מה שסביבם לעצור לרגע קל. בתוך שניות השתחררה מהכישוף שהן הטילו עליה וחזרה לפאב הרועש.
"אני מעדיפה את קווין," המילים "Got that warm fuzzy feeling" שנשמעו ברקע גרמו לה להיסחף בקצב ולשיר בלי קול.
"אז מה, שנה ראשונה?"
"שלישית." הפעם היא ענתה לקונית, לא מעודדת שאלות נוספות שיגרמו לה להתעלם מהמוזיקה סביבה.
"את לא נראית לי כמו כלכלנית, את עם שתי רגליים על הקרקע."
"אז כמו מה אני נראית?" זרקה את השאלה לאוויר, מציצה לעברו לפני ששבה והפנתה את מבטה קדימה.
הוא לא ענה.
היא הסתכלה בו בשאלה, מנסה לבחון את תווי פניו, תופסת אותו באמצע הלגימה.
"אני חייב לענות על זה?"
היא המשיכה לנעוץ בו מבטים.
"את נראית מיוחדת… חזקה." אדמומית עלתה על פניה בלי שליטה. היא הרחיקה את עיניה ממנו, מרגישה שהסומק מחמם אותה גם באזורים אחרים. היא יכלה להרגיש את מבטו ממשיך לנוח עליה גם כשהפנתה את גופה לעבר מירי.
"נאיה, אני זזה, מה איתך?" מירי הופיעה מאחוריה.
"בטח, בואי." פתאום קלטה שרק חלק מהאנשים נשארו בפנים והרוב כבר התפזרו. לצידה, גיל נעמד, ומבעד לטישרט הרחבה שלבש יכלה לראות גוף אתלטי. היא סילקה את המחשבה מראשה והתמקדה במירי האפופה אלכוהול.
"טוב, חבר'ה, היה כיף. ביי," צעקה לחלל החדר, מביטה בגיל בחיוך פרטי נוסף משלהם ויצאה. אבל הסקרנות לא הניחה לה, והיא הסתובבה שוב להציץ בו, במין אינסטינקט של בלשית. עיניהם נפגשו, הוא עקב אחריה במבטו, חייך בעדינות וחזר להביט בחבר שעמד לצידו. מרוגשת, היא יצאה אל הרחוב.
"היה לי מדהים." מירי נשענה על זרועה ואילצה אותה להאט את צעדיה.
"מריחים," עיקמה נאיה את אפה. ריח של אלכוהול וסיגריות מילא את נחיריה בשעה שניסתה להניח את ראשה בתנועה אגבית על שערה הפרוע של חברתה. במבט משועשע היא בחנה את מירי. הן למדו באותה כיתה ביסודי, התרחקו בתיכון, אבל ברגע שנפגשו בפקולטה לכלכלה בשיעורי החובה של שנה א' נצמדו זו לזו כמו תאומות סיאמיות.
היא נהנתה למשוך עוד קצת את הערב בהליכה בחברתה, אפשר לחשוב שהן לא יחד כל היום. אבל הקרבה הפיזית של מירי חיממה אותה ועוררה בה תחושת ביטחון.
נאיה הרימה את ראשה – מירי הייתה גבוהה ממנה בחמישה סנטימטרים לפחות – וגרמה לה להניע את אפה בניסיון לרחרח את האוויר. "גם את לא משהו, גברת פלפלת." הן צחקקו כמו ילדות קטנות. גברת פלפלת הייתה הבדיחה הקבועה שלהן מהילדות. נאיה ניסתה אז לשמח את מירי בעוגה ליום האהבה ובטעות פיזרה עליה חצי פלפלייה, כשניסתה להגיע לסוכריות על המדף.
"הכרת מישהו נחמד?"
"מאוד. אבי. הגבוה? הכהה? אבל הוא לא ממש שם עליי. את מכירה אותי, אין לי בעיה להתחיל שיחה, אבל בכל פעם שהתקרבתי, הוא התחיל לדבר עם חברים שפגש בפאב. אוף!" היא משכה לנאיה את היד בחוזקה ונצמדה אליה, באמת כמו סיאמיות.
"קשה להיות רווקה, אה?"
"ומה איתך?" שאלה מירי.
"מעניין. אפשר לסכם את הערב כמעורר השראה."
מירי שחררה אותה באחת: "כן, כן, ראיתי את מעורר ההשראה שלך. את חושבת שהוא יודע בכלל לנשק? הוא נראה חנון מוחלט. מתערבת איתך שאף פעם לא הייתה לו חברה."
"ששש…" נאיה הביטה סביבה לראות שהן נמצאות די רחוק כך שאף אחד לא יוכל לשמוע אותן.
"איזו רעה את, אני בכלל לא מכירה אותו," העלתה על פניה חיוך מסתורי, "עדיין."
"'עדיין', תתכופ…" אחד היוצאים מהפאב בדיוק עבר לידן, ידיו כמעט נוגעות בראשה של נאיה, וגרם לשתיהן להיצמד לקיר. נאיה שלחה בו מבט זועם כשהתרחק.
"טוב, אני הולכת הביתה. ביי." מירי סגרה את הערב, משתחררת מנאיה ומהיום שהיה. היא התגוררה בדירת הוריה ברחוב חנקין, קרוב למרכז זיו ולפאב. נאיה המשיכה ברגל לכיוון רמת ספיר, שם גרה עם שותפה.
"רוצה טרמפ?" פונטו כסופה עצרה לידה, וטלי הציצה מהחלון.
"אני צריכה לספיר, אתם בדרך?"
"בואי, נקפיץ אותך."
"יש!"
כשפתחה את הדלת האחורית חיכתה לה הפתעה. הנהג היה לא אחר מאשר גיל. מאחור ישב החבר הגבוה שמירי התעלקה עליו כל הערב.
"איזה כיף שעצרתם. אתם יכולים לעצור לי בתחנת האוטובוס, בכניסה לספיר."
"מה פתאום. לאן את צריכה? נוריד אותך כבר בבית, נכון?" שאל גיל בטון שלא אִפשר לאחרים אלא להנהן בהסכמה.
"אלופים, תודה."
"היה מוצלח, נכון?" שאלה טלי, ידיה עדיין נהנות ממשב האוויר בחלון הפתוח.
"כן," ענתה נאיה לקונית, מגניבה מבט אל גיל שהציץ בה מהמראה.
"מעולה, שתדעי שכמעט כל שבוע אני מתעקשת שנצא ביחד, זה כיף. נכון, חבר'ה?"
"בטח."
"צודקת."
"וואו, חבר'ה, אתם כל כך מפרגנים," צחקה טלי. "בקיצור, נאיה, את מוזמנת תמיד."
"תודה. טוב, חבר'ה, להתראות," אמרה נאיה ופתחה לרווחה את דלת המכונית בכניסה לבניין.
"ניפגש בלימודים," היא שמעה את קולו של גיל. היא נתנה בו מבט ארוך אחרון והספיקה לראות את ידיו הארוכות אוחזות בהגה בחוזקה ואת פניו מופנות אליה, מביטות בה במבט שעל טיבו לא הצליחה לעמוד.
על אף הקרירות נאיה נשארה בחוץ, הביטה במכונית החוזרת לכביש הראשי. היא ניסתה לזכך מעט את מחשבותיה. לא התחשק לה להיכנס למיטה מייד, ולכן פנתה בין הבניינים, למסדרון האוויר הנעים שם, אל המקום שממנו ניתן לראות את הוואדי הירוק של נחל זיו ולנשום קצת אוויר קריר. מה קורה פה? גיל לא מצא חן בעיניה. הוא יהיר, התשובות שלו מעצבנות, והיא בכלל לא הבינה את המשיכה הגופנית שלה אליו.
היא המשיכה להביט בנוף המרגיע למשך כמה שניות נוספות, מאפשרת להשפעת האלכוהול לדעוך, מקווה שתיכנס למיטה ותירדם. למה הוא התכוון במשפט האחרון? הוא רוצה לראות אותה שוב? יכול להיות שגם הוא הרגיש משהו? היא סילקה את המחשבה המוזרה מראשה, ניסתה לא לחשוב על שפתיו שחייכו אליה בממזריות. די, כבר מאוחר.
היא נכנסה אל הבניין, נותנת מנוחה גם לליבה.
"יכול להיות שאת בהיריון?"
מה?! ד"ר אבן צור מדבר איתי, או שיש מישהי נוספת בחדר שלא הבחנתי בה? לא, הוא מדבר אליי. הוא מסתכל עליי ומחכה לתשובתי. לרגע אני מתפתה להאמין שהוא צוחק איתי. אני נערת סמינר חרדית בת שבע־עשרה וחצי. האם הוא סבור שאני אישה נשואה? מבלי משים אני מעבירה יד על שערי הגלי, האסוף בקוקו גבוה מרושל, ומוחזק בגומייה פשוטה. אין ספק שאני לא חובשת פאה. תירגעי, אני משחררת את האוויר הכלוא בריאותיי. הוא לא מודע לפרטים הקטנים האלו, שכל כך ברורים לכל אדם חרדי.
אני מחזירה אליו את מבטי. אוף, מה אני אמורה להגיד?
בכוונה לא הלכתי לד"ר כהן, רופא הילדים שמכיר אותי מאז שאני קטנה. במקום זה התקשרתי מהטלפון הציבורי למוקד של קופת חולים מאוחדת וביקשתי לקבוע תור לרופא אקראי מרשימת הרופאים שלהם. את השם ד"ר רבינוביץ פסלתי מיד. הוא עלול להיות מישהו מהרחוב לידנו. אולי יש לו חברים משותפים עם אבא ואימא. השם אבן צור נשמע לי ניטרלי. המרפאה שלו נמצאת בשכונת קריית יובל וידעתי שאין סיכוי שאפגוש בחדר ההמתנה מישהו שעלול לזהות אותי. מזל שאימא שומרת את הכרטיס המגנטי של קופת חולים במגירה במקום מרכזי בבית. כך יכולתי להשחיל אותו לתיק שלי בלי שהיא תשים לב.
ד"ר אבן צור קם ממקומו. "בואי, שבי על המיטה," הוא מורה לי.
אני מתיישבת בהיסוס ומיישרת את שולי חצאית דמוית הג'ינס, מאלו עם הכיווצים שכולן קונות באופנת שקלים. אצבעותיו מרפרפות על בטני, לוחצות בעדינות במקומות שונים, ועיניו מתכווצות בריכוז.
אני נושמת עמוק ונועצת את מבטי בקיר שמולי. האצבעות שלו ארוכות וגבריות, הולמת בי המחשבה. אני עוצמת עיניים בחוזקה. הידיים שנוגעות בי עכשיו קרות. לא כמו הידיים החמות שלו, עם האצבעות הנעריות הארוכות והמושלמות. כשהן נגעו בי, הייתה בהן רכות מפתיעה. המחשבות עליו מעבירות בי צמרמורת. אני מפנה את תשומת ליבי אל הרופא ומדחיקה בכוח את בליל הקולות שממלא את ראשי.
"תראי, אלישבע," ד"ר אבן צור מסיר את הכפפות ומשליך אותן לפח. הוא חוזר לשבת מאחורי השולחן, ואני מתיישבת מולו. "בבדיקה שטחית אני לא רואה כלום," הוא מסביר בקול שקט ויציב. "כנראה לא מדובר בחיידק או בווירוס. את סיפרת גם על הקאות לא מוסברות בבוקר ושהמחזור שלך מאחר. לפני שנעשה בדיקות פולשניות, הייתי רוצה שנבדוק כיוונים אחרים. האופציה הבאה היא היריון. אם התוצאות יהיו שליליות, אפנה אותך לגסטרולוג, שיערוך בדיקות מעמיקות יותר." הוא מדבר לאט, מוודא שאני קולטת כל מילה. "חשוב מאוד שתעני לי – האם קיימת יחסי מין בחודשים האחרונים?" הוא חוזר לנושא המטריד.
הדם מציף את פניי ואני מגלגלת קווצת שיער במבוכה. הוא נראה די סגור על הרעיון של ההיריון. למה דווקא היריון? מה רע באיזו מחלה נדירה במעיים, השם ישמור? ולמה הוא צריך לבטא במילים את המחשבות האיומות שמקננות בתוכי בימים האחרונים? ועוד בכזאת נונשלנטיות, כאילו הוא שואל אם אני יודעת מה השעה… אם הייתי מישהי אחרת, לא אלישבע, גם אז הוא היה שואל אותי? מה במראה שלי מסגיר אותי? האם אלו העיניים שמתרוצצות מצד לצד, הברכיים הנוקשות בעצבנות זו בזו?
המבט שלו עדיין נעוץ בי, מחכה לתשובה. ואז, בלי לתכנן מה או איך, המילים מתגלגלות החוצה, צורמניות משהו. "כן, פעם אחת."
אני מכינה את נפשי לבאות. מבט מאשים או מזלזל במקרה הטוב, או גערה והלם במקרה הגרוע. תגובתו הרגועה היא הדבר האחרון שציפיתי לו. הוא לא פוקח עליי עיניים גדולות ואפילו לא נראה מופתע. הוא גם לא שואל אם אני נשואה. הענייניות שבה הוא מקבל את התשובה שלי מבלבלת אותי מחד גיסא, ומאידך גיסא נוסכת בי שלווה רגעית.
"האם השתמשתם בקונדום או באמצעי מניעה אחר?"
למרות הניסיון של הרופא לגרום לי להרגיש בנוח, הנימה הישירה בדבריו מביכה אותי. כל המעמד הזה מביך. בדרך כלל אני לא מדברת על נושאים רגישים עם גבר זר. ועם גבר לא זר? ברור שלא. בעצם אין אף אחד בעולם שאני מרגישה בנוח לדבר איתו על הדברים האלו, גם לא עם החברות שלי. האוזניים שלי לוהטות. אני מתלבטת אם לשתף אותו בפרטים. הוא בטח יחשוב שאני מטורפת.
מעניין באמת מה הוא חושב עליי. הוא מוכרח לדעת שאני לא אחת שעושה שטויות. אני ילדה טובה וצייתנית מבית טוב, ולומדת בבת מלך, סמינר של בית יעקב. אני מרגישה צורך נואש שיאמין לי שאני לא ילדה מופקרת. אני לא כמו הבנות האלו, שעושות דברים כאלו. והעובדה שהוא לא שואל אותי ולא נותן לי הזדמנות להגן על שמי הטוב מעיקה עליי יותר משאר הדברים שאמורים להעיק עליי פי מיליון. כמו העובדה שהרגע התבשרתי שיש סיכוי שאני בהיריון.
אני נושכת בעצבנות את השפה התחתונה ומניעה את ראשי לשלילה בלי להביט בו.
הוא מכחכח קלות בגרונו ופולט נשיפה קולנית. "אני מניח שלא עשית בדיקה ביתית."
"בדיקה ביתית?" אני מרגישה עוד יותר מטופשת.
"הבנתי." הוא משלב כעת את אצבעותיו תחת סנטרו. "תראי, קיום יחסים פעם אחת, גם ללא אמצעי מניעה, לא מחייב שאת בהיריון. אני אתן לך הפניה לבדיקת דם פשוטה, שתבדוק אם את בהיריון. אם התוצאות יהיו שליליות, תחזרי אליי ונראה מה הלאה. אם הן יהיו חיוביות, תקבעי תור לרופאת נשים שתדריך אותך בצעדים הבאים." הוא משרבט מספר טלפון על דף קטן ומושיט לי אותו, בצירוף ההפניה לבדיקת הדם.
אני יוצאת משם במהירות. חבל שלא הלכתי לד"ר רבינוביץ. אין סיכוי שהוא היה שולח אותי לעשות בדיקת היריון. במקרה הגרוע היה נותן לי מרשם לכדורים נגד כאבי בטן.
כשאני מגיעה הביתה, גרוני יבש. אני נכנסת למטבח כדי לשתות מים קרים מהמקרר.
"שלום," אני ממלמלת בשפה רפה לאימא, שעומדת שם.
היא מעיפה בי מבט מעל ערימת הכלים שבכיור. העיניים שלה מוטרדות, כאילו היא שמה לב שמשהו שונה בי. האם היא מבחינה בחיוורוני? אני מזכה אותה במבט חטוף, מנסה לשדר עסקים כרגיל, אבל הלב שלי פועם בחוזקה. שלא תגלה, רק שלא תגלה.
אני שוטפת את הכוס תחת המים הזורמים. אימא לוקחת אותה מידי ומניחה אותה על מתקן הייבוש. האם היא שמה לב לרעידות בידיי?
עיניה משתהות עליי והיא מחמיצה פנים אל התסרוקת המבולגנת. "השיער," היא מתחילה לומר. היא עומדת להגיד משהו נוסף, אבל אז חושקת את שפתיה ונאנחת בהשלמה. היא תמיד מחפשת משהו שתוכל להעיר לי עליו. זה רק השיער שלי, אני נושפת בהקלה. אני מורידה את הגומייה ומושכת את השיער אחורה, אוספת אותו בקוקו מהודק.
אימא לא אומרת כלום. היא מנגבת את ידיה במגבת המטבח, ואני חומקת לחדרי בזריזות וסוגרת את הדלת.
על קירות החדר תלויות תמונות ססגוניות רבות מחוויותיי בשנים האחרונות. טיולים שנתיים, ערבים חברתיים ומסיבות סוף שנה. הפרצופים השמחים מכל עבר סוגרים עליי, מעיקים. אני נשכבת במיטה באפיסת כוחות ובוהה במאוורר התקרה שמסתובב בקצב אחיד. בום. בום. בום. רגע, אולי זה לא המאוורר. אולי זה הלב שלי, שפועם חזק כל כך.
"אלישבע, שירה בטלפון," קולה של אימא מגיע מהסלון, ואני מתרוממת ממקומי מהר מדי וסחרחורת תוקפת אותי.
"אלי, את זוכרת שיש לנו מחר יום עיון של שמירת הלשון, נכון?" שירה שואלת מעבר לקו. הקול שלה נשמע רחוק כל כך, כאילו מעולם אחר.
שכחתי לגמרי מהכנס, כמו דברים רבים אחרים שאני לא זוכרת עכשיו. אנחנו קובעות להיפגש בתחנה. לפחות יש לי תירוץ לצאת מהבית לבדיקת הדם, ולא אצטרך לשקר לאימא שוב. הבוקר אמרתי לה שאני הולכת לעשות בייביסיטר לכמה שעות. למזלי, היא לא חקרה אותי אצל מי, מתי אני חוזרת ועוד כהנה וכהנה, כמו שהיא עושה בדרך כלל. מעניין שדווקא השקרים הקטנים הם שמעיקים לי על המצפון. שירה מזכירה לי שאנחנו צריכות להגיע מוקדם כדי שנוכל לערוך את השולחנות, ואני תוהה מתי הסכמתי להתנדב. כנראה כמו תמיד, שירה סחטה ממני הבטחה לעזור לה.
שיחת הטלפון הקצרה מזכירה לי שהעולם שלי לא נחרב. עדיין לא. אני יכולה להסתובב עם החברות שלי, לצחוק וליהנות ולדמיין שכל מה שקרה הבוקר לא קרה באמת.
בדרך לחדרי, אני חולפת על פני חדר הילדים, שם מיכאל, מוישי וצבי עסוקים בגזירת ספר טלפונים ישן לחתיכות קטנטנות. הם זורקים את הניירות באוויר וצווחים, "קולולולו!" בימים אחרים הייתי מתרגזת עליהם ודורשת שיסדרו, כי החדר נראה כמו דיר חזירים. בזמנים רגילים הם היו מתמרמרים ואומרים שאני לא אגיד להם מה לעשות ואני לא אימא שלהם. ואימא הייתה מתרגזת על ההתפרצות שלי, אבל אולי לא הייתה אומרת כלום כדי להימנע מוויכוח נוסף. הלוואי שיכולתי להתרגז עליהם עכשיו.
אני חוזרת לחדר שלי, מסירה מעליי את החולצה המכופתרת ומביטה בגופי במראה. הבטן שלי, היא שטוחה, לא? אין מצב שאני בהיריון. זה כנראה איזה וירוס במעיים. ומאז שחזרתי הביתה אין לי בחילות. כנראה כבר עבר לי. הרופא אמר שזה לא בטוח היריון. צריך רק לשלול. כמה מסובך זה יכול להיות? בדיקת דם פשוטה.
הקולות בראש שלי צורמניים מהרגיל, עליזים אפילו. מנסים לשחק אותה כאילו אין לי מה לדאוג. הכול בסדר. אבל אני יודעת. עמוק בתוכי אני יודעת. הכול לגמרי לא בסדר.
בבוקר, כשאני יוצאת מהבית, אימא מבקשת שלא אתעכב אחרי הכנס לפטפט עם חברות. אני עוצרת במרפאה ברחוב שאולזון. ברוך השם, אני לא מזהה אף אחד שמכיר אותי. אני נכנסת לבדיקה מהר יחסית ובתוך עשר דקות אני בחוץ. בתחנת האוטובוס אני מבחינה בשירה. היא רואה אותי ומנפנפת לעברי בהתלהבות.
שירה עוזרי היא החברה הכי טובה שלי, עוד מימי גן ציפי ברחוב אגסי בהר נוף. התנדנדנו יחד על הנדנדות ופטפטנו בז'רגון שרק אנחנו הבנו. אני, ילדה להורים אמריקאים שבקושי דיברו עברית, והיא, צברית תימנייה עם הגייה אופיינית של חי"ת ועי"ן ועגה ישראלית מחוספסת. היא גם זאת שהעניקה לי את שם החיבה "אלי", כשקלטה שתתקשה לקרוא לי בשמי המלא, אלישבע-מרים.
"מה נשמע, אלי?" היא שואלת ואנחנו מתחבקות. "איך הקיץ? בקושי יצא לנו לדבר." היא מעיפה את צמתה השחורה הארוכה לאחור.
"משעמם," אני עונה בחצי פה. "את יודעת, לא משהו מיוחד… מה איתך?" אני מחזירה את השיחה אליה לפני שתהיה לה הזדמנות להבחין במצב רוחי העגום.
האוטובוס מגיע, ואנחנו עולות עליו ומתיישבות על ספסל פנוי מאחור. שירה מפטפטת ואני מקשיבה לה בחצי אוזן. היא מספרת על היום המרגיז שהיה לה אתמול עם החניכות שלה, שכמה מהן פשוט קפצו לבריכה בבגדים.
אני צוחקת. אני לא יודעת אם בגלל העובדה שמה שהיא מספרת לי מצחיק, בגלל העובדה שהיא כל כך כועסת, או בגלל כל העסק הזה, שאני מנסה להתמודד עם סוד נוראי והיא מדברת על דברים כל כך לא חשובים.
"למה את צוחקת?" שירה מתרגזת וכוססת את קצה הציפורן שלה.
אני מרגישה עקצוצים ביד במקום של בדיקת הדם. "את לא זוכרת שזה מה שעשינו במחנה קיץ בכיתה ו'?" אני משפשפת את הזרוע בתנועות מעגליות.
"מה פתאום. בחיים לא עשינו כזה דבר!" היא מבטלת את דבריי. שירה היא כזאת. אם יש משהו שמבחינתה הוא לא מוסרי או לא נכון, היא תכחיש אותו מכול וכול.
"אז מה עשית?" אני מוותרת לה ושואלת בחוסר עניין.
"אמרתי להן לצאת מהמים והן ישבו בצד בבגדים רטובים. וכשכולן קיבלו קרטיבים, לא חילקתי להן."
"וואו, מוגזם. את לא חושבת?"
האוטובוס מתמלא בנוסעים והאוויר נעשה מחניק. "ממש לא! תסכימי איתי שמי ששוברת את הכללים צריכה לשאת בתוצאות. אם הן לא ילמדו עכשיו, אז מתי?"
היא נשמעת נחרצת. שירה היא טיפוס ריאלי, ואילו אני נותנת לרגשותיי הסוערים לנווט את דרכי, כמו שאימא שלי תמיד אומרת. אני משנה את דעותיי מן הקצה אל הקצה, לפעמים במהלך משפט אחד. לפעמים אני מקנאה בשירה. אצלה הכול ברור, אין לה ספקות. היא יודעת מה היא רוצה ושום דבר לא ישנה את דעתה, גם אם כל העולם יהיה נגדה. למה רק לי אין עמוד שדרה?
האוטובוס עוצר בפתאומיות, ונערה כבת גילי נהדפת לכיווני, תיקה המגושם הולם בי. אני מרגישה כאב חד בחזה ובמהירות, מתוך אינסטינקט, מניחה יד על הבטן.
"סליחה," הנערה מתנשפת, ואני מרגישה שבחילה עולה בי.
שירה מוציאה מתיקה ספר תהילים קטן. היא מרוכזת בו, ממלמלת פרקי תהילים בשקט. אני מנצלת את ההזדמנות לחפש בפניה רכות ואמפתיה, שיגלו לי שגם אם אספר לה מה עשיתי, עדיין יהיה לי מקום בלב שלה.
"אלי, את מרגישה טוב? את נראית קצת חיוורת." שירה מרימה את פניה מהספר הקטן ומביטה בי.
"נורא חם פה," אני מתנערת. אני בסדר, זה רק הסוד הזה בפנים שרוצה לפרוץ החוצה. אני רוצה לספר. להגיד לה משהו. קטן ככל שיהיה. רק לא לסחוב את זה לבד. אבל מה? מה אני יכולה להגיד לה? שיש מצב שאני בהיריון? שעשיתי את זה? ש… מה בדיוק?
שירה פותחת את החלון לכדי סדק צר, ואוויר נעים חודר פנימה. אנחנו מעבירות את שארית הנסיעה בשתיקה.
גם אם הלב שלי יכאב מהיום ועד עולם, גם אם אני אתפוצץ מבפנים, אני לא יכולה לספר לה.
במרכז אולם הכנסים עומדת קבוצת בנות, וקולות נרגשים ממלאים את האוויר. שירה מעיפה לעברן מבט ומעווה מעט את פניה. היא מצטרפת לבנות שגוררות כיסאות מפינת החדר ומסדרות אותם בשורות.
"את באה לעזור?" היא קוראת לעברי.
שירה הייתה מעדיפה לפטפט עם הבנות, אבל היא מאלו שעוזרות ומארגנות. אולי היא עושה את זה כדי לפצות על העובדה שבחודשים הראשונים ללימודים היא ישבה בבית. אף סמינר לא רצה לקבל אותה מפני שבעוונותיה הרבים היא ספרדייה. לאף אחד לא אכפת שהיא גורבת גרבונים עבים, שערה אסוף בצמה והכפתור העליון בחולצת התלבושת שלה תמיד סגור. מבחינתם היא פרענקית, ושום דבר בעולם לא ישנה זאת. למזלה, סמינר בת מלך הסכים לקבל אותה, וכך יצא שאנחנו לומדות יחד.
אני נדה בראשי לכיוון הבנות, שמנופפות אליי בהתלהבות. אם הייתי יודעת כמה מאמץ יידרש ממני רק לחייך, להנהן, לצחוק ולדבר, לא הייתי מגיעה. אני מחפשת בעיניי את איילת רייכמן. הקשר בינינו נעשה רופף בשבועות האחרונים, ולא רק מפני שהבטחתי למחנכת להתנתק ממנה ומהחבורה שלה. ההחלטה הייתה שלי. האמנתי שאני פותחת דף חדש. שאני עומדת להתחזק בצניעות, להקפיד על מצוות שבין אדם למקום ולהתרחק מהשפעתן הרעה של הבנות.
אני עוזרת לשירה בחוסר חשק לפרוש מפות על השולחנות, וכשאני ניגשת לשולחן הכיבוד, אני מבחינה בהן, והלב שלי צונח. איילת עומדת במרכז החדר, מוקפת בחברותיה מלי, מיכל ויעל. מאז מסיבת יום ההולדת וכל הדרמה שהתרחשה לאחר מכן, אני התעלמתי מהן והן התעלמו ממני. הדחקתי את כל מה שהן מזכירות לי. אבל עכשיו, במיוחד עכשיו, האוויר מתרוקן מריאותיי והן מעלות בי את מה שאני רוצה לשכוח.
איילת מבחינה בי וניגשת אליי. "אלי, מה איתך?" היא שואלת בעליצות שנראית לי קצת מוגזמת, דוחסת חופן של בייגלה לפיה ולועסת במרץ.
"ברוך השם," אני עונה בקול רגיל ולרגע אנחנו שוב חברות כמו פעם. אנחנו מפטפטות כמה דקות עד שהמחנכות מגיעות וכולן תופסות את מקומותיהן. איילת מתיישבת בשורה לפניי, ואני בטוחה שמלי שיושבת לצידה מעקמת את האף. אם בעבר הייתה לועגת לי או אומרת משהו ציני שיגרום לבנות לצחוק, עכשיו היא מתייחסת אליי כאילו אני אוויר. באופן מוזר אני מודה לה על כך.
באולם הכנסים הגדול מכונסות כל בנות הסמינר שהגיעו ליום העיון. כולן, ללא יוצא מן הכלל, עסוקות בדברים שמעסיקים בנות בגיל שלנו. ים, בריכה, מחנה קיץ וחברות. דברי חיזוק בנושא לשון הרע הם לא בדיוק בראש סדר העדיפויות שלנו.
על אף שמו היוקרתי, זה לא סוד שסמינר בת מלך אינו סמינר נחשב כמו בתי ספר אחרים. רחוק מזה. אחותי חנה-לאה למדה בסמינר מכון בית יעקב והייתה תלמידה מצטיינת ששמה הלך לפניה. בזמן הרישום לסמינרים הודעתי לאבא ואימא שאני לא מוכנה ללכת לאותו סמינר שבו למדה אחותי. הספיק לי שהמורות נהגו להשוות בינינו בבית הספר היסודי. למה את לא כמו אחותך? מדוע אינך מתפללת בכוונה כמוה? מדוע אינך צנועה כמוה? משפטים כאלו ואחרים שמעתי עשרות פעמים. בצעד נדיר ביותר, אבא ואימא הסכימו לשלוח אותי לסמינר חדש, שמנהליו הבטיחו רמת לימודים איכותית בנוסף לדגש על חינוך רוחני כמיטב המסורת הליטאית ורוח ישראל סבא. מה שהם לא ידעו בשעתו הוא שבנות רבות שנרשמו לסמינר הגיעו מבתים פתוחים יותר בהשוואה לבית שלנו.
המפקחת הרוחנית – הרבנית יהודית שניידר, שאנו קוראות לה פשוט "שניידר" – היא שאחראית על תקנון הצניעות. בסמינר שלנו נכונה לה עבודה רבה, והיא מבצעת אותה ביראת קודש וללא לאות. היא ניגשת לקדמת החדר ומדברת לתוך המיקרופון. היא אומנם צנומה ונמוכה, אך דמותה מעוררת יראה בליבן של בנות הסמינר. לראשה היא חובשת פאה קצרה סינתטית ומעליה מטפחת בצבעים כהים.
"יש בנות שהולכות לעשות חסד, אבל הן לא מבינות שהחסד שהן עושות לא שווה כלום," היא אומרת בקול רועם. איילת ומלי מחליפות מבטים ומצחקקות. שניידר נועצת בהן מבט חד, והן משתתקות ונעות במקומותיהן במבוכה. היא מניעה את ראשה בחומרה, כאילו אומרת להן, אני יודעת בדיוק מה עשיתן בקיץ.
לעומת הבנות שהיא מדברת עליהן, יש אותי, אלי ליפשיץ, נערה צעירה ומבולבלת עם סוד ענקי שתופס כל מקום בראש ובגוף שלי ומאיים לכלות כל תא בגופי. אני מרגישה שהפנים שלי מאדימות. למה אני תמיד מסמיקה? שניידר לא מדברת עליי כשהיא מדברת על הבנות שהולכות לעשות חסד. אני לא זאת שהתנדבה במחנה הקיץ לילדים חולי סרטן. כל מי שבעניינים יודעת שבנות משלנו, בנות בית יעקב, לא הולכות למקומות שבהם בנים ובנות עובדים יחד, לא עלינו. ואני אפילו לא מדברת על זה שהוא היה שם.
עיניה של שניידר ננעצות בי, או שאולי רק נדמה לי. האם היא מבחינה בסומק על פניי? מה רשום לי על המצח? האם היא יודעת מה עשיתי? אני מצטמררת ומשפילה את עיניי. בסמינר שלנו אני נחשבת לאחת הבנות הטובות. אני חרוצה, ממושמעת וצייתנית בדרך כלל, למעט הפעמים הבודדות שבהן המחנכת העירה לי על סטייה מתקנון הצניעות.
המפקחת ממשיכה לתבל את דבריה בפתגמים ידועים כמו "טובל ושרץ בידו" ו"מצווה הבאה בעבירה". "אני לא מבינה למה בנות בית יעקב צריכות לחפש מקומות לעשות חסד בחוץ. אין חסד שאפשר לעשות בבית? לעזור לאימא בהכנות לשבת? לשמור על האחים? לעזור לשכנה אחרי לידה?"
כמה בנות מגחכות.
"ושמעתי שמועות איומות על בנות מהסמינר שלנו שמבלות את זמן החופש שלהן בשוטטות חסרת תועלת ברחובות העיר כמנהג הבטלנים, רחמנא ליצלן." עיניה סורקות את החדר, תרות אחר הבנות הסוררות. "אני אחזור על זה שוב ושוב. בנות יקרות, אין לכן מה לחפש בחוץ!" היא דופקת על הסטנדר במרץ ומנענעת אותו בתוקפנות. "אני אגיד לכן מה יש בחוץ." קולה משתתק לרגע, ואז מתגבר בהדרגה, "לכלוך, טינופת וזוהמה. שיממון רוחני!" היא שוב דופקת על הסטנדר. "אתן מבזבזות את הזמן והכוחות שלכן על הבלי העולם במקום להתמקד בצמיחה רוחנית. אילו מידות אתן רוצות לטפח? אילו תכונות טובות אתן רוצות להשריש בכן?"
אני בולעת רוק ופניי בוערות. היא יודעת מה עשיתי, בעתה אוחזת בי. העיניים שלה ממשיכות לעבור על הבנות בחדר, וכולן מתכווצות במקומן באי־נוחות. גם אני מעבירה את מבטי ביניהן. אם למישהי מהן היה ולו שמץ של מושג מה עשיתי!
"במקום זה," שניידר ממשיכה, "אתן מסתובבות ברחוב יפו או בקניון ומדברות על אילו נעליים לקנות."
אין מצב שהיא מדברת עליי, אני נושפת בהקלה. כל יציאה שלי מהבית מבוקרת על ידי אימא. לכל יציאה צריכה להיות סיבה מוצדקת, ואימא לא אוהבת שאני מסתובבת בקניון רב שפע עם חברות בלי מטרה (ולהצטלם עשרים פעם בתא הצילום עם פרצופים משוגעים והדפס של לבבות בצד לא מצדיק שוטטות בקניון).
המפקחת מסיימת לדבר. אנחנו קמות לכבודה ומתיישבות אחרי שהיא מתיישבת. הבנות מתפזרות באולם, ניגשות לשולחנות הכיבוד, והחדר מתמלא שוב בשיחות.
הסוד הנורא מטפס לי במהירות במעלה הגרון. אני חייבת להוציא אותו עכשיו לפני שאיחנק.
"איילת," אני טופחת קלות על שכמה והיא מסתובבת עם הפנים אליי. "תגידי, מה זה קונדום?" המילים נשפכות ממני, נימה של דחיפות בקולי.
"מה?" היא בוהה בי בתדהמה. "מה איתך, אלי? לא כל כך בקול!" היא נוזפת בי. "מאיפה הבאת את זה?" היא פורצת בצחוק ואז משתתקת ומעיפה מבטים חטופים סביבה. "בואי." היא גוררת אותי לפינה שקטה, הרחק מאוזניהן הכרויות של האחרות, שעסוקות בשיחות לוהטות משלהן. צלחות הכיבוד מועברות מיד ליד. רוגלך, בורקסים של אנג'ל וחטיפים.
"סליחה…" אני מגמגמת. באמת שלא הייתי צריכה לשאול אותה. אבל המילים, הן מהירות ממני ואין בי את הכוחות לעצור או לסנן אותן.
"למה את שואלת?" עיניה מתכווצות והיא בוחנת אותי ברצינות עכשיו.
"סתם… בדיוק שמעתי על זה באוטובוס."
היא צוחקת שוב. "וואלה, את לא מפסיקה להפתיע אותי." אחרי שתיקה קצרה היא מסבירה לי בפנים רציניות. "זה משהו שמשתמשים בו כשעושים את זה. כדי לא להיכנס להיריון, את יודעת. אבל חרדים לא משתמשים בזה כי אסור," היא מוסיפה בידענות, ואני לא שואלת איך היא יודעת. יש לה בבית ספרייה ענקית של ספרים של גויים, שנמצאת משום מה באמצע הסלון. היא זאת שלימדה אותי להשתמש בסכין גילוח ובטמפון. היא גם זאת שחשפה אותי למושגים מהעולם החילוני, שאני לא אמורה לדעת בכלל. פיסות מידע שאני צריכה לגרד ממקורות מפוקפקים מוצעות לה על מגש של כסף.
"ותגידי," אני לא מרפה, "יש אפשרות להיכנס להיריון מפעם אחת?"
"בעיקרון כן." היא דוחסת פופקורן לפיה.
מלי מבחינה בנו ומעווה את פניה בסלידה. אני מרגישה שאני מאדימה אך מתעלמת ממנה.
"את זוכרת את גילה פינטו מרמות?" איילת ניגשת לשולחן השתייה, ואני הולכת בעקבותיה. "זאת ששנתיים מעלינו ולמדה בסמינר מכון בית יעקב?" אפילו שהיא לא במחזור שלנו, רכילויות עסיסיות תמיד רצות מפה לאוזן. נערות בגילנו צמאות לכל פיסת מידע על מישהי שלא הולכת בתלם. איילת מוזגת לעצמה קולה. "רוצה גם?" היא שואלת, ואני מנענעת בראשי לשלילה. "את זוכרת שאמרו עליה שהיא מקולקלת ומסתובבת עם בנים? אז יש שמועות שהיא עשתה את זה." את המילים האחרונות היא לוחשת.
אני זוכרת עכשיו. אחת הבנות בכיתה שלנו למדה עם אחותה של גילה פינטו בבית הספר היסודי. אף אחת לא דיברה על מה בדיוק קרה שם, כולנו רק ידענו שיצא לה שם רע. כמובן, איילת בעניינים.
"ומה קרה איתה?" אני עוצרת את נשימתי.
איילת מושכת בכתפיה. "נעלמה."
"את מתכוונת ברחה לקיבוץ?"
איילת צוחקת בקול. אני צוחקת צחוק מאולץ. בפנים אני רוצה לבכות.
"ברחה לקיבוץ" זה מה שאומרים על בחורה שסטתה מדרך הישר, לא עלינו. הבנות החרדיות שצחקקו עם נהג האוטובוס החילוני? ברחו לקיבוץ. בנות הסמינר שנתפסו מתנשקות בסמטה בנחלת שבעה וקראו להן "לסביות"? ברחו לקיבוץ. אישה חרדית נשואה מביתר עילית שעזבה את בעלה ושבעת ילדיהם ואף אחד לא יודע איפה היא? ברחה לקיבוץ.
אף אחד לא יודע מה באמת עלה בגורלן של אותן נשמות אומללות. מה שבטוח, הסיפורים האלו תמיד מעניינים ומסעירים בהתחלה, ואז מאבדים בהם עניין. עכשיו תורי. הנערה הזאת תהיה אני, אלי ליפשיץ. עליי יגידו שברחתי לקיבוץ. אני מתחלחלת. במיוחד כי סיפורים על הקיבוץ הם מסמרי שיער. אומרים שיש שם אנשים רעים שמכריחים ילדים יהודים לאכול בשר חזיר ולגזור את הפאות, השם ישמור.
מלי מתקדמת לעברנו.
"בקיצור," איילת מסכמת במהירות, "הלך בלגן שלם, אל תשאלי. בחורה מופקרת. תשמעי, עשו לה בעיות בגלל זה. אבל מגיע לה. מי עושה שטות כזאת? היא נורמלית?"
"ומה אם זה לא היה באשמתה?" אני מנסה בקול קטן.
"איילת, את באה?" מלי מתעלמת ממני במופגן.
"אוי, אל תהיי כזאת תמימה. אין דבר כזה לא באשמתה," איילת מבטלת את דבריי בנחרצות. "היא ידעה טוב מאוד מה היא עשתה. ומי שעושה דברים כאלו משלמת בסוף את המחיר."
היא ומלי מתרחקות ממני ומותירות אותי נטועה במקומי, במערבולת של מחשבות.
בשמונה ורבע בערב נשמע קולו של אבא, המזמזם ניגון חסידי קצבי, וצעדיו היציבים מהדהדים בחדר המדרגות. הוא נכנס הביתה בקומה זקופה ובברכת שלום צוהלת. גם בסוף היום חולצתו הלבנה תחובה בקפידה במכנסי הפוליאסטר הכהים הפשוטים. חוטי הציצית, המשופשפים משימוש רב-שנים, משתלשלים משני צידיו. הוא לובש ז’קט חליפה קצר, כהה, שרק בעלי עין חדה יבחינו שהוא בגוון שונה מעט מהמכנסיים. הוא תולה את מגבעתו השחורה הישנה על הוו שבכניסה.
ארוחת ערב. אני עוזרת לאימא להגיש לילדים כריכים עם חביתה, ויוגורט וסלט לאבא. כולם נוטלים ידיים ומתיישבים סביב שולחן האוכל. אחיי הצעירים רבים ביניהם על תשומת הלב של אבא. הם מספרים לו על יומם בחיידר ועל מה שלמדו.
אני לועסת את קצה הלחם בחוסר חשק.
"היה לכן כנס היום, אלישבע?" אבא פונה אליי.
אני מהנהנת ונוברת בצלחת שלי.
"על מה הוא היה?" הוא מתעניין בחיוך רחב.
"שמירת הלשון וימי בין המְצָרים." זה היה הנושא הרשמי. העובדה שהמפקחת הרצתה לנו שעה שלמה על העיסוקים המפוקפקים של הבנות בקיץ זה סיפור אחר.
"נו, אני מקווה שהפנמת קצת מהרוחניות ושזה לא היה רק תירוץ לפגוש את החברות."
אני מגחכת ולא עונה.
"אה, ביום שישי יש לנו סעודת ברית של משפחת דיוויס," הוא מציין.
"מזל טוב, ברוך השם!" אימא עונה.
אני קופאת במקומי. פיסת לחם נתקעת בגרוני ואני משתעלת.
"פגשתי את זאבי, אחיו של מאיר, והוא ישמח מאוד לראות אותנו בסעודת הברית."
מאיר הוא בעלה של אחותי חנה-לאה. הראש שלי מסתחרר ואצבעותיי רועדות. הברית של דיוויס. שכחתי לגמרי!
אימא מבחינה במבטי וממהרת להגיד, "תבואי גם את, אלי, חנה-לאה תשמח לראות אותך."
"גם אנחנו יכולים ללכת?" אחיי שואלים בהתרגשות.
"לא," אימא מצננת את התלהבותם. "אתם תהיו בחיידר."
"אוף," מוישי קובל. "למה רק אלי יכולה ללכת? זה לא פייר!"
אני נועצת בו מבט שאומר, מצידי תלך במקומי, ואומרת במתיקות, "אל תדאגו, חמודים, אני אשמור לכם פרוסת עוגה."
"יש!" שלושת הבנים צוהלים במקהלה ואני בולעת חיוך קטן.
אני קמה ממקומי ומתמתחת.
"אל תשכחי ברכת המזון," אימא לא מתאפקת.
"בירכתי."
"למה לא מתוך הבִּרְכּוֹן?" היא לא מרפה.
"כי ככה. אמרתי בעל פה," אני נושפת ברוגזה ויוצאת.
אני נכנסת לחדר וסוגרת את הדלת. יש לי בחילה איומה. שכחתי מהברית, ואני לא רוצה ללכת. לא רוצה לראות אף אחד ובטח לא את הדיוויסים המעצבנים. וחנה-לאה תהיה שם. כולם יהיו שם. ויש מצב שגם… טוב, אני לא רוצה לחשוב על זה. המחשבה על מי שאני לא רוצה לחשוב עליו מכווצת לי את הבטן והנשימות שלי נעשות מהירות.
התוצאות של בדיקת הדם יגיעו ביום שישי. אין לי מושג איך אשרוד את הציפייה מורטת העצבים עד אז. אם התוצאות יהיו שליליות, אני ארגיש הרבה יותר טוב ואוכל ללכת לברית במצפון נקי.
ומה אם הן לא שליליות? קול קטן בראש מנדנד לי ללא הפסקה. שתוק, אני רוצה להגיד, אבל הבחילה עולה לי לגרון. אני רצה לחדר האמבטיה. בנס אני מספיקה להגיע לאסלה ברגע האחרון. אני מתכופפת ומקיאה ומקיאה. הגרון שלי צורב ודמעות שורפות את עיניי. איכס, כמה גועל. עד מתי אני אמשיך להקיא? ולשקר?
ואימא שלי, אני לא יודעת מה יקרה לפנים האציליות שלה כשהיא תשמע מה עשתה הבת שלה. בסיוטים הכי גדולים שלה היא לא העלתה דבר כזה בדעתה. אבל בסוף היא תדע. בסוף כולם ידעו. כולם ידעו וכולם ידברו עליי. מנערת סמינר שהפשע הכי חמור שלה אי פעם היה ללבוש חולצת תלבושת שמשתרבבת מחוץ לחצאית, אני איהפך בן לילה למותג, לשֵם דבר. כשירצו להגיד שמישהי נכנסה להיריון מחוץ לנישואין, יגידו, היא עשתה, את יודעת, אלי ליפשיץ.
אני מקיאה שוב וכל גופי רועד. ריח נורא מתפשט בחדר האמבטיה. אני מורידה את המים באסלה ומרססת המון מטהר אוויר. אני שוטפת את הפנים במים קרים ואת הפה באורביטול כדי להיפטר מהריח הנורא. אבל הוא דבק בי. הוא חלק ממני. אני לא מצליחה להיפטר ממנו.
אוי, אני משתגעת מהבחילות האלו. אז מה… אני באמת בהיריון? איך זה הגיוני? חנה-לאה, שנשואה כבר יותר משנה, עדיין לא בהיריון. אז למה אני? ואם לא, מה יש לי? אולי זאת המחלה? השם, בבקשה! בבקשה שיהיה לי סרטן. רק לא ההיריון הזה, ההיריון הנוראי הזה, שיהרוס לי את החיים.
הפנים שניבטות אליי מן המראה חיוורות וכחושות. אני לא יכולה יותר. הסוד הזה הורג אותי מבפנים. אני לא יכולה לדבר עם אבא ואימא. אני לא יכולה לספר לחברות שלי. אני משתגעת!
אני פותחת בידיים רועדות את ארון התרופות, שנראה כמו בית מרקחת. לאימא יש חולשה לתרופות, אולי כי היא עובדת עם זקנים. אני נוברת בארון, תרה אחר משהו שיקל את הבחילות. על הבקבוקים ועל הצנצנות רשומות מילים ארוכות שאני לא מכירה. אני שולפת צנצנת מהמדף ומנסה לקרוא את התווית, אבל המוח שלי לא קולט כלום.
אולי הכי פשוט לגמור עם הכול? אני יכולה לבלוע ללא הבחנה את כל הכדורים שנמצאים פה. זה ייקח לי בדיוק חמש דקות, ואז אימא תשמע חבטה מחדר האמבטיה. אני מעיפה מבט בדלת. היא נעולה ואימא לא תוכל להיכנס. היא תקרא לאבא, והוא ישתמש בכלי עבודה כדי לפרוץ אותה. הם ייכנסו פנימה וימצאו אותי שרועה על הרצפה ללא רוח חיים. הם ינסו להנשים אותי, יצעקו את שמי שוב ושוב, אולי יתקשרו לאמבולנס, אבל כבר יהיה מאוחר מדי.
אני סוגרת בטריקה את דלת הארון.
ביום שישי בבוקר אני מחייגת את מספר הטלפון של המעבדה מהטלפון הציבורי שבמורד הרחוב. השפופרת כמעט מחליקה מבין אצבעותיי. השיניים שלי נוקשות ואני מתקשה לייצב את קולי כשאני קוראת בקול את מספר הבדיקה.
האישה מעבר לקו אומרת משהו במבטא רוסי כבד.
אני מהדקת את האפרכסת אל אוזני. רעש האוטובוסים החולפים מתמזג בהלמות ליבי. אני מדמיינת לרגע שאולי לא שמעתי נכון. אני רוצה לשאול אותה אם היא בטוחה. שתבדוק את המספר שוב, יכול להיות שטעיתי באחת הספרות. אבל אני לא מצליחה להוציא אף מילה, רק חרחור נפלט מגרוני.
"הלו?" הקול שלה צורמני ושמץ של חוסר סבלנות נמסך בו.
"מה… מה אמרת?" אני מגמגמת.
"יש היריון," היא חוזרת על המילים בקול חדגוני. "מזל טוב."
