כמעט פיקסאבל

אומרים שהשדים באים.

אומרים שזה הסוף.

אני לא מאמינה לשמועות האלה. אחרי הכול, כשסבא שלי בנה את העיר שלנו, הוא ידע מה הוא עושה, ואין סיבה שמשהו ישתנה. אבל כשהגעתי לבית הספר, היה ברור שזו שיחת היום. מיילו, הבן של ראש העיר, עמד מוקף במעגל תלמידים וסיפר לכולם שמשאבי המזון מתדלדלים ובקרוב לא יהיה יותר אוכל.

"אבל איך זה קשור לשדים?" שאל מישהו בצימאון כמעט עיוור לתשובה של מיילו, וזו לא איחרה לבוא. הייתי חייבת לספר על זה לריילי, היא בטח תתפוצץ מצחוק. רק השבוע סיפרה לי שקראה ספר בשם "להסתכל לשדים בעיניים".

"מצאתי את זה בספרייה במשרד של אמא שלי, אבל זה כזה משעמם," היא רטנה. "ברור שמי שכתב את זה לא ראה בחיים שלו שד. הרי לא יכול להיות שכל מה שהם יודעים לעשות זה לקרוא מחשבות!"

"ואת ראית?" התגריתי בה.

"לא," השיבה בלי להתבייש, ושתינו התפוצצנו מצחוק.

אבל ריילי לא הייתה באזור.

כשלא הגיעה אתמול לטיול הערב הקבוע שלנו, הנחתי שהיא פשוט נסחפה באחד הספרים שלה. אבל גם היום היא לא הגיעה לשיעורי הבוקר. זה לא מתאים לה.

נצמדתי לצד השביל וחלפתי על פני התלמידים המתגודדים בדרכי לבניין הכתום של השכבה שלנו. התקרבתי לדלת הכניסה וחיפשתי אותה במבטי, כשלפתע התעוררה בי תחושה שמישהו צופה בי. סקרתי במבטי את הסביבה, אך לא ראיתי שום דבר יוצא דופן.

"זה בטח השדים," שמעתי את קולה הצוחק של ריילי בראשי וחייכתי לעצמי. אך למראה רחבת הכניסה ההומה מיהרתי למחוק את החיוך.

התנערתי מהתחושה המוזרה והתקדמתי לעבר דלת הכניסה, מקום המפגש הקבוע שלי עם ריילי ואחותה התאומה ג'יין. חיפשתי את שערן הכתום כאש של התאומות, סימן הזיהוי שלהן, אבל לפני שהספקתי להבחין בהבזק תלתל כתום שמעתי את ג'יין קוראת לי באנרגטיות האופיינית לה, "קייסי, היי!"

כשקרבתי לעברה, היה לי ברור שלא אישאר איתה ועם שאר החבורה המתגודדת יותר ממה שנחוץ – עוד שיחה על פלישת השדים הקרֵבה. ניחושים על מה שיחוללו לנו התעופפו באוויר. "אולי הם יהפכו אותנו לזקנים מייד?"

"לא! אני כמעט בטוחה שהם יהפכו את העיניים שלנו לצבעוניות, וכל הסטייל שלי יאבד."

"או שהם יתחזו לאנשים רגילים ולא נוכל להבדיל מי הוא מי."

"מה פתאום?" גיחכה ג'יין גם היא. "אם כבר, אני חושבת שהם יסיימו לנו את כל האוכל. שמעתי שמיילו דיבר על זה ממש הבוקר."

ריילי בטח הייתה צוחקת מההשערות הפרועות שלהם, גיחכתי.

אולי הייתה שואלת איך הם לא מבינים שאם באמת שדים מחכים מעבר לאופק, הם בטח הרבה יותר מעניינים מכל מה שדמיינו. היו לה הגדרות משונות למילה "מעניין".

"מה דעתך, קייסי?" ג'יין הפנתה אליי את השאלה החמה.

"אממ, אני לא באמת יודעת," מלמלתי. "אני מניחה שלא תהיה לנו ברירה אלא לחכות ולגלות, לא?" עוד לפני שסיימתי את המשפט הם חזרו לשיח הער שלהם, ואני עברתי לשאלה שבאמת עניינה אותי. "ג'יין," הסבתי שוב את תשומת ליבה אליי, "לא מצאתי את ריילי. את יודעת איפה היא?"

"היא נסעה אתמול," אמרה בהיסח הדעת. "אולי לאיזה פרויקט לימודי… אני לא בטוחה."

נסעה? לאן? ולמה בעצם? יש כאן הכול.

למרות התהיות שעלו בי, קולה של ג'יין היה כה רגוע ובטוח עד שלא הייתה לי ברירה אלא להאמין לה.

הו, ריילי, מה כבר הלכת לחפש?

"מה נראה לך שאתה עושה?" צעקה רמה העירה אותי ממחשבותיי כשפילסתי את דרכי אל הכיתה הקרובה. לא רחוק ממני עמדו שני נערים מהשכבה מעליי, קרובים במידה משונה. פניהם מכווצות בריכוז וצעקות רמות החליפו את טון הדיבור הרגיל שלהם. "זה התיק שלי!" אחד מהם שלח את ידו וחטף מהשני.

מה הם עושים? הרגשתי את גבותיי מתכווצות בתמיהה. למה שירימו כך את הקול? רק אתמול ראיתי אותם משחקים יחד במגרש והכול היה נפלא כרגיל.

"קייסי," שמעתי לפתע את קולה של ריילי מאחוריי.

ריילי! התלהבתי בליבי. היא כאן למרות הכול.

הסטתי את מבטי אל הצד השני לכיוון הקול, וכמעט מעדתי מתדהמה.

כמה מטרים ממני, שעונה על דלת הכיתה הלבנה, עמדה נערה בת גילי, לבושה בג'ינס שחור וחולצה בהירה. לכתפיה עטתה פלנל משובץ בצבעי שחור־חאקי. שערה היה שחור וקצר ותלתליה נגזרו באופן לא אחיד, משמשים מסגרת פרועה לעיניה הכחולות המוכרות.

מה היא עשתה לעצמה? היא נראית כל כך שונה. אגודלה הימני תחוב בכיס הג'ינס הקדמי, באותה תנוחה מוכרת, ובידה השנייה סלסלה תלתל קצר משערה, כמו שעשתה כשחשה לא בנוח.

"את בסדר?" היא שאלה בדאגה כשראתה את הבעת פניי הנדהמת.

כשלתי לכיוונה עוד כמה צעדים. לא מאמינה. "ר… ר… ריילי?" גמגמתי.

בבת אחת התקשחו פניה בחדות, כאילו פגעתי בה. האמפתיה שניבטה מהן קודם נעלמה כלא הייתה והיא התבוננה בי במבט חודר וקר, כמעט זר לתווי פניה המוכרים של ריילי.

"לא," הצהירה. "אנסטסיה."

"מה?" שאלתי בבלבול. "אז איפה ריילי?"

"לא יודעת," השיבה בפשטות כנה.

למשך רגע ארוך נותרתי קפואה במקומי, מבולבלת מעט.

"אני צריכה לדבר איתך," הודיעה, ובמילים אלו פנתה בחדות לכיוון היציאה.

"לאן את הולכת?"

"למקום שקט," הסבירה והצביעה על ההמולה מסביבנו. קולה נדמה רגוע יותר מאשר בתחילת השיחה. הנהנתי בהסכמה. קיוויתי ששם, כשתרגיש בנוח והרעש לא יעיב על השיחה, הכול ייראה הגיוני יותר. אם זה אפשרי.

בצעדים מהירים היא יצאה והתקדמה לעבר המבנה הכחול, שבו למדה השכבה הבוגרת. הוא היה מוקף עצים וגדרות ונראה היה שהיא בנתיב המהיר להתנגשות חזיתית, אבל שנייה לפני שפניה פגשו את הקיר המחוספס, היא סטתה בחדות ימינה ונכנסה דרך מעבר צר וחבוי בינו לבין חומת העצים הגבוהים.

נשמתי עמוק.

היא המשיכה בצעדים גדולים אל חורשה קטנה שהסתתרה מאחורי הבניין והתקרבה אל העץ הגדול והסבוך שעמד במרכזה. העץ שלנו. ריילי ואני אהבנו את הפינה הזו. היא הייתה עבורנו מקום סודי ושקט שרק אנחנו הכרנו. או לפחות כך קיוויתי.

אם זו באמת לא ריילי, איך היא מכירה אותה? קפאתי במקומי, מתבוננת בה מתמקמת בכוך שבין הענף התחתון ובין הגזע העבה, במקום של ריילי. היא שיכלה את רגלה, וידה השמאלית המשיכה להתעסק עם אותו תלתל סורר. לא יכולתי להתעלם מהדמיון שלה לריילי.

רגשות לא מוכרים הציפו אותי, ומבטי הושפל אל הרצפה ואל האבנים הקטנות שנחו ליד רגליי.

"ג'יין אמרה שנסעת ללמוד," המילים נמלטו מפי כעבור כמה שניות דוממות.

"ג'יין?" לרגע קל היה בעיניה מבט מהסס, כמו הצבתי בפניה שאלה שלא ידעה לענות עליה.

"כן."

"מוזר. אני לא," היא ענתה בפשטות קרירה, ונעצה בי מבט. "אני לא יודעת מי זו ג'יין."

"מה קרה לך?" שאלתי בשקט, כמעט מפחדת מהתשובה.

"לי?" החזירה בשאלה ונימת קולה רוויה התנשאות קרירה.

"כן. איפה ריילי שאני מכירה?" קולי רעד מעט.

היא נראתה כמו ריילי. ובכל זאת גם לא. היא הכירה אותי כמו ריילי, ובכל זאת נדמה שלא ידעה עליי דבר.

מה לכל השדים קורה כאן?

"לא כאן," חזרה שוב וקולה הפך חד יותר. "למה את לא מוכנה לקבל את זה?"

"אז איפה היא?" לא ויתרתי.

היא מצמצה ארוכות ונראה כי משהו הציק לה. "את מוציאה אותי מדעתי."

"אבל… לא עשיתי כלום."

מבטה המרוחק צמרר אותי.

הרגשתי כמו בחלום רע. היא הייתה ריילי, אבל גם הכי רחוקה ממנה שאפשר. קולה כמו חרך את ליבי והותיר בו שאלות רבות שלא יכולתי להתמודד איתן.

פתחתי את פי בכוונה למחות, אבל סגרתי אותו במהרה, מנסה לשדר מראה רגוע ובטוח. "אני הולכת," קבעתי, אך קולי רעד מעט והסגיר את סקרנותי הבוערת. הסתובבתי והתחלתי ללכת לעבר הבניין הכתום שלנו. ביחס לעובדה שהיא זו שמצאה אותי וביקשה שנלך לדבר, הופתעתי מכך שלא עצרה בעדי. רק התבוננה בי פוסעת, בשלווה מוזרה ומבלבלת.

מי היא בכלל?