אבודים בליליום

אני אהיה המלכה הבאה של סָרָפ.

המלך עומד למות, והגיע הזמן שאני אתפוס את מקומי כמלכה הבאה.

השליח הגיע מאוחר בלילה. כולנו ישנו, אבל הוא לא הפסיק לדפוק על דלת הבית. אפילו שהאחוזה שלנו ענקית, יכולתי לשמוע אותו. המשרת פתח לו ומיהר להעיר את אבא. בתוך כמה רגעים התכנסנו כולנו להקשיב לבשורה: המלך התמוטט באמצע מסע ציד. הוא לא מת, אבל נראה שהלב שלו נפגע. הגוף חי, אבל הוא לא בהכרה.

אבא הסתכל לצדדים, בוחן מול מי יוכל לחשוף את שמחתו. הוא חייך אלי ואמר בסיפוק, "אתה רואה, בֵּהרוּז, אמרתי לך."

בהרוז, שעמד לידי, חייך בחזרה ואמר בלי שמחה, "הגיע הזמן."

"אבל מה עם תאני?" נלחצה אמא. "מה עם תאני? היא עדיין לא מוכנה."

המבט של אבא עבר מבהרוז אלי. החיוך נמחק והוא בחן אותי מלמעלה למטה. "היא תהיה."

לתפור שמלות, למצוא את השמנים הנכונים, את התמרוקים המתאימים לשיער, לפנים, לעיניים. אמא התעקשה לקחת אותי לאישה שמטפלת גם ביתר הגוף. ציפורניים נגזזו ונצבעו מחדש, פצעונים התפצצו ושערות נתלשו בלי רחמים.

כשחזרתי אדומה ומיוסרת, מָשְהָד חיממה לי מים באמבט, ואני קרסתי לתוכו.

"איפה תאני?" אבא נכנס לחדר. הוא כמובן לא דפק, משהד כרגיל גמגמה, ומהחדר השני נאסיר הצילה את המצב.

"היא באמבטיה."

"תודיעי לה שמחר אנחנו נוסעים. נצא עם הזריחה," הוא פקד. לא הייתי צריכה שנאסיר תיכנס לבשר לי באופן אישי. שמעתי.

"איזה כיף לך שאת נוסעת," נאסיר נכנסה והתיישבה על דופן האמבט.

"הלוואי שלא הייתי חייבת." לא התאפקתי והשפרצתי עליה מים, והיא כמובן החזירה לי. משהד הגיעה עם המגבת ולחשה, "אדון בהרוז כאן."

נאסיר האדימה וחיכתה שאני אסיים להתלבש ונצא אליו יחד.

"אז זהו," בהרוז קם כשנכנסתי ולחץ את ידי כאילו העסקה הוכתרה בהצלחה. "מחר היום הגדול." הוא לא הצליח להסיר את החיוך הענקי מהשפתיים שלו. הרבה שנים הוא חולם על הנקמה הזאת.

"הלוואי. אבל מחר אנחנו רק נוסעים," ניסיתי לצנן את ההתלהבות. "אף אחד לא מבטיח שהוא יסכים." כלומר, אני הבטחתי. אני הבטחתי לאבא שאני אהיה המלכה הבאה של סָרָפ, והבטחות אסור להפר.

כשהייתי בת תשע הוא העמיד אותי במרכז הסלון, עם העיניים של כולם עלי, ודרש ממני להבטיח. אמא ונאסיר ובהרוז, וגם המשרתים, כולם הסתכלו עלי. רק גָ'עָבְּר לא. הוא בדיוק מת. ואת הזעם על מותו אבא העביר אלי.

הם חיכו שאני אתחייב, ואני לא הבנתי את זה. הרי אבא אמר שהבטחה זאת התחייבות, אז איך אני יכולה להבטיח משהו שלא תלוי בי? אסור להפר הבטחות. תישבעי, דרש אבא, ואני נשבעתי. ועכשיו אני צריכה לקיים, ואני בכלל לא יודעת איך אני אעשה את זה.

"ברור שתצליחי, אחותי. אם לא את, אז מי?"

במקום להרגיש גאווה, הפחד זחל בגבי. נאסיר הציצה בי, מוכנה לתפוס את מקומי ברגע שאכשל.

"אני כבר מת לחזור לשם ולתפוס את הבני זונות שרצחו את אבא שלי." בהרוז קם והסתובב בחדר, מאגרף את ידו ומכה בה בידו השנייה, מפצפץ אותה בזעם. כך ייעשה לאותם בוגדים.

"אתה לא אוהב אותו."

"הוא? לא. אף אחד לא אוהב אותו," אמר כאילו מדובר בחרק ולא במי שעתיד להיות בעלי, מי שאני אצטרך להזמין למיטתי כדי להעמיד צאצאים חוקיים, כדי שהוא יוכל לחזור לסרפ ולממש את הנקמה שלו. "אל תדאגי," בהרוז קלט את הרתיעה שלי. "זה לא יימשך הרבה זמן. מהר מאוד נוריד אותו."

במשך כל המסע הגוף שלי רעד מהתרגשות וממתח. יומיים של נסיעה רצופה כמעט בלי עצירות כי אבא לא רצה להתעכב. אין סיכוי שאמא הייתה מסכימה לזה, וכמעט הצטערתי שהיא לא הצטרפה אלינו.

הפעם האחרונה שראיתי את הנסיך, בעלי לעתיד, הייתה לפני יותר משש שנים. המלך הגיע לביקור כדי לחתום על הסכמי סחר חדשים עם מלך נוויִים. המלכה, מינָאוּ, דודה של בהרוז, החליטה להצטרף ולהביא איתה את הנסיך, חמי. לאורך כל הביקור הוא זעף, הסתגר וסירב לדבר איתנו.

עכשיו אנחנו עומדים להיפגש שוב, והפעם אנחנו אמורים להתחתן. החתונה הזאת לא תהיה פשוטה. אמא כבר הכינה אותי שמדובר בטיפוס גס רוח שרוטן כל הזמן. ובהרוז אמר שהוא בלתי אנושי. לא הבנתי מה זה אומר, אבל אין לי ברירה. אם אנחנו רוצים לחזור לשלטון, חייבים להתחתן איתו. כלומר, אני חייבת להתחתן איתו.

"את צריכה שהמלכה תאהב אותך," אמר אבא כשנכנסנו בשערי העיר ליליום. "הנסיך לא רלוונטי, הוא יעשה מה שאומרים לו."

זה לא כל כך שימח אותי, אבל הייתי נחושה להצליח במשימה.