אנחנו הגעגוע לעתיד

כמה שבועות אחרי שהכרנו, נדב בא עם תרמיל גב מלא בגדים ונכנס לדירה, לעולם שלי. זאת פעם ראשונה שאני גרה עם בן זוג. כל כך שמחתי בו שלא חשבתי כמה דפוק זה להגיע רק עם תיק. לא ידעתי אם הוא ויתר על איסוף, או שהוא לא מסוגל. הוא בא כדף חלק ואני לא יכולתי לדמיין כלל את העתיד שלנו.
מכיוון שזו הדירה שלי והוא מצטרף אליה, אנחנו מנסים לייצר שוויון ושייכות. אני אדם של בוקר, הוא אוהב את הלילה. אני אוהבת לבשל, הוא אוהב אוכל מהיר. אני צריכה סדר יום ומטרות, הוא שט ביום שלו. אבל זו ההתחלה וההתאהבות, וכל שוני שבהתחלה נראה אקזוטי יהפוך למעמסה כשהאהבה תסתיים.
ההתחלה המהירה שלנו מאיצה את כל תהליכי הזוגיות: המגורים המשותפים, וגם הרצון של נדב בנסיעה לגרמניה. אנחנו מתחילים לבנות את הביחד ואת השפה שלנו. לפי צליל המילים אני מנסה להבין את הפירוש. הוא מסקרן אותי.
עוד אין לנו טקסים או שיר, אני לא מכירה אף חבר ישן שלו מפעם. הספקתי לפגוש רק את האנשים החדשים שהכיר ממש זמן מועט לפני שהכרנו, בקבוצה הרוחנית שהוא משתייך לה, זו שאנחנו נוסעים לחיות בקהילה שלה. ובגלל שחברים שלו לא באים אלינו, או שאינם, רק ההורים שלו הם עדות לכך שהוא נולד וחי והיה חלק ממשפחה, למד בבית ספר, רב עם חברים, שיחק גולות ומחניים.
לכל אחד בזוגיות יש תפקיד אחד לפחות, לפעמים יותר. הבעל של תמר החברה שלי אחראי לחיי האהבה שלהם, שזה תפקיד חשוב ביותר. גם לה יש זכות להכריז על ליל אהבה, אבל זו האחריות שלו. דקלה, חברה נוספת, אחראית על מפעל הזיכרון המשפחתי. זה תפקיד שלא נופל מהאהבה, היא זוכרת את ההיסטוריה שהם מייצרים, היא זוכרת גם בשבילו.
בקשר שלנו אני אהיה אחראית על: מה אנחנו רוצים. מעצם הגדרת התפקיד נוצרת בעיה, כי בהיסטוריה העתידית שלנו תהיה רק פעם אחת שבה נרצה את אותו הדבר בדיוק, וכשהרצונות שלנו יתפצלו ולא יכירו אלה באלה, נעבור לחיות בעולמות מקבילים. אלה יהיו חיינו ואנחנו חכמים בדיוק במידה להתעלם מהמערך שבנינו.
הנטייה של שנינו לדרג אותנו מעמדית מעצימה ומשרתת את המחלה המתחילה להתפתח. בבחירת הגברים שלי, אני מעמידה אותם גבוה על הפודיום של המקום הראשון, משמיעה את ההמנון הפנימי, את שיר התבוסה שלי וניצחון הגבר הנבחר. נדב, באופן חד משמעי ומוחלט, שווה יותר ממני. זה ברור לשנינו, ומהמקום הגבוה והנעלה הזה מעצים את הבחירה שלו בי, מעלה אותי מעלה ומקרב אליו, אבל הפער בינינו לעולם לא ייסגר. נטייה נוספת שלי היא ההרגשה שאני לא פחות מבעלת זכות נדירה לחיות לצידו. אני מניפה בזריזות דגל לבן, וכולי בתפקיד.
יש כמה דברים שאני לא: לא יודעת לסובב את הגבר שלי על האצבע הקטנה, לא נותנת לו להגיד מה שהוא רוצה ומשיגה בסוף בדיוק מה שאני רוצה, לא יודעת להיות מסתורית ובעיקר אני לא אהבה ממבט ראשון. לכן סיפור ההיכרות בינינו היה בהחלט מוזר ואפילו קצת מיסטי. מהסיפורים שיישמעו כמו אגדה באוזני הילדים והנכדים, אם רק נצליח לאהוב ולהישאר לאורך הזמן הזה.
ביקור של הדודה שלי ובנותיה, מביא אותנו לערד לשבוע ימים. אנחנו שוכרות שם דירת נופש ויורדות לים המלח בכל יום. הימים הם ימי פסטיבל ערד, הרבה הופעות בכל מיני מקומות בעיר. באחד הערבים עמדתי במרפסת תצפית פתוחה מעל הופעה שהתקיימה בבריכה העירונית. אי אפשר לראות כלום, רק לשמוע את המוזיקה. לי זה מספיק ואני יכולה לעמוד עם הגב לרחוב, חופשייה ממבטים, ולרקוד. בכל הזמן הזה עוברים מאחוריי אנשים, חלקם נעצרים ומנסים לראות את מה שאני רואה, אבל הם לא רואים כלום כי אי אפשר. הם ממשיכים ללכת ואני ממשיכה לרקוד.
יומיים אחר כך, בסיום החופשה, אנחנו עולות על אוטובוס חזרה לתל אביב. האוטובוס מלא ואנחנו מתפצלות, כל אחת מוצאת לה מקום ישיבה פנוי. אני מתיישבת במקום האחרון שנותר, ליד בחור, ואנחנו מתחילים לשוחח. אנחנו באותו הגיל, מתעניינים בדברים דומים, טעם מוזיקלי דומה, כפות ידיו רחבות לשביעות רצוני.
אני מספרת על החופש, הוא מספר על הביקור אצל ההורים. הוא גדל בערד, עכשיו הוא חי בתל אביב ובא רק לביקור בזמן הפסטיבל. אני מספרת על הדבר המוזר הזה, איך אני עומדת על מרפסת שלא רואים ממנה כלום, מה שלא מונע מהאנשים לעמוד ולחפש מה אני רואה, לוודא שלא רואים כלום ואז להמשיך הלאה.
"גם אני עמדתי שם מאחורייך," הוא אומר לי.
"למה?" אני מופתעת.
"כי סקרן אותי לראות אותך. היה בך משהו משוחרר וחופשי, הגב הזה לא דפק חשבון. עמדתי שם והחלטתי שאספור עד עשר, ואם תסתובבי עד שאסיים את הספירה אגש לדבר איתך. הרגשתי קרבה אלייך, סקרנות אולי לראות את האישה שמחפשת חופש, כמוני. אבל לא הסתובבת."
"אבל הנה," אני מחייכת אליו ומניחה כף יד החלטית ואמיצה על הכתף שלו, "באתי עד לכאן לשבת לצידך באוטובוס, שני אנשים תאבי חופש בסוף ייפגשו. אולי נמצא עוד משותף."
המרפסת הזו בערד הופכת להיות אחד ממראי המקום, למרות שלא ראינו ממנה כלום. אקראיות זולה על גבול המיסטית שעלתה לי ביוקר. זה מרגש ומסעיר אותי; הסיפור הזה והזמן שבא בעקבותיו הסבירו לי בדרכם הכואבת שאם הייתי מסתובבת אולי היו נחסכות ממני עשר שנים, שתי ילדות, חלומות מוחמצים, ייאוש, תקווה, עצב אין־סופי, אכזבה, שוב תקווה, עוד אכזבה, השפלה, מפלה והתרסקות.

אני אוהבת את נדב והתרמיל, כי הם מבשרים את תחילת עידן אי השייכות, וכי הם מגיעים בדיוק כשאני מחפשת מקום בעולם עם תמונת רקע ומציאות שאני לא מכירה. אחרי הלימודים ולפני נדב, המשפחה שלי מצמצמת רווחים סביבי. הם מצפים ממני להתחיל למחוק פריטים ברשימה: עבודה, קביעות, משפחה, ילדים. אבל כל מה שאני רוצה זה להתרחק, להיות זרה. לפני שאחליט להישאר בשלולית שלנו בארץ אני זקוקה להריח מרחבים, כמו סוס היוצא מהאורווה לשטח הפתוח ונחיריו רוטטים.
אני חייבת למדוד כמה אני שווה במקום אחר.