איציק ספדיה
עובד צעיר בדוכן פלאפל נסחף בעל כורחו לטריפ פסיכדלי; קו אדום נחצה באכזריות בבילוי חג משפחתי ומרסק את חייו של רז; מתנה חריגה מפיית השיניים מחזירה לגילי את החיוך לפנים; יומו האחרון של מוזיקאי צעיר בתוכנית גמילה מקבל תפנית פרועה; השבת המושלמת של חייל מילואים מתהפכת באמצע שנת צהריים...
"פרחים בסלט" מאגד בתוכו שנים־עשר סיפורים שנוגעים ברגעים אנושיים וחשופים - בדידות, מרחק, בושה, אהבה, געגוע ופצעים שמסרבים להגליד גם בחלוף הזמן ועם שינויי החיים. המוזיקה שפועמת בין השורות מעמיקה את החוויה הרגשית ומהדהדת את תחושותיהן של הדמויות.
בכתיבה הרפתקנית, חצופה וקולחת, נפרשים כאן שלל הקונפליקטים וסימני השאלה שמרחפים מעל הדור הצעיר בישראל.
איציק ספדיה (32) הוא מוזיקאי ואיש חינוך. מתגורר באמירים וכותב בהשראת החיים עצמם והסדקים שבהם. "פרחים בסלט" הוא ספרו הראשון.
"יצירה קיומית ורגשית חזקה, המייצגת קול צעיר, עכשווי ואותנטי. שפה צעירה, אינטליגנטית ורגשית ושימוש בזרם תודעה." ועדת קרן רבינוביץ' לתרבות ואמנות.
₪98 המחיר המקורי היה: ₪98.₪59המחיר הנוכחי הוא: ₪59.
זאת רק ההתחלה
באַיְירי אַיְילנדס התקיים ג'אם, כמו בכל ערב יום ראשון, ובשבילי זה היה הערב האחרון. אומנם אני נראה כמו תייר מן המניין, נטמע בין התיירים האחרים, אבל זה לא המצב. אף אחד כאן לא יודע שהגעתי אל האי במטרה להיגמל מאלכוהול ומסמים בתוכנית שהותאמה לי במיוחד, אחרי לא מעט ניסיונות כושלים ובלגנים נוראים שגרמתי.
מחר אסיים תקופה של שלושה חודשים, שבהם הייתי נקי לגמרי. הגמילה הייחודית הזאת כללה שיחות וידיאו יומיות עם קואוצ׳ר מוביל בתחומו ומגורים צנועים בבקתה על קו חוף יפהפה, בתולי, שקט ונסתר, שעזר לי להתנתק מהכול ולטהר את הגוף ואת המחשבות.
אני מתרגש לבשר שהפעם זה עבד. אני נקי לגמרי הודות לאי המופלא הזה ולקואוצ'ר המסור שליווה אותי, ומחר אזכה סוף־סוף לחזור לארץ, אל זרועותיה של עדידי אהובתי. אל אימא ואבא. בראש מורם הפעם, בהודיה על כך שפתחו את הראש, את הלב ואת הכיס, ונתנו לי את ההזדמנות (כנראה האחרונה) הזאת להיגמל ולהירפא.
ובעיקר, אני אזכה לחזור למוזיקה. בנפילה האחרונה לחומרים נאלצתי להיקרע מהלהקה שהייתי חבר בה, וזה כאב. בהופעות האחרונות צברנו תאוצה, סחפנו הרבה קהל, תוגמלנו באופן די מכובד, וסף ההנאה — לפחות שלי — המריא למקומות שלא האמנתי שאפשריים בלי "חיזוקים". זה הרגיש כמו חלום שעומד להתגשם.
היום, אחרי שלושה חודשים על האי, קשה לי להגיד מה אִתגר אותי יותר — ההתנקות מהחומרים או היעדר הנגינה היום־יומית. אם לא הג׳אם השבועי באיירי איילנדס, אני לא יודע איך הייתי שורד.
הפעם הגעתי לג'אם במצב רוח מרומם מהרגיל, בכוונה להיפרד יפה מהחבר'ה. ניגשתי ישר לבר, עקפתי את כולם ונתתי חיבוק לצ'אי, שהיה, איך לא, באמצע הכנה של קוקטייל. הוא חייך את החיוך הממיס שלו והציע לי, כהרגלו, פחית בירה.
החוק הלא כתוב באיירי איילנדס אומר שמי שעולה לנגן מקבל בירה על חשבון הבית. אבל אני, בניגוד לשאר המוזיקאים שבאו לאי הזה כדי להתערפל ולהתבזות, הגעתי כדי להתנקות. בפעם הראשונה לא היה לי קל לסרב לצ'אי, על אחת כמה וכמה אחרי שהוא התלהב מהנגינה שלי, אבל בסוף הצלחתי איכשהו לברוח משם נקי.
למחרת, כשסיפרתי לקואוצ'ר שלי על המקום ועל המדיניות שלו, הוא כמובן אסר עלי ללכת לשם. לא התווכחתי. אבל באותם ערבי ראשון, כשהייתי יוצא לסיבוב ההליכה שלי על החוף ושומע את הנגנים מרחוק, הייתי משתגע. לא יכולתי לשאת את המחשבה שמתנגנת מוזיקה חיה ואני לא בפנים.
לאחר כשבועיים של שכנועים, התייפחויות והבטחות, הקואוצ'ר הותיר לי לחזור לאיירי איילנדס בתנאי שנשוחח מיד אחר כך, גם אם זה באמצע הלילה.
הסכמתי. הלכתי. ניגנתי. נשארתי נקי. את הבירות שצ'אי הציע לי כשירדתי מהבמה החלפתי במים מינרליים או במיץ אננס, ומריח הסמים התרחקתי עד כמה שאפשר. בימים שהקריז החל לגרד לי בגוף תפסתי גלשן ורצתי להישטף בין הגלים הניתזים אל החוף. במקום לעשן — קילפתי פפאיות. במקום לשתות — שברתי קוקוסים בידיים. את הדמעות והעצבים הטבעתי באוקיינוס, עד שיצאתי ממנו מחויך. הבטחתי (לא רק) לעצמי שאני עם הבלגן — סיימתי.
צ'אי הרוויח מכל העניין. הוא קיבל מתופף קבוע וזול לג'אמים שלו. אף שמעולם לא נעניתי בחיוב, הוא המשיך להציע לי בירה בכל פעם שנכנסתי לטריטוריה שלו, אפילו לפני שעליתי לבמה.
"דרינק, דרינק," הוא עודד אותי בכל פעם מחדש, לפי החוזה הלא רשמי בינינו: אתה מנגן, אני מפנק.
זה הקשה עלי מאוד, אבל לא נשברתי. למעשה אפילו התחזקתי. שבוע אחרי שבוע סירבתי להצעותיו בלי לספר לו למה, ומה בכלל אני עושה כאן. לפעמים, כששאל אותי מדוע אני מסרב למשקה בחינם, תירצתי לו שאלכוהול לא טעים לי, והוא הכניס בחזרה את הבירה ושלף מיץ אננס או בקבוק מים מינרליים קטן. את אלה שתיתי בשמחה, משיק איתו את בקבוק הפלסטיק באוויר, והוא, אחרי שהוריד את הצ'ייסר שלו, שלף עוד אחד מהמיצים הטרופיים ששכבו נטושים במקרר ושלח אותו אלי.
האינטרס שלו היה ברור. המתופפים המעטים שנכחו באי לא היו משהו, בלשון המעטה. מיד הבנתי שאני מצרך נדיר בעיניו, וזה לא מנע ממני לחבב אותו. הוא לא היה היחיד שהיה לו אינטרס. גם אני נהניתי. כיף לקבל פינוקים ויחס וי־איי־פי מבחור מיוחד כמו צ׳אי, ובכלל נהניתי מתגובות הקהל, שהניע את הגוף לפי הגרוב שלי שבוע אחרי שבוע ולמד לזהות אותי, לדחוף אותי אל הבמה.
"דרינק, דרינק," צ'אי אמר גם עכשיו וחייך את החיוך הקורן שלו. משהו בעובדה שהוא המשיך להציע לי בירה ולא התייאש הקסים אותי. אחרי שלושה חודשים שלמים שבהם דחיתי את כל הצעותיו, חשבתי רגע לפני שדחיתי אותו. זהו. הוכחתי לעצמי שאני חזק כבר מספיק זמן. מותר לי להיפרד מצ׳אי במחווה אחת שתנעם לו. הוא נכנס לי ללב, וגם הפרצוף המאוכזב שלו בעודי מסרב להצעותיו נצרב בי. רציתי שיהיה מבסוט לפני שאני עוזב. הרשיתי לעצמי לפתוח פחית בירה אחת והרמתי אותה לאוויר.
"רילי?" צ'אי מזג לעצמו צ'ייסר ממשקה פיליפיני כלשהו, השיק את הכוס הקטנה בפחית שלי וחייך מאוזן לאוזן. שנינו לקחנו לגימה, הוא סיים את השוט ודפק את הכוסית הריקה על הבר בפרצוף מעוות מעט.
"רילי־רילי!" חייכתי.
"ואט הפנד טודיי?" התפלא.
"איטס מיי לאסט נייט היר, צ'אי־צ'אי. איי ליב טומורו."
"אוווו נוֹ! וֵרי סד, מיי פרנד!" הוא נעצב רק לרגע וחזר לחייך בעיניים נוצצות. "לאסט נייט יו דרינק מור, אוקיי?" הוא הוציא מתחת לדלפק עוד כוסית קטנה ואחז בבקבוק הפיליפיני ההוא.
"נוֹ, צ'אי, נוֹ מור," אמרתי ואפילו סימנתי בידי שיעצור, אבל הוא כבר מזג והרים את הכוסיות באוויר, ממתין לי שאקח אחת מהן. הסתכלתי על הכוסית השקופה, התלבטתי מעט ו... נכנעתי. לילה אחרון. החריפות המרירה החליקה במורד גרוני היבש ועוררה בי טעם עמוק מן העבר. שטפתי אותה בעוד לגימה גדולה מהבירה והנחתי את הפחית ריקה על הדלפק. הודיתי לו בנימוס על המשקאות והסתובבתי אל הבמה, מוכן לפלס את דרכי אל אחד הספסלים. לפני שהספקתי לצעוד, ידו החמימה של צ'אי טפחה על שכמי.
"קאם און, מֶן, גו פליי דה דראמס," קרץ אלי והגיש לי עוד פחית צוננת.
לא, אמרתי לעצמי, זה כבר יותר מדי. אבל היד שלי נעה מעצמה לעבר הפחית בעודי מהנהן אליו כמו ילד טוב.
"איי ויל," עניתי וניגשתי לשבת על אחד הספסלים מול הבמה. הצלילים שבקעו מהבמה עברו דרכי והשאירו אותי תקוע, בוהה בפחית הצוננת שנחה לידי על הספסל. רציתי להתנער, לחזור לפוקוס, אבל לא זזתי. גם זרם המחשבות שלי קפא. יש אנשים שמתאמצים להקפיא את זרם המחשבות בעזרת מדיטציות, טיפולים ושיטות רוחניות כאלה ואחרות. אין ספק שזה הישג נדיר, אבל עבורי — אני כבר יודע — זה לא סימן טוב.
הבמה הייתה פשוט... אדמה קשיחה. היא לא הייתה מוגבהת. באיירי איילנדס מנגנים בגובה העיניים. תחמו אותה ארבעה עצי דקל חסונים, שיצרו מעין חופת עולם שלישי צנועה תחת שמי הכוכבים. גרילנדת נורות ליבון ארוכה נכרכה סביב העצים והפיצה אור צהוב חמים. כמה מַגבּרים ישנים ומאובקים כמו נעזבו בצידי הבמה והוסיפו לאווירה. על כיסא עץ פשוט במרכזה, ישב מר דזמונד האמריקאי וניגן רצף של שירי בלוז נעימים. מאחוריו עמדה מערכת תופים אדומה, גם היא מאובקת, על כמה אריחי בטון בודדים.
מר דזמונד היה בן שבעים בערך. הוא חבש כובע לבן מעל קוקו לבן מדולדל, לבש חולצה מכופתרת לבנה ואת שפתיו עיטר שפם עבה, לבן כמובן. רק הגיטרה בצבע חום מבריק יצרה קונטרסט. הוא נראה רֶד נֶק קלאסי. לפעמים הייתי מתיישב מאחוריו ומלווה אותו בעדינות בתופים. התחברנו יפה, אפילו שהוא מהטיפוסים האלה שקשה להם לנגן עם אחרים. כל השנים הוא ראה את עצמו כוואן־מֶן־שואו, ולאדם בגילו כבר לא קל לשנות הרגלים. לזכותו ייאמר שהיה לו מאגר אינסופי של שירים. הוא היה יכול להופיע שעות, ימים ואפילו שבועות בלי לחזור על עצמו. בסוף השיר האחרון סחט מר דזמונד את אקורד הסיום, כמקושש בכוח עוד מחיאות כפיים מהקהל.
יחסית לשעה המוקדמת, הבר היה מלא להפתיע, ומחיאות הכפיים היו חזקות מאי־פעם. מר דזמונד פנה אל הבר במיקרופון וביקש לקבל בירה אחת. מיד קפצתי ממקומי כדי לתת לו את הפחית שלי ולהיפטר ממנה. הוא פתח אותה במיומנות כשהגיטרה נחה על ברכיו והודה לי. חזרתי למקומי בספסל וראיתי את צ'אי כבר ממהר אל הבמה, מצויד בחיוך הזוהר שלו ובפחית בירה צוננת.
הוא רכן אל מר דזמונד ולחש משהו באוזנו.
"ה־מתופף שלנו עוזב מחר את האי?!" קרא מר דזמונד לתוך המיקרופון והפנה אלי מבט קשוח. הנהנתי לעברו מבויש מהספסל.
"קאם און, גט אפ," סימן לי לעלות לבמה. "אתה בא להיפרד מסבא או מה?"
חייכתי במבוכה. צ'אי, שעמד לידו, סימן לקהל למחוא כפיים ונעץ בי מבט מתחנן. הוא לא היה צריך. עשיתי בשמחה את דרכי לבמה. טפחתי למר דזמונד על השכם, והוא הושיט לי בחזרה את הפחית שנתתי לו.
"זאת שלך, וזאת שלי, נכון, צ'אי?" הוא אסף מצ'אי את הפחית הנוספת, פתח גם אותה ותקף את הפחית שלי בתנועת "לחיים" חדה. כמה טיפות גלשו ממנה על מכנסיי. "צ'ירס, יאנג גאי!" קרא מר דזמונד, והקהל הריע. במין אינסטינקט טבעי לגמתי מהבירה, "ניקיתי" את הנזילה ומיהרתי להתיישב מאחורי התופים. ניגנו יחד שיר בלוז שקט ואחריו עוד שיר, במקצב מהיר יותר.
לא הכרתי את השירים, אבל זה לא הורגש. הייתי קשוב למר דזמונד ולא התקשיתי להשתלב בנגינת הגיטרה שלו. אהבתי את ההבעה המשתאה ששלח אלי כשהתעליתי על ציפיותיו המוזיקליות. העובדה שברנש צעיר כמוני הספיק לצבור מספיק ניסיון כדי להחמיא לכל שיר עזוב מהארכיון שלו הפתיעה אותו כהוגן.
בסוף השיר פנה מר דזמונד לקהל והתנצל על כך שהתנחל על הבמה יותר מדי זמן. הוא הבהיר שהוא דוגל בלתת במה לכמה שיותר נגנים בערבים כאלה. חיכיתי לקטע הזה... הוא תמיד משך זמן במה באופן בלתי מתחשב ותמיד התנצל על זה לפני שירד. לבסוף הוא קם והודה לי, איחל לי טיסה נעימה ודרך צלחה והזמין את הבאים בתור לעלות.
קמתי מכיסא התופים, הלכתי בחזרה לספסל ולפתע שמעתי קול צועק לעברי, "היי, סְטֵיי!"
הצועק היה בחור עבה וגבוה עם רסטות שמנות, ארוכות, וגיבסון חשמלית. חזרתי למקומי מאחורי התופים, כפי שסימן לי. בזמן שחיבר את הגיטרה שלו לאחד המגברים, הצטרפה אלינו בחורה קטנה בשמלת מיני שחורה צמודה ונעלי פלטפורמה. פניה היו מחוררות בעגילים רחבים וידיה מלאות קעקועים. הם התעסקו בסאונד צ'ק מייגע במשך דקות ארוכות. צחקוקים ושיחות חולין נשמעו מהקהל בינתיים, ונדמה שהצופים איבדו עניין, התעייפו מלחכות לליצנים האלה. ישבתי נבוך מאחורי התופים וחיכיתי שמשהו יקרה.
"סינג א ליטל ביט," פנה הבחור לאישה המחוררת.
היא החלה לשיר מילים רנדומליות במבטא בריטי כבד. הרסטה הזיז את המיקרופון שלה לכאן ולשם, שיחק כמה רגעים במיקסר הקטן שניצב מאחורי הבמה ולבסוף אמר, "אולרייט, וי גוט איט," והתיישב מולי כדי לכוון בזריזות את הגיטרה שלו.
"אנחנו עושים חומר מקורי," הוא אמר לי. "פשוט תזרום, אולרייט?"
הוא החל לפרוט בעוצמה, בדיסטורשן, על החשמלית שלו, ואני ליוויתי אותו בביטחון בשֵׁשׁ־עֶשְׂריוֹת מהירות על מצילת ההיי־הט. מיד הבנתי לאן זה הולך להתפתח.
הבחורה הקטנה אספה את סטנד המיקרופון לחיקה, הציגה את עצמה, את הרסטה־מן שלה ואת שם הלהקה שלהם בלונדון — דארק אנד פריטי קראשד בייבי קיטן סקאלס, או משהו גותי בסגנון.
"אנד וי אולסו גוט —" היא שלחה אלי מבט שואל מבין הצלילים, אבל אני רק חייכתי והמשכתי בנגינה מהירה ועדינה, בלי לענות.
"וי... גוט... דיס אמייזינג דראמר היר. וווהווו!" צווחה לתוך המיקרופון.
כמה שניות אחר כך עצרה המנגינה באחת — בטיימינג מושלם — ומיד צללנו לשיר רוקנרול אגרסיבי. הייתה בינינו כימיה טובה, והקהל הרגיש את זה ונע בטירוף. בסיום השיר הראשון הצטרף לבמה בסיסט שהכרתי וחיבבתי מהג'אמים הקודמים.
"קן יו הולד איט פור א סקונד?" הוא התמקם לידי והושיט לי ג'וינט. רכנתי לעברו והחזקתי אותו כשחיבר את גיטרת הבס שלו למגבר.
"פִיל פְרי," אמר לי.
זה הֵריח טוב. לילה אחרון, חשבתי, מה כבר יכול להיות? מכאן אני ממשיך דוך לבקתה.
קירבתי את הג'וינט לפי ומצצתי שתי שכטות, לא יותר. התכופפתי, הושטתי לו אותו בחזרה ושבתי למקומי מאחורי התופים. סחרחורת קלילה ונעימה ריחפה מעלי במאמץ הקטן הזה. הרסטה החל לפרוט שוב על הגיטרה. הבסיסט שאף לריאותיו עוד שכטה מהירה והניח את הג'וינט בצד המגבר. חזרנו לנגן. הבסיסט התחבר אלינו יפה מאוד.
ניגנו את החומר המקורי של שני הבריטים האלה, והם נראו מאושרים. ניגנו חזק. נראה ששמעו אותנו בכל פינה באי, וכולם התכנסו לראות במה מדובר. המקום התמלא לגמרי.
כמה דקות אל תוך הג'אם התחלתי להרגיש בערפול החושים הזה, הממכר, שחמק ממני מאז תחילת התוכנית. האוזניים שלי התחדדו, הגוף התחמם, האחיזה במקלות התרופפה, מחיאות הכפיים התגברו והביטחון החל לנסוק מעלה. עשיתי את מה שהכי אהבתי, תחת ההשפעות של מה שהכי אהבתי לצרוך.
אין מה לדבר, נזכרתי בעודי מתופף, זה פשוט כיף.
באיזשהו שלב הרסטה חתם את סולו הגיטרה שלו בלחיצה דרמטית על הפֵּדָל, ששכנעה כנראה גם את הבסיסט לחדול מִנגינה, וכל הצלילים באיירי איילנדס נדַמו. חוץ מהתופים. רק אני חלמתי בברייק הזה, ובפעם הראשונה הערב לא צפיתי אותו. הייתי שרוי עמוק בתוך עצמי, בתוך הגרוב שניגנתי, ולא יכולתי לעצור. הנגנים לא יכלו להמשיך.
כל המבטים בבר הופנו אלי. מפני שלא הייתי מתואם עם שאר הנגנים, נאלצתי בעצמי למלא את הדממה והתאבדתי על זה. הגברתי את העוצמה, השתעשעתי בגרוב, שיחקתי איתו, עיקמתי אותו והתפרעתי עליו כאוות נפשי. נפתח לי שער לעולם אחר. הייתי בזון והכיתי בשיא העוצמה ובתזמון מושלם בכל התופים והמצילות סביבי. בלי שתכננתי, יצא ממני סולו התופים הכי מרשים, מסובך ומדויק. הכי מוזיקלי שאי־פעם ניגנתי. הקהל צפה במחזה בדממה, בעיניים בורקות.
לבסוף, לאחר שנבלעתי עמוק בעולם שנברא פתאום יש מאין, הכרתי שבה אלי. הרמתי את מבטי וראיתי מולי קהל המום. סובבתי את הראש אל שלושת החבר'ה שעמדו על הבמה. הם נראו מאושרים, מחכים לסימן ממני כדי להיכנס בחזרה לג'אם. חייכתי מין חיוך מסכם וסיימתי את הסולו הזה במעבר ארוך, חד וברור, עם כולם על הוואן. הרסטה והבסיסט פרטו עוד אקורד סיום מחשמל, מלא אפקטים, בזמן שהכיתי במצילות, והזמרת הרימה צעקה מחוצפת למיקרופון, שבסופה הכול הסתיים.
"תנקיו סו מאץ', אבריבאדי!" אמרה הזמרת המחוררת לקהל. הרסטה ניתק את הגיבסון שלו מהמגבר והבסיסט עשה כמוהו. אני הנחתי באדישות את המקלות המכורסמים על תוף הסנר שבין רגליי וקמתי מסוחרר. המון מחיאות כפיים שטפו את הבמה. הצמדתי ידיים במחוות תודה לקהל והתכוונתי לעשות את דרכי בחזרה לספסל שלי.
"מיי גאד, בראדר, יו אר סאמתינג אלס!" תפס אותי הרסטה בחיבוק.
"סאץ' א פלז'ר טו פליי וית יו אול!" הבסיסט הצטרף למחמאות.
"איי פיל דה סיים," עניתי.
מחיאות הכפיים גברו על קולי החלש. השתחררתי מאחיזתם והמשכתי ללכת. הרגשתי שאני חייב לשבת, אחרת אפול מהרגליים.
הספסל שלי כבר לא היה שלי. אנשים נדחקו והצטופפו עליו, ולא היה לי מקום לשבת. יופי, חשבתי. זה סימן. לך הביתה. שתית, עישנת, ניגנת — הגעת לשיא של הערב. עדיף לסיים כאן. ידעתי שהמאמן מחכה לשיחת הווידיאו שלנו והתלבטתי אם לספר לו את האמת לגבי הערב. ממילא מחר אני טס לארץ, והתוכנית מסתיימת. לא קרה שום דבר מיוחד. זה היה ערב חד־פעמי, זה לא יחזור, ואני חוזר עכשיו לבקתה. הוא לא צריך לדעת, קבעתי ביני ובין עצמי והתחלתי לדמיין את רגע החזרה שלי לארץ.
דמיינתי איך עדידי מוחצת אותי בחיבוק הענקי שלה, מאושרת. סוף־סוף מאושרת.
מוקדם יותר היום, בצהריים, כשדיברנו בטלפון, יכולתי לשמוע את הדמעות גולשות לה על הלחיים מרוב גאווה. היא אשכרה חיכתה לי כל הזמן הזה. ידעתי שאני חוזר לארץ עם טבעת וכבר ביררתי על חנויות תכשיטים בנמל התעופה של קטאר. אעצור שם בקונקשן לארבע שעות ואבחר לה טבעת יהלום צנועה ועדינה, בזהב לבן, כמו שהיא אוהבת וחולמת. מגיע לה.
נרגעתי למשמע קולה של עדידי במחשבותיי. למרות הרצון העז לשבת, החלטתי לפלס את דרכי החוצה, כפי שהבטחתי לעצמי. לפתע הרגשתי טפיחות חמימות על השכם. סובבתי את הראש והיא עמדה שם, עם שתי כוסות קוקטייל בידיה וג'וינט בפיה.
"צ'ירס," הושיטה לי אחת מן הכוסות, מחויכת, "זה עלי, תטעם."
"תקשיב, חבר טוב שלי נחת היום באי ורוצה לעלות לבמה לשני שירים קלילים. הוא די מפורסם וממש אהב את הגרוב שלך. אמר שאתה חם. כבר יש גיטריסט ובסיסט מוכנים. אולי תרצה להצטרף לחבר'ה וללוות אותו על התופים?"
זיהיתי מבטא גרמני בקולה כשדיברה אלי, אבל לא הייתי בטוח. התאמצתי להישאר קשוב אליה למרות הזיופים המחרידים שהגיעו מהבמה. זה בדרך כלל משבש לי את השמיעה ואת הקשב.
"מפורסם, אמרת?" התקרבתי קצת.
הנערה הצעירה ששרה על הבמה המשיכה לטעות באקורדים של "קריפ" של רדיוהד ולזייף כהוגן בשירה. לא הצלחתי לשמוע מה ענתה לי הבחורה. ניסיתי לקרוא את שפתיה העגולות, הלחות והבשרניות. היא הייתה מבוגרת ממני בעשור או אפילו בשניים, ועדיין נראתה מושכת פי כמה מהבחורות הצעירות שהתרוצצו סביבנו.
"אוזי אוסבורן?!" חזרתי כדי לוודא שהבנתי נכון.
האישה הנהנה והצביעה לכיוונו של החבר. עקבתי במבטי אחר אצבעותיה המטופחות האוחזות בג'וינט.
מבטינו הצטלבו מרחוק. קריצה הבליחה לעברי מתוך פנים קשוחות. היה לו שיער שחור ארוך וחלק ועיניו היו מאופרות בעיפרון שחור. ראו עליו שהוא כבר מבוגר, כמעט קשיש. טישרט שחורה קצרה נצמדה לגופו, ובמרכזה התנוססה הלשון הגדולה של הרולינג סטונז. דגמ"ח שחור קצר, גנרי. מגפיים. קעקועים בכפות הידיים ולק שחור על הציפורניים.
"או־מיי־גאד," אמרתי והרוק בפי יבש. שתיתי בבהלה מהקוקטייל וחזרתי להביט באישה. "יס, איי'ם אין," לא היססתי.
אוזי אוסבורן, אלוהי המטאל, כאן על האי, מבקש ממני שאנגן איתו בלילה האחרון שלי. איטס טו גוד טו בי טרו.
"יופי, אלך להגיד לו שאתה בעניין," שמחה. "דרך אגב, אני אודרי, נעים מאוד." היא העבירה את הג'וינט אל בין שפתיה ולחצה לי את היד. "רוצה פאף?" שאלה כשהעשן נפלט מריאותיה.
מהרגע שעיניי נתקלו בעיניו של אוזי נמלאתי ציפייה ולחץ. לא נשאר מקום להרגיש שום דבר אחר. נותר לי רק להנמיך את סף החרדה ולהתכונן לצלוח את רגע השיא הלא צפוי שהזדמן פתאום לחיי. לקחתי ממנה את הג'וינט ושאפתי ארוכות. הטעם שלו היה אחר, מתכתי כזה.
"איז איט א ג'וינט?" שאלתי, מצניע שיעול דק שטיפס במעלה גרוני.
"הו, נו, סורי. איי שוד האב לט יו נואו. איטס א צ'רלי."
"קוקאין," וידאתי.
"אקזקטלי." המבטא הגרמני שלה התפרץ בקשיחות.
מצצתי עוד שכטה קטנה, כמו מתוך הרגל, והחזרתי לה את הצ'רלי שלה.
אודרי אמרה שאתכונן לעלות לבמה בקרוב וחזרה לעמוד לצד אוזי.
הנערה הזייפנית סחבה עוד קלאסיקה נדושה באיטיות בלתי נסבלת, וכשקיבלה כמה מחיאות כפיים עייפות המשיכה לעוד שיר אחד. "וונדרוול", אואזיס. כמובן.
התיישבתי בחצי עכוז על הספסל הצפוף וחקרתי את אוזי מרחוק. הוא השתטה, רקד, צחק והצטרף בצעקות מביכות לנערה הזייפנית. הוא היה שיכור, וולגרי, בוטה ומזלזל. לא נראה שמישהו זיהה אותו. בטח מתסכל להיות רוק סטאר ענקי כזה ולהגיע למקום שבו אנשים לא מזהים אותך, ועוד בפאב שחי על אנשים שמגיעים לצרוך מוזיקה.
ביני לבין עצמי התביישתי להודות שאם אודרי לא הייתה מספרת לי שאוזי אוסבורן נמצא כאן, ככל הנראה גם אני לא הייתי מזהה אותו. אומנם הערכתי את המוזיקה שהוא יצר, אבל מטאל ורוק כבד מעולם לא היו הקאפ אוף טי שלי. ידעתי שהוא נחשב דמות נערצת וחריגה בנוף בקרב אנשי המטאל והרוק הכבד, אבל לא יותר מזה, לצערי. זה בהחלט עורר בי חשש בנוגע להמשך הערב.
אוזי ואודרי המשיכו להשתולל, לשתות, לרקוד ולזלזל בחובבנים שעלו להופיע, בתקווה שמישהו מהנוכחים סוף־סוף יזהה אותו ויאפשר לו לעלות בכבוד לבמה, אבל זה לא קרה. אחרי שהנערה הזייפנית ירדה, מיהרו לבמה שלושה חבר'ה אחרים. בינתיים הסבלנות שלי הלכה ופקעה, וכוס הקוקטייל שאודרי הפקידה בידיי — בלי ששמתי לב — התרוקנה.
לא הייתי רגוע. הציפייה שמישהו יזהה כבר את האגדה שמסתובבת כאן וההתרגשות מהמחשבה שאוזי ואני ננגן יחד על אותה הבמה בהחלט הלחיצו אותי. לא יכולתי לוותר על ההזדמנות הזאת ולחזור לבקתה. מספיק תיעוד אחד במצלמת טלפון שיתפוס אותנו נהנים, משתלבים זה בנגינה של זה ומרקידים את הקהל בטירוף — והחיים שלי ישתנו מן הקצה אל הקצה. נקודת תפנית שממנה השמיים הם הגבול.
בהיתי בשלושת החובבנים שניגנו על הבמה את אותם השירים כמדי שבוע ודמיינתי כל מיני הצעות מפתות מהרכבים ומלהקות שונות שמגיעות אלי בזכות התיעוד של הרגע הזה, הממשמש ובא. איזה מזל שיש טלפונים עם מצלמה בעולם, חשבתי והופתעתי. אף פעם לא חיבבתי את תרבות הסמארטפונים ולא העליתי בדעתי שאומר לעצמי אי־פעם משפט כזה.
הייתי מוכרח להרגיע את גלגלי השיניים שהסתובבו לי במוח ואת פעימות הלב שהלכו והואצו עם כל ביצוע של שלושת החובבנים. קמתי מהספסל והלכתי לבקר את צ'אי בבר. הוא הושיט לי מיד פחית נוספת והביע את התפעלותו מהסולו שניגנתי קודם. הוא חשב שאני מתכונן ללכת בחזרה לחדר ואיחל לי לילה טוב, ואז נזכר שאני עוזב ומזג לשנינו עוד צ'ייסר חגיגי.
"ואן לאסט טיים, פור יו, מיי פרנד!"
השקנו צ'ייסרים, הורדנו אותם יחד, ואז צ'אי עשה את הסיבוב, עם פחית בירה קרה ביד, ויצא מהבר עד אלי כדי לתת לי חיבוק אחרון.
"יו אר דה בסט. איי אולרדי מיס יו," אמר כשהתחבקנו.
"איטס ג'אסט דה ביגינינג, צ'אי־צ'אי," לחשתי באוזנו מין טיזר, "איטס יור לאקי דיי."
צ'אי נפרד ממני מעט מבולבל. הוא לא הבין למה אני מתכוון, אבל אני קרצתי אליו והתרחקתי לכיוון הבמה. הוא הופתע כשראה שלא התקדמתי לעבר היציאה. עמד לי על קצה הלשון לספר לו שאוזי אוסבורן האגדי נמצא כאן, באיירי איילנדס שלו, אבל החלטתי להתאפק. עוד מעט הוא יבין את גודל האירוע שהולך להתחולל כאן.
המקום התרוקן מעט בינתיים. כשחזרתי לספסל שלי, כבר היה לי מקום לשבת עם כל העכוז, ואפילו לשכב על הגב. חבל. בגלל שלושת החובבנים המייגעים האלה הקהל מתפזר ומפספס נאמבר של פעם בחיים. פתחתי את הבירה וחיפשתי את אוזי בעיניים. הוא שתה ועישן עם אודרי, בישיבה הפעם.
מתי עולים? שאלתי את אודרי בידיים, במין שפת סימנים עילגת. היא כנראה הבינה את כוונתי וסימנה לי משהו כמו: לא יודעת מה יהיה, החבר'ה האלה לא יורדים מהבמה! ומיד חזרה לצחוק עם אוזי.
פתאום חששתי שהם ירדו מהתוכנית שהם בעצמם הציעו.
לא יכולתי לתת להזדמנות הזאת לחמוק ממני. הרמתי אגודל לאוויר בניסיון ללכוד מחדש את תשומת ליבה של אודרי, וכשהצלחתי סימנתי לה שאני על זה. אני חייב לעשות מעשה, חשבתי והתלבטתי עם עצמי לכמה רגעים. רוקנתי את הפחית וקמתי ממקומי. זה למעני ולמען הקהל, שכנעתי את עצמי.
ענן שכרות ערפל אותי כשנעמדתי, אבל זה לא עצר בעדי. זה אף פעם לא עצר בעדי. התקדמתי בנחישות אל מאחורי הבמה ונעמדתי ליד הגיטריסט החובבן. הם מחזרו את "נוקינג און הבנ'ס דור" בפעם האלף בחודש הזה. משכתי לו מאחור ברצועת הגיטרה, והיא התנתקה ונפלה ארצה מידיו בעודו מנגן. הוא תפס אותה בבהלה ברגע שפגעה בקרקע, מנסה לרכך את המכה, ואז סובב אלי את ראשו, מופתע.
"רדו מהבמה!" לחשתי בטון מאיים.
צליל פידבק נורא בקע ממערכת השמע, והקהל הגן באינסטינקט על אוזניו.
"אוזי פאקינג אוסבורן כאן, מולך. תוריד את החבר'ה שלך ותנו לו לעלות. עכשיו!" ציוויתי עליו בתוקף.
שני החובבנים האחרים המשיכו לשיר את הפזמון בהיסוס, מביטים שניהם בגיטריסט המְכופָף, מנסים להבין מה פשר הכאוס. הגיטריסט הסתובב אליהם והזדרז לתת אקורד סיום. לשניים לקח רגע להבין שהשיר נקטע באמצע, והם סיימו את הפזמון לבד, נבוכים, ללא ליווי הגיטרה, ואז הודו לקהל וירדו מהבמה בזריזות.
צעדתי היישר אל מערכת התופים. כשעברתי ליד מגבר הבס, ראיתי את הג'וינט של הבסיסט ההוא, שנשכח שם עוד קודם. דחפתי אותו לפי, התיישבתי מאחורי התופים וסימנתי בידי לאודרי ולאוזי לעלות.
"הו, פיינלי!" אוזי רטן.
הקהל המועט שנותר השתתק ובחן את הפריק הזקן ואת הפצצה הגרמנייה בעודם צועדים אל הבמה.
"דו יו האב א לייטר?" צעקתי לאוזי, קוטע את השקט בוולגריות. אודרי מיהרה לגשת אלי ושלחה את ידה כדי להצית את הג'וינט שבפי. העשן שנפלט מיסך את דמותה. רק לחישתה עברה לאוזניי דרך העשן — "לטס רוק.״
שוב אחזתי במקלות המכורסמים בשתי ידיי. הן רעדו עכשיו. הסתכלתי בהן מבעד למסך העשן שנפלט מפי והן נראו לי עלובות פתאום, מזיעות וחלקלקות. חסרה בהן הכריזמה שהתפוצצה בפעם האחרונה שישבתי כאן, לפני שעה בערך. לפקודתו של אוזי עשו שני הנגנים הנוספים את דרכם באיטיות לבמה, והקהל השתתק באחת. בפעם הראשונה באיירי איילנדס הייתה דממה. השקט שלפני הסערה.
הברנש הזקן והקשוח, שאף אחד כאן לא הכיר, לקח את המיקרופון לידיים.
אסור לי לפשל עכשיו.
מתוך הדממה הזדחלה לה לפתע הרגשה מוזרה. נבהלתי. לא רק הידיים רעדו לי. הרגשתי שכל גופי מצטרף לרעידות. ידעתי שמשהו גורלי עומד לקרות. אתה מסוגל, הרגעתי את עצמי. זאת רק ההתחלה. מכאן, הדרך למעלה כבר סלולה.
אבל לא הצלחתי להירגע. המחשבות שלי המשיכו לדהור, על אף הג'וינט שבער בפי, והבירות והצ'ייסרים והקוקטייל והצ'רלי של אודרי. הלמות ליבי התגברה והכאיבה לי.
מחיאות כפיים דלילות חתכו את הדממה, ולפני שהספקתי להרים את מבטי מידיי המזיעות, אוזי כבר ספר במהירות ובקול רם לתוך המיקרופון, "ואן, טו, תרי," וצעק, "יו קאנ'ט אולווייז גט ואט יו וונט!"
ירקתי מפי בשיעול את הג'וינט הבוער וניסיתי להיכנס לשיר בזמן, אבל פספסתי את הכניסה.
זה היה מביך. ניסיתי להתעשת ולהדביק את הפער. שאר הנגנים עשו את עבודתם באופן מושלם, כאילו ידעו בדיוק איזה שיר עומד לבוא. למה אודרי או מישהו לא טרחו להגיד לי לפני כן?
מקל אחד נפל לי מהיד באמצע הבית הראשון. התכופפתי להרים אותו, אבל ראיתי רק שחור.
החבר'ה המשיכו בשואו בלעדיי, כשגיששתי בידי על אריחי הבטון בחיפוש אחרי המקל. אספתי אותו איכשהו ומיד הזדקפתי וניסיתי לחזור לקצב. אוזי נתן בי מבט קשוח כששר. קולו נשמע צרוד מדי.
ניסיתי להתעלם ממבטו ולהמשיך לנגן, אבל משהו הציק לי והסיט את תשומת ליבי מהתופים. לא יכולתי להתעלם מחום גופי. קלטתי שאני בוער.
אוזי סיים את הפזמון השני בקול צרוד ושלח את הגיטריסט לסולו. אני המשכתי לזוז באי־נוחות על הכיסא, לא מבין למה דווקא עכשיו — מכל הפעמים שישבתי כאן — הדברים לא מסתדרים לי.
הרסתי הכול. עיניי נזלו בעצב, חושפות את צערי לכל המביט בהן.
"ליידיז אנד ג'נטלמן," אוזי החל לדבר אל הקהל בזמן שסולו הגיטרה הוסיף להתנגן, "שמי ליון ואני סולן להקת הקאברים הוותיקה ביותר של הרולינג סטונז ואוזי אוסבורן בגרמניה!" אמר במבטא גרמני להחריד.
אני לא מאמין. חום הגוף שלי המשיך לטפס, ואיתו גם הדופק והעצבים.
"אציג לכם כעת את חבריי! כאן לצידי עומד חברי הוותיק והגיטריסט היקר והמקורי מההרכב בגרמניה! מחיאות כפיים לרומן!" הגיטריסט ניגן בהתלהבות את סוף הסולו שלו. "ושם עומד הבסיסט האגדי, איש יקר לליבי, מחיאות כפיים ליוהן בבקשה!"
הגיטריסט מיד בלם את הגיטרה שלו, והבסיסט הפתיע בסולו קצר אך קופצני ומרשים, שבלבל אותי לרגע. הוקל לי כשחזרנו כולנו למקצב הקודם, הבסיסי של השיר.
"וזה... המתופף..." הוא הביט באודרי המחויכת כמחכה לתשובה. כשלא נענה, כמעט צעק עליה דרך המיקרופון, בלי בושה, "מי זה?!" אודרי עיוותה את פרצופה בשאלה ושלחה את ידיה לצדדים כמסמנת "אין לי מושג מי זה ומה הוא עושה פה". כשהבטתי בה מיתממת, עף לי המקל מהיד. שוב. הפעם רחוק יותר. המשכתי בעל כורחי עם מקל אחד. כעסתי על עצמי. ליון ושני הנגנים שלו נעצו בי מבט מבזה בזמן שאחד הצופים החזיר לי את המקל.
"יודעים מה, ליידיז אנד ג'נטלמן, נוורמיינד, עדיף לכולנו ששמו של 'המתופף' יישאר חסוי," אמר ליון, מתפקע מצחוק, לתוך המיקרופון. "מוכנים לעוד פזמון?"
התבשלתי עוד קצת בתחושות העלבון וחוסר הנוחות המזוויעות, עד שלא יכולתי יותר, ומרגלי השתחררה בעיטה — היישר אל תוף הבס. צליל מחריד של התרסקות נשמע כשליון, החקיין העלוב של אוזי, צעק שוב את הפזמון, "יו קאנט אולווייז גט ואט יו וונט!"
"איי נואו!" צעקתי לעברו ושחררתי עוד בעיטה לסטנד המצילה שמשמאלי. היא נשברה בצליל ארוך ונורא ברגע שפגשה את הרצפה הקשיחה ומיד השתררה שוב דממה במקום. כבר לא שמעתי אותה. קמתי מהכיסא ופסעתי לעבר החקיין העלוב. הוא נראה מפוחד יותר עם כל צעד שלי. שלחתי את ידי לאחוז בגרונו ומחצתי אותו בחוזקה. לפתע הרגשתי יד איתנה ומוכרת לופתת את צווארי מאחור, נאבקת בי בעוצמה. היד הזאת הצליחה לסובב אותי, ומיד חטפתי סטירה מצלצלת.
זה היה צ'אי. הוא הוריד אותי לקרקע באמצע הבמה, ושלושה פיליפינים נוספים הצטרפו אליו והידקו אותי לאדמה הקשיחה.
פתאום, בהבלחה של צלילות, הבנתי מה עשיתי.
ליון הזקן התקרב והכניס לי בעיטות חזקות בירך, מחזיר לי על החניקה. כאב לי, לא רק פיזית.
"עדידי..." מלמלתי בשארית כוחותיי בעודי מנסה לקום על הרגליים, אך לא הצלחתי להשתחרר מאחיזתם האגרסיבית. עיניי ריצדו אנה ואנה בניסיון לזהות איזו פרצה, להינצל מהמצב, אך כל שהצלחתי לקלוט היה כמה אנשים בקהל, עומדים ומצלמים אותי מתפתל על הרצפה בסמארטפונים שלהם.
"בני זונות!" צעקתי בעברית. הסרטון הזה היה אמור להיגמר אחרת. קיבלתי עוד בעיטה מהזמר הגרמני, הפעם בבטן.
רוק חולי נמרח עלי כשהשתנקתי.
"דונ'ט קול דה פוליס!" צ'אי קרא לחברו מהבר בטון מאיים, ואז התכופף לעברי ונצמד קרוב לפניי.
הבנתי שעל הטיסה מחר אני כבר לא אעלה, ועדידי שלי... היא כבר לא תחכה.
זיהיתי רק בקושי את העיניים המלוכסנות של צ'אי כשרכן מעלי, בלי החיוך הזוהר והאוהד הפעם. הוא שחרר אגרוף מלא זעם לאמצע הפנים שלי. "איט'ס מיי לאקי דיי, הא?" צרח עלי ושחרר עוד אגרוף, חזק יותר.
דם חם פרץ כמו נהר מאפי המעוקם — שעדיין תפקד איכשהו. הרחתי את הבל פיו החריף של צ'אי צמוד לפניי. הייתי בטוח שזהו, זה הסוף שלי. כבר הייתי מוכן לוותר.
"איטס ג'אסט דה ביגינינג, הא? מאדה־פאקר!" צ'אי צרח באקסטזה והמשיך לאגרף אותי בלי מעצורים.
חייכתי חיוך מלא דם כשתמונות מתחילת הערב צצו בראשי עם כל מכה וכל אגרוף.
"ג'אסט דה ביגינינג," צחקתי כמו משוגע, בתערובת של ייאוש, תקווה, בשר ודם, "איטס ג'אסט דה פאקינג ביגינינג."
חזרתי לנקודת ההתחלה.