אל תוציאו אותי מהמשחק

"יכול להיות שאת בהיריון?"

מה?! ד"ר אבן צור מדבר איתי, או שיש מישהי נוספת בחדר שלא הבחנתי בה? לא, הוא מדבר אליי. הוא מסתכל עליי ומחכה לתשובתי. לרגע אני מתפתה להאמין שהוא צוחק איתי. אני נערת סמינר חרדית בת שבע־עשרה וחצי. האם הוא סבור שאני אישה נשואה? מבלי משים אני מעבירה יד על שערי הגלי, האסוף בקוקו גבוה מרושל, ומוחזק בגומייה פשוטה. אין ספק שאני לא חובשת פאה. תירגעי, אני משחררת את האוויר הכלוא בריאותיי. הוא לא מודע לפרטים הקטנים האלו, שכל כך ברורים לכל אדם חרדי.

אני מחזירה אליו את מבטי. אוף, מה אני אמורה להגיד?

בכוונה לא הלכתי לד"ר כהן, רופא הילדים שמכיר אותי מאז שאני קטנה. במקום זה התקשרתי מהטלפון הציבורי למוקד של קופת חולים מאוחדת וביקשתי לקבוע תור לרופא אקראי מרשימת הרופאים שלהם. את השם ד"ר רבינוביץ פסלתי מיד. הוא עלול להיות מישהו מהרחוב לידנו. אולי יש לו חברים משותפים עם אבא ואימא. השם אבן צור נשמע לי ניטרלי. המרפאה שלו נמצאת בשכונת קריית יובל וידעתי שאין סיכוי שאפגוש בחדר ההמתנה מישהו שעלול לזהות אותי. מזל שאימא שומרת את הכרטיס המגנטי של קופת חולים במגירה במקום מרכזי בבית. כך יכולתי להשחיל אותו לתיק שלי בלי שהיא תשים לב.

ד"ר אבן צור קם ממקומו. "בואי, שבי על המיטה," הוא מורה לי.

אני מתיישבת בהיסוס ומיישרת את שולי חצאית דמוית הג'ינס, מאלו עם הכיווצים שכולן קונות באופנת שקלים. אצבעותיו מרפרפות על בטני, לוחצות בעדינות במקומות שונים, ועיניו מתכווצות בריכוז.

אני נושמת עמוק ונועצת את מבטי בקיר שמולי. האצבעות שלו ארוכות וגבריות, הולמת בי המחשבה. אני עוצמת עיניים בחוזקה. הידיים שנוגעות בי עכשיו קרות. לא כמו הידיים החמות שלו, עם האצבעות הנעריות הארוכות והמושלמות. כשהן נגעו בי, הייתה בהן רכות מפתיעה. המחשבות עליו מעבירות בי צמרמורת. אני מפנה את תשומת ליבי אל הרופא ומדחיקה בכוח את בליל הקולות שממלא את ראשי.

"תראי, אלישבע," ד"ר אבן צור מסיר את הכפפות ומשליך אותן לפח. הוא חוזר לשבת מאחורי השולחן, ואני מתיישבת מולו. "בבדיקה שטחית אני לא רואה כלום," הוא מסביר בקול שקט ויציב. "כנראה לא מדובר בחיידק או בווירוס. את סיפרת גם על הקאות לא מוסברות בבוקר ושהמחזור שלך מאחר. לפני שנעשה בדיקות פולשניות, הייתי רוצה שנבדוק כיוונים אחרים. האופציה הבאה היא היריון. אם התוצאות יהיו שליליות, אפנה אותך לגסטרולוג, שיערוך בדיקות מעמיקות יותר." הוא מדבר לאט, מוודא שאני קולטת כל מילה. "חשוב מאוד שתעני לי – האם קיימת יחסי מין בחודשים האחרונים?" הוא חוזר לנושא המטריד.

הדם מציף את פניי ואני מגלגלת קווצת שיער במבוכה. הוא נראה די סגור על הרעיון של ההיריון. למה דווקא היריון? מה רע באיזו מחלה נדירה במעיים, השם ישמור? ולמה הוא צריך לבטא במילים את המחשבות האיומות שמקננות בתוכי בימים האחרונים? ועוד בכזאת נונשלנטיות, כאילו הוא שואל אם אני יודעת מה השעה… אם הייתי מישהי אחרת, לא אלישבע, גם אז הוא היה שואל אותי? מה במראה שלי מסגיר אותי? האם אלו העיניים שמתרוצצות מצד לצד, הברכיים הנוקשות בעצבנות זו בזו?

המבט שלו עדיין נעוץ בי, מחכה לתשובה. ואז, בלי לתכנן מה או איך, המילים מתגלגלות החוצה, צורמניות משהו. "כן, פעם אחת."

אני מכינה את נפשי לבאות. מבט מאשים או מזלזל במקרה הטוב, או גערה והלם במקרה הגרוע. תגובתו הרגועה היא הדבר האחרון שציפיתי לו. הוא לא פוקח עליי עיניים גדולות ואפילו לא נראה מופתע. הוא גם לא שואל אם אני נשואה. הענייניות שבה הוא מקבל את התשובה שלי מבלבלת אותי מחד גיסא, ומאידך גיסא נוסכת בי שלווה רגעית.

"האם השתמשתם בקונדום או באמצעי מניעה אחר?"

למרות הניסיון של הרופא לגרום לי להרגיש בנוח, הנימה הישירה בדבריו מביכה אותי. כל המעמד הזה מביך. בדרך כלל אני לא מדברת על נושאים רגישים עם גבר זר. ועם גבר לא זר? ברור שלא. בעצם אין אף אחד בעולם שאני מרגישה בנוח לדבר איתו על הדברים האלו, גם לא עם החברות שלי. האוזניים שלי לוהטות. אני מתלבטת אם לשתף אותו בפרטים. הוא בטח יחשוב שאני מטורפת.

מעניין באמת מה הוא חושב עליי. הוא מוכרח לדעת שאני לא אחת שעושה שטויות. אני ילדה טובה וצייתנית מבית טוב, ולומדת בבת מלך, סמינר של בית יעקב. אני מרגישה צורך נואש שיאמין לי שאני לא ילדה מופקרת. אני לא כמו הבנות האלו, שעושות דברים כאלו. והעובדה שהוא לא שואל אותי ולא נותן לי הזדמנות להגן על שמי הטוב מעיקה עליי יותר משאר הדברים שאמורים להעיק עליי פי מיליון. כמו העובדה שהרגע התבשרתי שיש סיכוי שאני בהיריון.

אני נושכת בעצבנות את השפה התחתונה ומניעה את ראשי לשלילה בלי להביט בו.

הוא מכחכח קלות בגרונו ופולט נשיפה קולנית. "אני מניח שלא עשית בדיקה ביתית."

"בדיקה ביתית?" אני מרגישה עוד יותר מטופשת.

"הבנתי." הוא משלב כעת את אצבעותיו תחת סנטרו. "תראי, קיום יחסים פעם אחת, גם ללא אמצעי מניעה, לא מחייב שאת בהיריון. אני אתן לך הפניה לבדיקת דם פשוטה, שתבדוק אם את בהיריון. אם התוצאות יהיו שליליות, תחזרי אליי ונראה מה הלאה. אם הן יהיו חיוביות, תקבעי תור לרופאת נשים שתדריך אותך בצעדים הבאים." הוא משרבט מספר טלפון על דף קטן ומושיט לי אותו, בצירוף ההפניה לבדיקת הדם.

אני יוצאת משם במהירות. חבל שלא הלכתי לד"ר רבינוביץ. אין סיכוי שהוא היה שולח אותי לעשות בדיקת היריון. במקרה הגרוע היה נותן לי מרשם לכדורים נגד כאבי בטן.

כשאני מגיעה הביתה, גרוני יבש. אני נכנסת למטבח כדי לשתות מים קרים מהמקרר.

"שלום," אני ממלמלת בשפה רפה לאימא, שעומדת שם.

היא מעיפה בי מבט מעל ערימת הכלים שבכיור. העיניים שלה מוטרדות, כאילו היא שמה לב שמשהו שונה בי. האם היא מבחינה בחיוורוני? אני מזכה אותה במבט חטוף, מנסה לשדר עסקים כרגיל, אבל הלב שלי פועם בחוזקה. שלא תגלה, רק שלא תגלה.

אני שוטפת את הכוס תחת המים הזורמים. אימא לוקחת אותה מידי ומניחה אותה על מתקן הייבוש. האם היא שמה לב לרעידות בידיי?

עיניה משתהות עליי והיא מחמיצה פנים אל התסרוקת המבולגנת. "השיער," היא מתחילה לומר. היא עומדת להגיד משהו נוסף, אבל אז חושקת את שפתיה ונאנחת בהשלמה. היא תמיד מחפשת משהו שתוכל להעיר לי עליו. זה רק השיער שלי, אני נושפת בהקלה. אני מורידה את הגומייה ומושכת את השיער אחורה, אוספת אותו בקוקו מהודק.

אימא לא אומרת כלום. היא מנגבת את ידיה במגבת המטבח, ואני חומקת לחדרי בזריזות וסוגרת את הדלת.

על קירות החדר תלויות תמונות ססגוניות רבות מחוויותיי בשנים האחרונות. טיולים שנתיים, ערבים חברתיים ומסיבות סוף שנה. הפרצופים השמחים מכל עבר סוגרים עליי, מעיקים. אני נשכבת במיטה באפיסת כוחות ובוהה במאוורר התקרה שמסתובב בקצב אחיד. בום. בום. בום. רגע, אולי זה לא המאוורר. אולי זה הלב שלי, שפועם חזק כל כך.

"אלישבע, שירה בטלפון," קולה של אימא מגיע מהסלון, ואני מתרוממת ממקומי מהר מדי וסחרחורת תוקפת אותי.

"אלי, את זוכרת שיש לנו מחר יום עיון של שמירת הלשון, נכון?" שירה שואלת מעבר לקו. הקול שלה נשמע רחוק כל כך, כאילו מעולם אחר.

שכחתי לגמרי מהכנס, כמו דברים רבים אחרים שאני לא זוכרת עכשיו. אנחנו קובעות להיפגש בתחנה. לפחות יש לי תירוץ לצאת מהבית לבדיקת הדם, ולא אצטרך לשקר לאימא שוב. הבוקר אמרתי לה שאני הולכת לעשות בייביסיטר לכמה שעות. למזלי, היא לא חקרה אותי אצל מי, מתי אני חוזרת ועוד כהנה וכהנה, כמו שהיא עושה בדרך כלל. מעניין שדווקא השקרים הקטנים הם שמעיקים לי על המצפון. שירה מזכירה לי שאנחנו צריכות להגיע מוקדם כדי שנוכל לערוך את השולחנות, ואני תוהה מתי הסכמתי להתנדב. כנראה כמו תמיד, שירה סחטה ממני הבטחה לעזור לה.

שיחת הטלפון הקצרה מזכירה לי שהעולם שלי לא נחרב. עדיין לא. אני יכולה להסתובב עם החברות שלי, לצחוק וליהנות ולדמיין שכל מה שקרה הבוקר לא קרה באמת.

בדרך לחדרי, אני חולפת על פני חדר הילדים, שם מיכאל, מוישי וצבי עסוקים בגזירת ספר טלפונים ישן לחתיכות קטנטנות. הם זורקים את הניירות באוויר וצווחים, "קולולולו!" בימים אחרים הייתי מתרגזת עליהם ודורשת שיסדרו, כי החדר נראה כמו דיר חזירים. בזמנים רגילים הם היו מתמרמרים ואומרים שאני לא אגיד להם מה לעשות ואני לא אימא שלהם. ואימא הייתה מתרגזת על ההתפרצות שלי, אבל אולי לא הייתה אומרת כלום כדי להימנע מוויכוח נוסף. הלוואי שיכולתי להתרגז עליהם עכשיו.

אני חוזרת לחדר שלי, מסירה מעליי את החולצה המכופתרת ומביטה בגופי במראה. הבטן שלי, היא שטוחה, לא? אין מצב שאני בהיריון. זה כנראה איזה וירוס במעיים. ומאז שחזרתי הביתה אין לי בחילות. כנראה כבר עבר לי. הרופא אמר שזה לא בטוח היריון. צריך רק לשלול. כמה מסובך זה יכול להיות? בדיקת דם פשוטה.

הקולות בראש שלי צורמניים מהרגיל, עליזים אפילו. מנסים לשחק אותה כאילו אין לי מה לדאוג. הכול בסדר. אבל אני יודעת. עמוק בתוכי אני יודעת. הכול לגמרי לא בסדר.

בבוקר, כשאני יוצאת מהבית, אימא מבקשת שלא אתעכב אחרי הכנס לפטפט עם חברות. אני עוצרת במרפאה ברחוב שאולזון. ברוך השם, אני לא מזהה אף אחד שמכיר אותי. אני נכנסת לבדיקה מהר יחסית ובתוך עשר דקות אני בחוץ. בתחנת האוטובוס אני מבחינה בשירה. היא רואה אותי ומנפנפת לעברי בהתלהבות.

שירה עוזרי היא החברה הכי טובה שלי, עוד מימי גן ציפי ברחוב אגסי בהר נוף. התנדנדנו יחד על הנדנדות ופטפטנו בז'רגון שרק אנחנו הבנו. אני, ילדה להורים אמריקאים שבקושי דיברו עברית, והיא, צברית תימנייה עם הגייה אופיינית של חי"ת ועי"ן ועגה ישראלית מחוספסת. היא גם זאת שהעניקה לי את שם החיבה "אלי", כשקלטה שתתקשה לקרוא לי בשמי המלא, אלישבע-מרים.

"מה נשמע, אלי?" היא שואלת ואנחנו מתחבקות. "איך הקיץ? בקושי יצא לנו לדבר." היא מעיפה את צמתה השחורה הארוכה לאחור.

"משעמם," אני עונה בחצי פה. "את יודעת, לא משהו מיוחד… מה איתך?" אני מחזירה את השיחה אליה לפני שתהיה לה הזדמנות להבחין במצב רוחי העגום.

האוטובוס מגיע, ואנחנו עולות עליו ומתיישבות על ספסל פנוי מאחור. שירה מפטפטת ואני מקשיבה לה בחצי אוזן. היא מספרת על היום המרגיז שהיה לה אתמול עם החניכות שלה, שכמה מהן פשוט קפצו לבריכה בבגדים.

אני צוחקת. אני לא יודעת אם בגלל העובדה שמה שהיא מספרת לי מצחיק, בגלל העובדה שהיא כל כך כועסת, או בגלל כל העסק הזה, שאני מנסה להתמודד עם סוד נוראי והיא מדברת על דברים כל כך לא חשובים.

"למה את צוחקת?" שירה מתרגזת וכוססת את קצה הציפורן שלה.

אני מרגישה עקצוצים ביד במקום של בדיקת הדם. "את לא זוכרת שזה מה שעשינו במחנה קיץ בכיתה ו'?" אני משפשפת את הזרוע בתנועות מעגליות.

"מה פתאום. בחיים לא עשינו כזה דבר!" היא מבטלת את דבריי. שירה היא כזאת. אם יש משהו שמבחינתה הוא לא מוסרי או לא נכון, היא תכחיש אותו מכול וכול.

"אז מה עשית?" אני מוותרת לה ושואלת בחוסר עניין.

"אמרתי להן לצאת מהמים והן ישבו בצד בבגדים רטובים. וכשכולן קיבלו קרטיבים, לא חילקתי להן."

"וואו, מוגזם. את לא חושבת?"

האוטובוס מתמלא בנוסעים והאוויר נעשה מחניק. "ממש לא! תסכימי איתי שמי ששוברת את הכללים צריכה לשאת בתוצאות. אם הן לא ילמדו עכשיו, אז מתי?"

היא נשמעת נחרצת. שירה היא טיפוס ריאלי, ואילו אני נותנת לרגשותיי הסוערים לנווט את דרכי, כמו שאימא שלי תמיד אומרת. אני משנה את דעותיי מן הקצה אל הקצה, לפעמים במהלך משפט אחד. לפעמים אני מקנאה בשירה. אצלה הכול ברור, אין לה ספקות. היא יודעת מה היא רוצה ושום דבר לא ישנה את דעתה, גם אם כל העולם יהיה נגדה. למה רק לי אין עמוד שדרה?

האוטובוס עוצר בפתאומיות, ונערה כבת גילי נהדפת לכיווני, תיקה המגושם הולם בי. אני מרגישה כאב חד בחזה ובמהירות, מתוך אינסטינקט, מניחה יד על הבטן.

"סליחה," הנערה מתנשפת, ואני מרגישה שבחילה עולה בי.

שירה מוציאה מתיקה ספר תהילים קטן. היא מרוכזת בו, ממלמלת פרקי תהילים בשקט. אני מנצלת את ההזדמנות לחפש בפניה רכות ואמפתיה, שיגלו לי שגם אם אספר לה מה עשיתי, עדיין יהיה לי מקום בלב שלה.

"אלי, את מרגישה טוב? את נראית קצת חיוורת." שירה מרימה את פניה מהספר הקטן ומביטה בי.

"נורא חם פה," אני מתנערת. אני בסדר, זה רק הסוד הזה בפנים שרוצה לפרוץ החוצה. אני רוצה לספר. להגיד לה משהו. קטן ככל שיהיה. רק לא לסחוב את זה לבד. אבל מה? מה אני יכולה להגיד לה? שיש מצב שאני בהיריון? שעשיתי את זה? ש… מה בדיוק?

שירה פותחת את החלון לכדי סדק צר, ואוויר נעים חודר פנימה. אנחנו מעבירות את שארית הנסיעה בשתיקה.

גם אם הלב שלי יכאב מהיום ועד עולם, גם אם אני אתפוצץ מבפנים, אני לא יכולה לספר לה.

במרכז אולם הכנסים עומדת קבוצת בנות, וקולות נרגשים ממלאים את האוויר. שירה מעיפה לעברן מבט ומעווה מעט את פניה. היא מצטרפת לבנות שגוררות כיסאות מפינת החדר ומסדרות אותם בשורות.

"את באה לעזור?" היא קוראת לעברי.

שירה הייתה מעדיפה לפטפט עם הבנות, אבל היא מאלו שעוזרות ומארגנות. אולי היא עושה את זה כדי לפצות על העובדה שבחודשים הראשונים ללימודים היא ישבה בבית. אף סמינר לא רצה לקבל אותה מפני שבעוונותיה הרבים היא ספרדייה. לאף אחד לא אכפת שהיא גורבת גרבונים עבים, שערה אסוף בצמה והכפתור העליון בחולצת התלבושת שלה תמיד סגור. מבחינתם היא פרענקית, ושום דבר בעולם לא ישנה זאת. למזלה, סמינר בת מלך הסכים לקבל אותה, וכך יצא שאנחנו לומדות יחד.

אני נדה בראשי לכיוון הבנות, שמנופפות אליי בהתלהבות. אם הייתי יודעת כמה מאמץ יידרש ממני רק לחייך, להנהן, לצחוק ולדבר, לא הייתי מגיעה. אני מחפשת בעיניי את איילת רייכמן. הקשר בינינו נעשה רופף בשבועות האחרונים, ולא רק מפני שהבטחתי למחנכת להתנתק ממנה ומהחבורה שלה. ההחלטה הייתה שלי. האמנתי שאני פותחת דף חדש. שאני עומדת להתחזק בצניעות, להקפיד על מצוות שבין אדם למקום ולהתרחק מהשפעתן הרעה של הבנות.

אני עוזרת לשירה בחוסר חשק לפרוש מפות על השולחנות, וכשאני ניגשת לשולחן הכיבוד, אני מבחינה בהן, והלב שלי צונח. איילת עומדת במרכז החדר, מוקפת בחברותיה מלי, מיכל ויעל. מאז מסיבת יום ההולדת וכל הדרמה שהתרחשה לאחר מכן, אני התעלמתי מהן והן התעלמו ממני. הדחקתי את כל מה שהן מזכירות לי. אבל עכשיו, במיוחד עכשיו, האוויר מתרוקן מריאותיי והן מעלות בי את מה שאני רוצה לשכוח.

איילת מבחינה בי וניגשת אליי. "אלי, מה איתך?" היא שואלת בעליצות שנראית לי קצת מוגזמת, דוחסת חופן של בייגלה לפיה ולועסת במרץ.

"ברוך השם," אני עונה בקול רגיל ולרגע אנחנו שוב חברות כמו פעם. אנחנו מפטפטות כמה דקות עד שהמחנכות מגיעות וכולן תופסות את מקומותיהן. איילת מתיישבת בשורה לפניי, ואני בטוחה שמלי שיושבת לצידה מעקמת את האף. אם בעבר הייתה לועגת לי או אומרת משהו ציני שיגרום לבנות לצחוק, עכשיו היא מתייחסת אליי כאילו אני אוויר. באופן מוזר אני מודה לה על כך.

באולם הכנסים הגדול מכונסות כל בנות הסמינר שהגיעו ליום העיון. כולן, ללא יוצא מן הכלל, עסוקות בדברים שמעסיקים בנות בגיל שלנו. ים, בריכה, מחנה קיץ וחברות. דברי חיזוק בנושא לשון הרע הם לא בדיוק בראש סדר העדיפויות שלנו.

על אף שמו היוקרתי, זה לא סוד שסמינר בת מלך אינו סמינר נחשב כמו בתי ספר אחרים. רחוק מזה. אחותי חנה-לאה למדה בסמינר מכון בית יעקב והייתה תלמידה מצטיינת ששמה הלך לפניה. בזמן הרישום לסמינרים הודעתי לאבא ואימא שאני לא מוכנה ללכת לאותו סמינר שבו למדה אחותי. הספיק לי שהמורות נהגו להשוות בינינו בבית הספר היסודי. למה את לא כמו אחותך? מדוע אינך מתפללת בכוונה כמוה? מדוע אינך צנועה כמוה? משפטים כאלו ואחרים שמעתי עשרות פעמים. בצעד נדיר ביותר, אבא ואימא הסכימו לשלוח אותי לסמינר חדש, שמנהליו הבטיחו רמת לימודים איכותית בנוסף לדגש על חינוך רוחני כמיטב המסורת הליטאית ורוח ישראל סבא. מה שהם לא ידעו בשעתו הוא שבנות רבות שנרשמו לסמינר הגיעו מבתים פתוחים יותר בהשוואה לבית שלנו.

המפקחת הרוחנית – הרבנית יהודית שניידר, שאנו קוראות לה פשוט "שניידר" – היא שאחראית על תקנון הצניעות. בסמינר שלנו נכונה לה עבודה רבה, והיא מבצעת אותה ביראת קודש וללא לאות. היא ניגשת לקדמת החדר ומדברת לתוך המיקרופון. היא אומנם צנומה ונמוכה, אך דמותה מעוררת יראה בליבן של בנות הסמינר. לראשה היא חובשת פאה קצרה סינתטית ומעליה מטפחת בצבעים כהים.

"יש בנות שהולכות לעשות חסד, אבל הן לא מבינות שהחסד שהן עושות לא שווה כלום," היא אומרת בקול רועם. איילת ומלי מחליפות מבטים ומצחקקות. שניידר נועצת בהן מבט חד, והן משתתקות ונעות במקומותיהן במבוכה. היא מניעה את ראשה בחומרה, כאילו אומרת להן, אני יודעת בדיוק מה עשיתן בקיץ.

לעומת הבנות שהיא מדברת עליהן, יש אותי, אלי ליפשיץ, נערה צעירה ומבולבלת עם סוד ענקי שתופס כל מקום בראש ובגוף שלי ומאיים לכלות כל תא בגופי. אני מרגישה שהפנים שלי מאדימות. למה אני תמיד מסמיקה? שניידר לא מדברת עליי כשהיא מדברת על הבנות שהולכות לעשות חסד. אני לא זאת שהתנדבה במחנה הקיץ לילדים חולי סרטן. כל מי שבעניינים יודעת שבנות משלנו, בנות בית יעקב, לא הולכות למקומות שבהם בנים ובנות עובדים יחד, לא עלינו. ואני אפילו לא מדברת על זה שהוא היה שם.

עיניה של שניידר ננעצות בי, או שאולי רק נדמה לי. האם היא מבחינה בסומק על פניי? מה רשום לי על המצח? האם היא יודעת מה עשיתי? אני מצטמררת ומשפילה את עיניי. בסמינר שלנו אני נחשבת לאחת הבנות הטובות. אני חרוצה, ממושמעת וצייתנית בדרך כלל, למעט הפעמים הבודדות שבהן המחנכת העירה לי על סטייה מתקנון הצניעות.

המפקחת ממשיכה לתבל את דבריה בפתגמים ידועים כמו "טובל ושרץ בידו" ו"מצווה הבאה בעבירה". "אני לא מבינה למה בנות בית יעקב צריכות לחפש מקומות לעשות חסד בחוץ. אין חסד שאפשר לעשות בבית? לעזור לאימא בהכנות לשבת? לשמור על האחים? לעזור לשכנה אחרי לידה?"

כמה בנות מגחכות.

"ושמעתי שמועות איומות על בנות מהסמינר שלנו שמבלות את זמן החופש שלהן בשוטטות חסרת תועלת ברחובות העיר כמנהג הבטלנים, רחמנא ליצלן." עיניה סורקות את החדר, תרות אחר הבנות הסוררות. "אני אחזור על זה שוב ושוב. בנות יקרות, אין לכן מה לחפש בחוץ!" היא דופקת על הסטנדר במרץ ומנענעת אותו בתוקפנות. "אני אגיד לכן מה יש בחוץ." קולה משתתק לרגע, ואז מתגבר בהדרגה, "לכלוך, טינופת וזוהמה. שיממון רוחני!" היא שוב דופקת על הסטנדר. "אתן מבזבזות את הזמן והכוחות שלכן על הבלי העולם במקום להתמקד בצמיחה רוחנית. אילו מידות אתן רוצות לטפח? אילו תכונות טובות אתן רוצות להשריש בכן?"

אני בולעת רוק ופניי בוערות. היא יודעת מה עשיתי, בעתה אוחזת בי. העיניים שלה ממשיכות לעבור על הבנות בחדר, וכולן מתכווצות במקומן באי־נוחות. גם אני מעבירה את מבטי ביניהן. אם למישהי מהן היה ולו שמץ של מושג מה עשיתי!

"במקום זה," שניידר ממשיכה, "אתן מסתובבות ברחוב יפו או בקניון ומדברות על אילו נעליים לקנות."

אין מצב שהיא מדברת עליי, אני נושפת בהקלה. כל יציאה שלי מהבית מבוקרת על ידי אימא. לכל יציאה צריכה להיות סיבה מוצדקת, ואימא לא אוהבת שאני מסתובבת בקניון רב שפע עם חברות בלי מטרה (ולהצטלם עשרים פעם בתא הצילום עם פרצופים משוגעים והדפס של לבבות בצד לא מצדיק שוטטות בקניון).

המפקחת מסיימת לדבר. אנחנו קמות לכבודה ומתיישבות אחרי שהיא מתיישבת. הבנות מתפזרות באולם, ניגשות לשולחנות הכיבוד, והחדר מתמלא שוב בשיחות.

הסוד הנורא מטפס לי במהירות במעלה הגרון. אני חייבת להוציא אותו עכשיו לפני שאיחנק.

"איילת," אני טופחת קלות על שכמה והיא מסתובבת עם הפנים אליי. "תגידי, מה זה קונדום?" המילים נשפכות ממני, נימה של דחיפות בקולי.

"מה?" היא בוהה בי בתדהמה. "מה איתך, אלי? לא כל כך בקול!" היא נוזפת בי. "מאיפה הבאת את זה?" היא פורצת בצחוק ואז משתתקת ומעיפה מבטים חטופים סביבה. "בואי." היא גוררת אותי לפינה שקטה, הרחק מאוזניהן הכרויות של האחרות, שעסוקות בשיחות לוהטות משלהן. צלחות הכיבוד מועברות מיד ליד. רוגלך, בורקסים של אנג'ל וחטיפים.

"סליחה…" אני מגמגמת. באמת שלא הייתי צריכה לשאול אותה. אבל המילים, הן מהירות ממני ואין בי את הכוחות לעצור או לסנן אותן.

"למה את שואלת?" עיניה מתכווצות והיא בוחנת אותי ברצינות עכשיו.

"סתם… בדיוק שמעתי על זה באוטובוס."

היא צוחקת שוב. "וואלה, את לא מפסיקה להפתיע אותי." אחרי שתיקה קצרה היא מסבירה לי בפנים רציניות. "זה משהו שמשתמשים בו כשעושים את זה. כדי לא להיכנס להיריון, את יודעת. אבל חרדים לא משתמשים בזה כי אסור," היא מוסיפה בידענות, ואני לא שואלת איך היא יודעת. יש לה בבית ספרייה ענקית של ספרים של גויים, שנמצאת משום מה באמצע הסלון. היא זאת שלימדה אותי להשתמש בסכין גילוח ובטמפון. היא גם זאת שחשפה אותי למושגים מהעולם החילוני, שאני לא אמורה לדעת בכלל. פיסות מידע שאני צריכה לגרד ממקורות מפוקפקים מוצעות לה על מגש של כסף.

"ותגידי," אני לא מרפה, "יש אפשרות להיכנס להיריון מפעם אחת?"

"בעיקרון כן." היא דוחסת פופקורן לפיה.

מלי מבחינה בנו ומעווה את פניה בסלידה. אני מרגישה שאני מאדימה אך מתעלמת ממנה.

"את זוכרת את גילה פינטו מרמות?" איילת ניגשת לשולחן השתייה, ואני הולכת בעקבותיה. "זאת ששנתיים מעלינו ולמדה בסמינר מכון בית יעקב?" אפילו שהיא לא במחזור שלנו, רכילויות עסיסיות תמיד רצות מפה לאוזן. נערות בגילנו צמאות לכל פיסת מידע על מישהי שלא הולכת בתלם. איילת מוזגת לעצמה קולה. "רוצה גם?" היא שואלת, ואני מנענעת בראשי לשלילה. "את זוכרת שאמרו עליה שהיא מקולקלת ומסתובבת עם בנים? אז יש שמועות שהיא עשתה את זה." את המילים האחרונות היא לוחשת.

אני זוכרת עכשיו. אחת הבנות בכיתה שלנו למדה עם אחותה של גילה פינטו בבית הספר היסודי. אף אחת לא דיברה על מה בדיוק קרה שם, כולנו רק ידענו שיצא לה שם רע. כמובן, איילת בעניינים.

"ומה קרה איתה?" אני עוצרת את נשימתי.

איילת מושכת בכתפיה. "נעלמה."

"את מתכוונת ברחה לקיבוץ?"

איילת צוחקת בקול. אני צוחקת צחוק מאולץ. בפנים אני רוצה לבכות.

"ברחה לקיבוץ" זה מה שאומרים על בחורה שסטתה מדרך הישר, לא עלינו. הבנות החרדיות שצחקקו עם נהג האוטובוס החילוני? ברחו לקיבוץ. בנות הסמינר שנתפסו מתנשקות בסמטה בנחלת שבעה וקראו להן "לסביות"? ברחו לקיבוץ. אישה חרדית נשואה מביתר עילית שעזבה את בעלה ושבעת ילדיהם ואף אחד לא יודע איפה היא? ברחה לקיבוץ.

אף אחד לא יודע מה באמת עלה בגורלן של אותן נשמות אומללות. מה שבטוח, הסיפורים האלו תמיד מעניינים ומסעירים בהתחלה, ואז מאבדים בהם עניין. עכשיו תורי. הנערה הזאת תהיה אני, אלי ליפשיץ. עליי יגידו שברחתי לקיבוץ. אני מתחלחלת. במיוחד כי סיפורים על הקיבוץ הם מסמרי שיער. אומרים שיש שם אנשים רעים שמכריחים ילדים יהודים לאכול בשר חזיר ולגזור את הפאות, השם ישמור.

מלי מתקדמת לעברנו.

"בקיצור," איילת מסכמת במהירות, "הלך בלגן שלם, אל תשאלי. בחורה מופקרת. תשמעי, עשו לה בעיות בגלל זה. אבל מגיע לה. מי עושה שטות כזאת? היא נורמלית?"

"ומה אם זה לא היה באשמתה?" אני מנסה בקול קטן.

"איילת, את באה?" מלי מתעלמת ממני במופגן.

"אוי, אל תהיי כזאת תמימה. אין דבר כזה לא באשמתה," איילת מבטלת את דבריי בנחרצות. "היא ידעה טוב מאוד מה היא עשתה. ומי שעושה דברים כאלו משלמת בסוף את המחיר."

היא ומלי מתרחקות ממני ומותירות אותי נטועה במקומי, במערבולת של מחשבות.

בשמונה ורבע בערב נשמע קולו של אבא, המזמזם ניגון חסידי קצבי, וצעדיו היציבים מהדהדים בחדר המדרגות. הוא נכנס הביתה בקומה זקופה ובברכת שלום צוהלת. גם בסוף היום חולצתו הלבנה תחובה בקפידה במכנסי הפוליאסטר הכהים הפשוטים. חוטי הציצית, המשופשפים משימוש רב-שנים, משתלשלים משני צידיו. הוא לובש ז’קט חליפה קצר, כהה, שרק בעלי עין חדה יבחינו שהוא בגוון שונה מעט מהמכנסיים. הוא תולה את מגבעתו השחורה הישנה על הוו שבכניסה.

ארוחת ערב. אני עוזרת לאימא להגיש לילדים כריכים עם חביתה, ויוגורט וסלט לאבא. כולם נוטלים ידיים ומתיישבים סביב שולחן האוכל. אחיי הצעירים רבים ביניהם על תשומת הלב של אבא. הם מספרים לו על יומם בחיידר ועל מה שלמדו.

אני לועסת את קצה הלחם בחוסר חשק.

"היה לכן כנס היום, אלישבע?" אבא פונה אליי.

אני מהנהנת ונוברת בצלחת שלי.

"על מה הוא היה?" הוא מתעניין בחיוך רחב.

"שמירת הלשון וימי בין המְצָרים." זה היה הנושא הרשמי. העובדה שהמפקחת הרצתה לנו שעה שלמה על העיסוקים המפוקפקים של הבנות בקיץ זה סיפור אחר.

"נו, אני מקווה שהפנמת קצת מהרוחניות ושזה לא היה רק תירוץ לפגוש את החברות."

אני מגחכת ולא עונה.

"אה, ביום שישי יש לנו סעודת ברית של משפחת דיוויס," הוא מציין.

"מזל טוב, ברוך השם!" אימא עונה.

אני קופאת במקומי. פיסת לחם נתקעת בגרוני ואני משתעלת.

"פגשתי את זאבי, אחיו של מאיר, והוא ישמח מאוד לראות אותנו בסעודת הברית."

מאיר הוא בעלה של אחותי חנה-לאה. הראש שלי מסתחרר ואצבעותיי רועדות. הברית של דיוויס. שכחתי לגמרי! 

אימא מבחינה במבטי וממהרת להגיד, "תבואי גם את, אלי, חנה-לאה תשמח לראות אותך."

"גם אנחנו יכולים ללכת?" אחיי שואלים בהתרגשות.

"לא," אימא מצננת את התלהבותם. "אתם תהיו בחיידר."

"אוף," מוישי קובל. "למה רק אלי יכולה ללכת? זה לא פייר!"

אני נועצת בו מבט שאומר, מצידי תלך במקומי, ואומרת במתיקות, "אל תדאגו, חמודים, אני אשמור לכם פרוסת עוגה."

"יש!" שלושת הבנים צוהלים במקהלה ואני בולעת חיוך קטן.

אני קמה ממקומי ומתמתחת.

"אל תשכחי ברכת המזון," אימא לא מתאפקת.

"בירכתי."

"למה לא מתוך הבִּרְכּוֹן?" היא לא מרפה.

"כי ככה. אמרתי בעל פה," אני נושפת ברוגזה ויוצאת.

אני נכנסת לחדר וסוגרת את הדלת. יש לי בחילה איומה. שכחתי מהברית, ואני לא רוצה ללכת. לא רוצה לראות אף אחד ובטח לא את הדיוויסים המעצבנים. וחנה-לאה תהיה שם. כולם יהיו שם. ויש מצב שגם… טוב, אני לא רוצה לחשוב על זה. המחשבה על מי שאני לא רוצה לחשוב עליו מכווצת לי את הבטן והנשימות שלי נעשות מהירות.

התוצאות של בדיקת הדם יגיעו ביום שישי. אין לי מושג איך אשרוד את הציפייה מורטת העצבים עד אז. אם התוצאות יהיו שליליות, אני ארגיש הרבה יותר טוב ואוכל ללכת לברית במצפון נקי.

ומה אם הן לא שליליות? קול קטן בראש מנדנד לי ללא הפסקה. שתוק, אני רוצה להגיד, אבל הבחילה עולה לי לגרון. אני רצה לחדר האמבטיה. בנס אני מספיקה להגיע לאסלה ברגע האחרון. אני מתכופפת ומקיאה ומקיאה. הגרון שלי צורב ודמעות שורפות את עיניי. איכס, כמה גועל. עד מתי אני אמשיך להקיא? ולשקר?

ואימא שלי, אני לא יודעת מה יקרה לפנים האציליות שלה כשהיא תשמע מה עשתה הבת שלה. בסיוטים הכי גדולים שלה היא לא העלתה דבר כזה בדעתה. אבל בסוף היא תדע. בסוף כולם ידעו. כולם ידעו וכולם ידברו עליי. מנערת סמינר שהפשע הכי חמור שלה אי פעם היה ללבוש חולצת תלבושת שמשתרבבת מחוץ לחצאית, אני איהפך בן לילה למותג, לשֵם דבר. כשירצו להגיד שמישהי נכנסה להיריון מחוץ לנישואין, יגידו, היא עשתה, את יודעת, אלי ליפשיץ.

אני מקיאה שוב וכל גופי רועד. ריח נורא מתפשט בחדר האמבטיה. אני מורידה את המים באסלה ומרססת המון מטהר אוויר. אני שוטפת את הפנים במים קרים ואת הפה באורביטול כדי להיפטר מהריח הנורא. אבל הוא דבק בי. הוא חלק ממני. אני לא מצליחה להיפטר ממנו.

אוי, אני משתגעת מהבחילות האלו. אז מה… אני באמת בהיריון? איך זה הגיוני? חנה-לאה, שנשואה כבר יותר משנה, עדיין לא בהיריון. אז למה אני? ואם לא, מה יש לי? אולי זאת המחלה? השם, בבקשה! בבקשה שיהיה לי סרטן. רק לא ההיריון הזה, ההיריון הנוראי הזה, שיהרוס לי את החיים.

הפנים שניבטות אליי מן המראה חיוורות וכחושות. אני לא יכולה יותר. הסוד הזה הורג אותי מבפנים. אני לא יכולה לדבר עם אבא ואימא. אני לא יכולה לספר לחברות שלי. אני משתגעת!

אני פותחת בידיים רועדות את ארון התרופות, שנראה כמו בית מרקחת. לאימא יש חולשה לתרופות, אולי כי היא עובדת עם זקנים. אני נוברת בארון, תרה אחר משהו שיקל את הבחילות. על הבקבוקים ועל הצנצנות רשומות מילים ארוכות שאני לא מכירה. אני שולפת צנצנת מהמדף ומנסה לקרוא את התווית, אבל המוח שלי לא קולט כלום.

אולי הכי פשוט לגמור עם הכול? אני יכולה לבלוע ללא הבחנה את כל הכדורים שנמצאים פה. זה ייקח לי בדיוק חמש דקות, ואז אימא תשמע חבטה מחדר האמבטיה. אני מעיפה מבט בדלת. היא נעולה ואימא לא תוכל להיכנס. היא תקרא לאבא, והוא ישתמש בכלי עבודה כדי לפרוץ אותה. הם ייכנסו פנימה וימצאו אותי שרועה על הרצפה ללא רוח חיים. הם ינסו להנשים אותי, יצעקו את שמי שוב ושוב, אולי יתקשרו לאמבולנס, אבל כבר יהיה מאוחר מדי.

אני סוגרת בטריקה את דלת הארון.

ביום שישי בבוקר אני מחייגת את מספר הטלפון של המעבדה מהטלפון הציבורי שבמורד הרחוב. השפופרת כמעט מחליקה מבין אצבעותיי. השיניים שלי נוקשות ואני מתקשה לייצב את קולי כשאני קוראת בקול את מספר הבדיקה.

האישה מעבר לקו אומרת משהו במבטא רוסי כבד.

אני מהדקת את האפרכסת אל אוזני. רעש האוטובוסים החולפים מתמזג בהלמות ליבי. אני מדמיינת לרגע שאולי לא שמעתי נכון. אני רוצה לשאול אותה אם היא בטוחה. שתבדוק את המספר שוב, יכול להיות שטעיתי באחת הספרות. אבל אני לא מצליחה להוציא אף מילה, רק חרחור נפלט מגרוני.

"הלו?" הקול שלה צורמני ושמץ של חוסר סבלנות נמסך בו.

"מה… מה אמרת?" אני מגמגמת.

"יש היריון," היא חוזרת על המילים בקול חדגוני. "מזל טוב."