הוא לא הביט לאחור

לאט. בלי למהר.
הוא פוקח את עיניו במקום שאינו מוכר לו. התקרה הלבנה בוהקת ומסנוורת אותו. צינורות משתלשלים מהתקרה וכבלים תלויים מצד אחד של החדר לצידו האחר. הוא עוקב אחריהם בעיניו עד שהם נעלמים מעבר לווילון בד התלוי על מסילה מעוקלת. רעשים אופפים אותו מכל כיוון, קולות מרוחקים של סירנות מתקרבים לכיוון המבנה שהוא שוהה בו. בתוך הבניין נשמעים צפצופי מכונות בעוצמות עולות ויורדות, גניחות ואנחות. הוא מנסה להתרומם מעט מעל משכבו, אבל אינו מצליח. ברוך השם, לפחות אני יודע שעדיין לא לקחת אותי.
בעת שהוא מנסה להסב את פניו הצידה, לעבר הצפצופים הבלתי פוסקים, משהו קשיח מפריע לו. הוא מושיט יד ונוגע במסכת פלסטיק שמכסה מחצית מפניו. הצינור שיוצא ממנה מתחבר למכונה שמפיקה את הצפצופים ומאפשרת לו לנשום ביתר קלות.
הזיכרון האחרון חוזר אליו: לפנות בוקר, הוא עדיין חצי רדום במיטה ומרגיש שהוא חייב לגשת לשירותים, אך על חזהו מונחת משקולת אדירה שאינה מאפשרת לו לנוע. הוא שולח יד לעבר המשאף הניצב על השידה, אבל המשקולת אינה נותנת לו לזוז מילימטר. ידו מגששת אחר הטלפון, ללא הועיל. הוא צמוד למשאף. כך סידר לפני השינה את שני החפצים החשובים לו ביותר בהישג יד: המשאף שמזליף ונטולין ומשחרר את הנשימה, והטלפון הנייד.
לפתע הווילון מוסט, ואישה שאינה מוכרת לו, לבושה בחלוק לבן המכסה שמלה בצבע ירוק, עומדת למרגלות מיטתו ובוחנת את ההערות הכתובות בניירות. היא מתקרבת אליו ושואלת: "ציון שמאי, איך אתה מרגיש? אני דוקטור ליאורה שני, וקיבלתי אותך כשהגעת הנה. אתה זוכר?"
הרופאה לא מצפה לתשובה, וציון ממילא אינו יכול לענות בגלל המסכה. הוא מסמן לה בידו שתשחרר אותו ממנה.
"עדיין אי אפשר להוריד אותה. כשהגעת הנה הריאות שלך בקושי תפקדו, חיברנו אותך לחמצן כדי לסייע להן. המדדים שלך ממשיכים לעלות ובקצב כזה עד הערב תוכל להשתחרר מהמסכה."
באותו רגע מתקרבת למיטתו אישה נוספת, והוא מזהה את רחל, בתו הבכורה. "באתי ברגע שיכולתי." היא מניחה את ידה על ידו הצנומה. "אבא, אני שמחה לראות שאתה ער ומרגיש טיפה יותר טוב," היא מושיטה את ידה לדוקטור שני, "אני רחל לביא, הבת שלו. תוכלי לעדכן אותי במצבו?"
"אביך הגיע הנה באמבולנס לפני שלוש שעות והתקבל אצלנו במיון עם מדדים נמוכים, והכי קריטי הייתה הסטורציה שלו, שעמדה על שמונים ותשעה אחוז, שזה נמוך מאוד. עכשיו המצב שלו התייצב ואנחנו ממשיכים לעקוב אחריו."
"יש לך צפי מתי הוא ישתחרר?" רחל שואלת בקוצר רוח. זה די אופייני לה, ציון חושב, אבל יש עוד משהו, היא נראית כמי שכבר משתוקקת לא להיות כאן. רק הגעת הנה, ואת כבר מוטרדת מתי את הולכת הביתה?
"זה ייקח עוד זמן, בדרך כלל הנורמה היא תשעים ושש אחוז, ואצל אנשים בגילו של אביך היא נמוכה יותר. כשהיא תגיע לתשעים ושלוש נוכל לחשוב להעביר אותו למחלקה. תספרי לי כמה זמן הוא משתמש במשאף?"
רחל מנסה להיזכר. "בעצם, מאז שאני זוכרת אותו הוא צמוד למשאף ומשתמש בו באופן קבוע. לא מזמן הוא חלה בקורונה, בפעם השנייה, ואני חושבת שמאז השימוש שלו במשאף התגבר."
ציון שומע אותן וחושב בעצב, דיסקין…
"את יודעת להגיד לי איזה תרופות הוא לוקח באופן קבוע?"
"אני מבררת וחוזרת אלייך." והיא פונה הרחק ממיטתו, לקבל מעט פרטיות.
דוקטור שני מגלגלת את עיניה מעלה וממשיכה לכתוב במרץ בניירותיה. היא מנענעת בראשה קלות או שרק נדמה לו? רחל בטח התקשרה למריה לקבל את המידע שקשור אליו ולתרופות שלקח מדי יום. מריה כבר תיתן לה את כל הפרטים. המסירות שלה אליו הייתה יוצאת דופן, כל יום, פרט ליום ראשון, הגיעה לדירתו לכמה שעות, לבשל, לנקות ולהתלוות אליו לסידורים. היא הכירה את רופאיו, הביאה לו את התרופות וסידרה אותן לכל יום בשבוע. ציון אהב מאוד לדבר איתה בערבית מדוברת, שהייתה שפת האם שלו. ילדיו לא חלקו איתו את האהבה לשפה זו.
"אלה התרופות שאבא מקבל בקביעות, הוא קיבל חיסונים לקורונה ולשפעת," רחל מראה בטלפון את התמונות ששלחה לה מריה.
דוקטור שני מעיינת, משרבטת בניירות, ופונה אל רחל, "או־קיי, הריאות שלו פגועות, והקורונה החמירה את המצב עוד יותר. הן מתקשות לפעול בצורה רציפה, ומקרה כזה יכול לקרות שוב. קחי בחשבון שהוא לא יכול להישאר ללא השגחה. אחרי השחרור הביתה הוא יצטרך מישהו איתו כל הזמן."
"את מתכוונת שמישהו יגור איתו בבית כל הזמן? הוא מסתדר מצוין, אני מטפלת בו, ויש גם עוזרת שמגיעה לכמה שעות ביום ומבשלת ודואגת לניקיון הבית. הוא לא צריך שיקלחו אותו או יאכילו אותו, הוא עצמאי לגמרי."
את מטפלת בי?! את מגיעה אליי פעם בשבוע, מה את כבר יודעת על היום־יום שלי?
"היום היה לנו מזל שהוא הגיע בזמן, אבל לא תמיד המזל ישחק לידינו. תחשבי מה האפשרויות שלכם ואיך אתם מסתדרים כך שלא יימצא לבד."
דוקטור שני נקראת לטפל בחולה במיטה שכנה. "אפשר יהיה להעביר אותו למחלקה עוד כמה שעות. תעדכנו אותי כשיגיע לתשעים ושלוש." היא מחלקת הוראות לאחיות ונפנית ממיטתו.
ההמתנה מורטת עצבים. הטלפון מספק מפלט לכמה זמן, ורחל קמה לסיבוב קצר וחוזרת לכיסאה לצד מיטת אביה. ושוב, סיבוב קצר וחזרה לכיסא. ציון ער לסירוגין, לא שהיא שמה לב לכך. האחות נכנסת ובודקת את המדדים העדכניים.
"יופי ציון, אתה מתקדם יפה, אתה בכיוון הנכון."
"מה המצב שלו עכשיו?" רחל מתייצבת לצידה ומנסה לאמוד את הזמן שנותר לה לשהות בבית החולים.
"הוא מתקדם, הסטורציה בתשעים ושתיים וזה טוב יותר, אבל ייקח עוד זמן עד שיוכל לעבור למחלקה." והיא יוצאת מן החדרון.
"אני גוועת ברעב, קופצת לאכול בקניון ואחזור הנה." רחל קופצת על ההזדמנות להתאוורר מעט וגם היא יוצאת. ציון נשאר לבדו וצפצופי המכונה מארחים לו חברה.
נצח עובר, ואולי זו רק שעה, עד שמשחררים אותו מהמסכה המציקה. בשאיפת החופש הראשונה שלו הוא מתחיל להצטער על העצמאות המחודשת. הריחות מכים בו בעוז והוא מעקם את האף: ריח חמוץ של הפרשות גוף גורם לו לגירוד, וחומר חיטוי חזק שנשפך על הרצפה ליד מיטת שכנו גורם לציון להתכווץ באופן לא רצוני. הריח מזכיר חומר חיטוי זול, כזה שחשב שעבר מן העולם כי נמצא לו תחליף ריחני יותר, וזורק אותו שנים אחורה, דיסקין.
הוא משתוקק שייקחו אותו משם, שירחיקו אותו מהריח הזה, שמעורר בו זיכרונות שקבר עמוק במטרה שלא ימצאו דרך לצאת שוב לעולם.

בשעת אחר צוהריים מאוחרת רחל חוזרת מההפסקה שיצאה אליה, וכשאינה מוצאת אותו במיטתו בחדר המיון היא מקבלת את ההודעה שציון כבר הועבר למחלקה פנימית ב', בקומה הרביעית. המעלית נעה בעצלתיים וכשהיא מגיעה סוף־סוף, רחל רואה את מיטתו של אביה והוא בתוכה, ממתין ליד חדר האחיות שישבצו אותו לחדר.
"בבקשה תנו לו מיטה ליד החלון, כך שיוכל לצפות לים."
מעניין שהיא יודעת, הוא נושא את עיניו לרחל בהודיה: "זכרת."
היא מיטיבה את הכריות מאחוריו, "דן מוסר לך החלמה מהירה." נדמה כאילו ציון לא שמע, רק תנועת הבליעה בגרונו מעידה על ערנות. מעודדת, היא ממשיכה, "לקח לי זמן עד שהצלחתי לתפוס אותו, בין ישיבה לשיעור". הוא מזדקף מעט, מספיק כדי להתבונן החוצה. אלה השעות האחרונות של אור היום. השמש תשקע בקרוב והים מתחיל להצטבע באדום ובכתום בוהקים. ציון לא מראה סימן שהוא מכיר בנוכחותה, וממשיך להתבונן ביום המפנה את מקומו לחשכת הליל. הכתום נעלם אט־אט, והבורדו משתלט, משתנה בהדרגה לחום כהה, שהולך ומתכהה עד שהשמש נעלמת בקו האופק.
"עוד מעט יביאו לך תרופות. איך אתה מרגיש עכשיו?"
מכונה צפצפנית, דומה לזו שעבדה במיון במרץ, עומדת בשתיקתה, מבוישת כעת, משלא נזקקו עוד לשירותיה. בלי להסיט את המבט הוא ממצמץ בעיניו, מאשר.
"אני אלך הביתה, ומחר בבוקר אשוב הנה, לשחרור שלך."
החושך יורד על הים והאפלה פולשת גם לחדרו ומשרה עליו שלווה ורוגע.

הבוקר מחזיר את כחול הים לחלונו, וגם מביא את דוקטור שני לביקור.
"בוקר טוב, מר שמאי, אני רואה שאתה כבר נושם עצמאית. איך המרגש?"
"בוקר טוב דוקטור, אני חושב שאיבדתי כמה שעות מהחיים, ובגילי אין לי כאלה מיותרות לבזבז. מתי את משחררת אותי?"
"אני שמחה לראות את החיוניות שלך. אתה תוכל להשתחרר הביתה היום, אבל שים לב שאתה חייב להיות בהשגחה צמודה. כבר דיברתי עם הבת שלך על כך. לאן אתה יוצא מכאן?"
אני לא צריך שישגיחו עליי. בסך הכול מקרה חד־פעמי והם חושבים שאני לא מסוגל לדאוג לעצמי. "הביתה, ברור."
"או־קיי, אני בטוחה שתעשו את הסידורים הדרושים לכך שיהיו לך התנאים המתאימים בבית. המסמכים יחכו במזכירות, אתה יכול להתקשר שיבואו לשחרר אותך. תשמור על עצמך."
הוא ממתין לרחל שתגיע, ובינתיים מריה מתקשרת. היא שואלת לשלומו, אם לקח את התרופות שלו, ומתי הוא חוזר הביתה. הוא שומע את הדאגה בקולה ומצטער שהיא לא פה לידו.
"אני מחכה שרחל תבוא הנה ונצא מכאן."
השיחה הבאה היא מצבי, או צביקה, כפי שמכנים אותו החברים.
"דאגנו לך כשלא הגעת, חשבנו שקרה משהו. אתה בסדר?" צביקה צועק וציון שמח שנתזי הרוק לא עוברים דרך הטלפון.
"בטח! הכול בסדר, הבת שלי עושה הרבה עניינים ממשהו קטן. אתמול הרגשתי קצת לא טוב והיא הזמינה לי אמבולנס לבית חולים. הכול בסדר, סתם נלחצה. מחר אני בא ומביא לך מארס, אז כדאי שתתכונן." ציון הוא ששכנע את צביקה להצטרף למועדון ולמשחקי השש בש שערכו בו. שנים רבות עבדו יחד במחלקת המים של העירייה עד שציון פרש לגמלאות, וכמה שנים אחריו פרש גם צביקה.
"בוקר טוב." ראשה של רחל הופיעה בדלת עם ריח מאפים טריים שהביאה לו.
"את זוכרת את צביקה?" הוא בחר בורקס תפוח אדמה שמנמן ודיבר בין הלעיסות. "הכרנו במחלקת המים של העירייה וזה היה ממש בטעות. באתי לדבר עם מנחם, שהיה מנהל המחלקה, שהם חייבים לבדוק את כל בתי הספר והגנים שלא תהיה עוד פעם הצפה כמו שהייתה אצלכם במרתף של הבית ספר. איזה מזל זה היה, הציוד נהרס אבל אף אחד לא נפגע. מנחם מייד הציע לי לערוך ביקור בכל המוסדות ולבדוק את המצב לקראת החורף וככה התחלתי לעבוד שם."
"אני עדיין זוכרת את המקרה. עמדתי על הבמה בחזרות לטקס סיום, ופתאום אני רואה שאתה נכנס לאולם במכנסיים מגולגלים עד הברכיים. המים הגיעו לך עד לאמצע השוק ומזל שאתה גבוה," חיוך נפרס על שפתיה, "והצלחת לדוג את הפריטים שצפו במים, כאילו אתה בים."
"נכון, רק במקרה הייתי באזור ויכולתי לבוא לעזור בבית ספר שלכם. התפאורה צפה בתוך המים והארגזים עם התלבושות שייטו מצד לצד. איך המורה שלך נלחצה…" הוא פרץ בצחוק.
"אבל איך ידעת בכלל מה לעשות? מה צריך לבדוק?"
"הכרתי כל מיני שיטות," חייך במסתוריות. רחל התקרבה לנער את פירורי הסומסום שנשרו על מיטתו כשאכל, והוא חיכה שתסיים ותחזור לשבת, "עוד מהימים שגרתי בטבריה, ממש על שפת הכינרת. יותר מפעם אחת היא עלתה על גדותיה, ותמיד היו לנו שקי חול עומדים בהיכון למקרה שמזג האוויר יהיה סוער."
"איך נזכרת בזה פתאום?" ובלי להמתין לתשובה שלו היא משנה נושא, "כל הבוקר אני בטלפונים, בודקת, מחפשת, מפנים אותי מאחד לשני לשלישי…" היא משתתקת וכמו רואה אותו לראשונה ושואלת, "מה שלומך, אכלת? ישנת? הרופאה הייתה כאן?"
"שבי רגע, תסדרי את הנשימה שלך. חיכיתי לך שתבואי, אני משוחרר מזמן ויכול לנסוע הביתה."
"מה פתאום לנסוע הביתה?! שמעת בעצמך את הרופאה, צריך להיות איתך מישהו כל הזמן."
"שמעתי מצוין, אבל אני הולך הביתה. אני פשוט אישן עם הטלפון לידי."
"לא בא בחשבון. אני מנסה למצוא לך סידור בבית מרפא שיש בו ליווי רפואי קבוע. עוד לא הצלחתי למצוא משהו פנוי, וגם כשאמצא, יהיו הרבה טפסים למלא. אז בינתיים, עד שאסיים עם הסידורים האלה, תבוא אליי הביתה."
ציון לא מאושר מהסידור הזה, אבל הוא רוצה לצאת מבית החולים כמה שיותר מהר ושומר את ההערות לאחר כך. כשהם כבר ישובים במכונית שלה הוא חוזר להיות ציון הרוטן והמוכר, "אני רגיל לבית שלי, לאיך שהרהיטים מסודרים, אני לא יכול להתרגל למקום חדש." הוא לא מספר לה את המחשבות האחרות שלו, שהיה מוכן להסכים לכל דבר, רק לצאת משם.
המעבר אליה הביתה יחייב אותו להתנהג בחביבות לאנשים שבסך הכול חולקים איתו גֵנים. וכמה מעט הוא מכיר את הילדים שלה – הנכדים שלו – בקושי ראה אותם בתקופה שבין ראש השנה לפסח. מתי הייתה הפעם האחרונה שבכלל ביקרתי אצלה בבית?
הנהיגה בעיר עד לשכונה הוותיקה שהתגורר בה עוברת עליהם בשתיקה. זמן קצר לאחר החתונה קנו בת שבע וציון את הדירה בקומה השנייה מבין השלוש של בניין מגורים מרובע, מבנה טיפוסי שדומים לו מילאו את הארץ באלפים בשנות השישים. עבור הזוג הצעיר, רכישת דירה חדשה הייתה התחלה טובה לחיים המשותפים. הם מצאו בשכונה כל מה שמשפחה צריכה ואף פעם לא הביעו רצון לעזוב אותה או לשפץ את הבית ולהתאים אותו לעיצוב מודרני. עצי האזדרכת שנשתלו במדרכות סיפקו צל נעים בימי הקיץ החמים, ובאביב הצבעוניות של הפרחים הסגולים גרמה לשכונה האפרורית להיראות שמחה קצת יותר. כעת, הסתיו הביא את העצים לעמוד במערומיהם והשלכת צבעה את המדרכות בחום־כתום. רחל מחפשת חניה ורק כשזו נמצאת לבסוף היא פונה אליו במבט רווי משמעות ונאנחת, "יהיה בסדר. בוא נעלה."
ארבעים וארבע מדרגות מובילות לדירה והטיפוס אורך זמן רב. המאמץ קשה לו ובכל חמש או שש מדרגות הוא נזקק למנוחה. כבר כמה חודשים שלא יצא מפתח ביתו. אין לו צורך. מריה עורכת קניות ודואגת להביא לו את התרופות. גם זאת הוא לא מספר לרחל. על פעמון הדירה נרשם בכתב יד, "שמאי". השלט שהכינה רחל בשיעור המלאכה, "כאן גרים בכיף, בת שבע וציון שמאי", הוסר מזמן.
מייד בכניסה עיניו נודדות לתמונת החתונה שלו עם בת שבע. התמונה ניצבת על המזנון בצמוד לתמונות משפחה אחרות, ומכולן היא התמונה האהובה עליו ביותר. כמה אהבה ושמחה הצליח הצלם לתפוס בעדשתו, והם התמסרו אליו בעונג. עיניים שמדברות. לפתע, בלי שהיה מוכן לכך, ואולי מתוך געגועיו לאשתו, צף מול עיניו זיכרון הלילה הקודם במיטתו. הבדידות הגדולה שהמחישה את חוסר האונים שהיה שרוי בו באותם רגעים. אילו רק הייתה בת שבע לידי הכול היה שונה. מתוך אינסטינקט שלח את ידו לאחוז בחזהו.
"עכשיו אני מבינה למה התכוונה הרופאה. אתה חושב שלא שמתי לב כמה זמן לקח לך להגיע למעלה? יובלות! בקושי הצלחת להזיז את הרגליים." רחל לא מוותרת לו וממשיכה להעלות טיעונים, "וחוץ מזה, גם אם הטלפון יהיה צמוד אליך זה סיכון מאוד גדול. גם אם תצליח לחייג אליי יעבור המון זמן עד שאגיע."
"אז נתקין לחצן מצוקה."
השלפוחית מזכירה לציון שמזמן לא ביקר בשירותים והוא ניגש לחדרון בהמשך המסדרון. עד שהוא מגיע לדלת הוא נאלץ לעצור ולהשתעל בכבדות. כעבור מספר צעדים שוב הוא נתקף שיעול. רחל רצה אליו והמשאף בידה ולאחר שאיפה ארוכה הוא נרגע.
"יש ריח מאוד לא נעים באזור הזה. ריח של טחב, שזולג מבעד לכל החריצים. מה הפלא שאתה משתעל!"
הוא מסיים את ענייניו, מצטרף אליה לסלון, ומתיישב לנוח בכורסתו.
"אבא, עשיתי סיור בבית ועכשיו אני בטוחה שכאן – אתה לא יכול להישאר. במקלחת יש פסים שחורים מרוב עובש, והלחות מתחילה לפלוש לחדרים אחרים, ובמיוחד לחדר שלך, שצמוד אליה. אתה גומר לעצמך את הריאות. תבוא אליי עד שנבדוק את המצב של הבית."
נו ככה זה, שנים עבדתי במחלקת מים ואצלי בבית יש נזילות. הסנדלר הולך יחף. לציון לא נותרה אפשרות להתנגד.
"ניקח מכאן מה שאתה צריך לכמה ימים, תרופות ובגדים להחלפה."
"אני לא מוצאת את הוונטולין הספייר. איפה מריה מחזיקה אותו?" היא שואלת בטרוניה קלה כאילו מריה היא בעלת הבית.
"תנסי בארון העליון ליד התנור."
"זה סידור זמני," רחל חוזרת ואומרת, "רק לבינתיים, עד שנמצא את המקום המתאים לך, זה שתרגיש בו נוח."
וציון לא ידע את מי היא מנסה להרגיע, אותו או את עצמה.