בעקבותיו

"אני לא רוצה להתאכזב… מקווה שאני לא יוצאת לדייט הזה סתם," אמרה תוך כדי סידור שערה מול המראה. מבט אחרון על מה שהיא לובשת, קצת לפני שהיא פונה לצאת.

"השאלה היא מה את מחפשת?" השותפה התיישבה על המיטה, והשתיים הציצו זו על זו מבעד למראה.

"מממ…" ניסתה לחשוב, "מה אני מחפשת…" היא גלגלה את עיניה והחלה להגדיר, "מישהו מיוחד, קצת שונה, בוגר נפשית, שלא משנה מה, יהיה כן. מישהו שיודע להיות עצמאי, לעזור לאחרים, להילחם על מה שחשוב לו, שלא רואה רק את עצמו… שתהיה בו נתינה, והכי חשוב שיהיה טוב לב."

החברה הקשיבה בסבלנות. "ומה הוא מחפש? את יודעת?"

היא משכה בכתפיה.

הוא ניגב את הידיים וסגר את תא המטען של המכונית.

"היום אני יוצא מוקדם," צעק לכיוון העובדים שלו שהיו בצד השני של המוסך.

רק אחד מהם הבחין בכך שאומרים להם משהו והרים את ראשו מהמנוע השחור. הוא סידר את הכובע על ראשו ושאל, "מה? אמרת משהו?"

"כן, היום אני יוצא מוקדם… קבעתי עם…" קולו נקטע מצליל צורם של אחד המכשירים.

"מה?" העובד צעק לכיוונו.

"לא חשוב," הוא סימן לעובד תנועת ביטול, "תמשיך לעבוד," אמר בחיוך. הוא היה מרוצה מהצוות שלו.
הוא ניגש לחדר ההלבשה וניסה להסיר מכפות ידיו את הסימנים השחורים. גם סבון לא עזר. הוא קיווה שלפחות הפנים יתנקו מהר ושמקלחת טובה בבית תפתור הכול. הוא ניסה לראות את דמותו מבעד לראי המלוכלך.
אולי היא תגיב אחרת? אולי תנסה להבין? תרצה לשמוע, להקשיב… הוא שמע עליה טובות, שהיא אינטליגנטית, בוגרת, ששווה לנסות.

"שאלתָ מה היא מחפשת?" שאל את מי שהציע לו לפני כמה ימים.

"מה יש לה לחפש? מחפשת אותך. מה זה משנה עכשיו? היא טובה, אתה טוב, הכול טוב." הוא זכר שצחק כששמע את התשובה. הלוואי שהכול היה ככה פשוט בחיים.

"נגמר הקפה שחור," צעק אחד העובדים מפינת המטבח. הוא התעורר מהמחשבות, נשם עמוק, לקח מגבת לבנה שמזמן כבר לא נראתה לבנה, וניגב בה את ידיו. בצעדים אוטומטיים ניגש לפינת הקפה והרים את צנצנת הפח. הצנצנת הייתה ריקה.

"מחר בבוקר אני אלך לקנות…"

הם קבעו בשמונה.

היא באה בגישה שהיא "נותנת צ'אנס". הוא הגיע כדי לנסות.

הם ישבו בבית הקפה "תמול שלשום" בשכונת נחלת שבעה, מקום שהיא בחרה.

היא שאלה אותו על חייו. הוא רצה לספר הכול.

שניהם כבר הכירו את הפורמט.

"אז איפה למדת בתיכון?" זרקה לעברו שאלה ראשונה.

הוא ציין את שם המוסד והיישיר אליה מבט. הוא לא חווה שם את מיטב שנותיו. תיכון ממוצע, כזה שנועד לתת הזדמנות הוגנת לתלמידים שעדיין לא אבדה תקווה לגביהם. הוא הצליח לעשות כמות יפה של בגרויות, אבל בקושי רב.

בנעוריו התמודד עם בעיות קשב וריכוז שכולן ביחד עולות על מספר היחידות של כל בגרות בעולם. המצב הכלכלי אפשר בקושי קניית ספרים אבל הוא איכשהו הצליח להחזיק את הראש מעל המים. המרשם לריטלין שקיבל, ליווה אותו לא פחות מהספרים ומהמחברות. הוא למד לבחינות בשעות השקטות של הלילה, עם אור קטן, אחרי שאחיו הקטנים הלכו לישון בחדרם המשותף, כדי שיוכל להתרכז, ללמוד, להצליח לפחות כמו כולם.

היא הביטה בו בעיניים לא מאותגרות. "ובצבא, מה עשית?"

הוא נע בכיסאו באי נוחות. הוא לא עשה צבא. היה לו פרופיל דווקא טוב, והמון חלומות – רצה מדים, רצה את החוויות, רצה לשרת – אבל אז אבא שלו חלה, ואימא שלו נאלצה להתפטר כדי לטפל בו. לא היה מספיק כסף בבית. אימא שלו לא העזה לבקש אבל הוא ידע לבד מה עליו לעשות. הוא לא סיפר לאימא שבכה כל הדרך בחזרה מלשכת הגיוס ושהחניק דמעות לתוך הכרית כל אותו הלילה.

היו שבזו לו על ש"השתמט" מהשירות, היו שהכירו את סיפורו ועודדו אותו, והיו חברים שניתקו קשר כי "כל אחד נמצא במקום אחר בחיים". כמה היה מתבאס בימי שישי כשהיה רואה את בני גילו חוזרים עם המדים והצ'ימידן…

היא שפשפה את המצח, מנסה לא לאבד עניין במי שיושב מולה.

"והיום… במה אתה עוסק?"

כדי לעזור בכלכלת הבית הוא מצא עבודה במוסך באזור התעשייה תלפיות, והביא הביתה משכורת. בזכות כישרונו ויחסי האנוש הטובים הוא קודם די מהר.

כששאלה אותו על לימודים גבוהים כבר החניקה פיהוק.

הוא הרגיש את האכזבה שלה. לא, הוא לא עשה תואר. אף פעם לא הספיק לחסוך, אף פעם לא היה לו את הזמן הפנוי כדי לחשוב על זה. את שעותיו בתור אדם בוגר בילה במוסך, בטיפול באחיו ובעזרה בבית.

המלצרית התקרבה לשולחן. "הכול בסדר? אתם צריכים עוד משהו?"

שתי כוסות קפה ריקות הפרידו ביניהם, ותהום של פערים. שניהם הנידו לעברה בשתיקה והיא מיהרה להתרחק.

"אני מתנדב גם בבית חולים," העז לומר. הוא רצה לספר לה על אביו ועל איך שהטיפול הרפואי המסור של הצוות בזמן האשפוז נגע לליבו. ועד כמה חשוב לו מאז לתת מעצמו למען אנשים שסובלים. הוא המשיך בהתנדבות גם אחרי שאביו הבריא.

אבל הוא שתק, רואה את מחשבותיה נודדות לכיוון אחר.

היא בחנה את שתיקותיו ותשובותיו הקצרות. את רובן לא אהבה.

כששאל אותה על חייה, ענתה מייד. התיכון שסיימה בהצטיינות, השירות המשמעותי שעשתה, לימודים אקדמיים שלא יביישו שום אימא יהודייה, ועבודה נוצצת שבה היא מועסקת. וכן, היא גדלה בבית חם, עם משפחה מתפקדת ואמידה, הורים בריאים ואחים גדולים.

בסוף הערב הוא שילם את החשבון ובלע את תחושת הכישלון.

היא חזרה לדירה.

הוא נכנס הביתה בשקט. הניח בדממה את המפתחות על השולחן והוריד מעליו את הז'קט. קולו לא נשמע. שלא יתעוררו. שלא ישאלו. בכוחות שבקושי נותרו בו, לקח נשימה ארוכה. התיישב על המיטה וסגר את עיניו. שפשף אותן. פקח אותן שוב. חדר חשוך. לילה חשוך.

"אז איך היה?" שאלה אותה השותפה.

"לא נמשיך," סיננה. בראשה רצה רשימת הנתונים שהיו לה עליו. לא בגרות, לא צבא, לא תואר. "הוא לא עשה כלום בחייו."