היא רצה בכל הכוח כדי להשיג את האוטובוס, רצה וצעקה לכיוון האנשים בתחנה שיעכבו את הנהג עבורה, מושיטה ידה קדימה כדי שיבחינו בה. קו שישים ושמונה – מהתחנה המרכזית בירושלים לכיוון האוניברסיטה העברית בהר הצופים. היא לא מאחרת, אבל כשראתה שהשעון לטובתה, הילה החליטה לנצל זאת ולהקדים אפילו יותר. תוך כדי ריצה כמעט גלש מכתפה תיק הגב, היא מיהרה להכניס את הטלפון שהחזיקה לתוך התיק, ואז תמכה בכתפיית התיק ביד אחת ובשנייה הרימה מעט את השקית שבתוכה ישבו להם שני קלסרים.
תמיד טוב להגיע מוקדם. היא התיישבה במושב הראשון, בקדמת האוטובוס, והניחה את התיק על ברכיה.
שנת לימודים חדשה התחילה. את שנה א' חתמה בציונים טובים: 98, 97, 96, והיא ידעה שתעשה הכול כדי לא ליפול מהם השנה, ואולי אפילו לכוון גבוה יותר. היא לא הייתה המצטיינת היחידה אבל מתוך כל החברים הקרובים הממוצע שלה היה ראוי להערכה. והשנה בכוונתה להמשיך עם מסורת העבודה הקשה שסיגלה לעצמה. אין איחורים. אין היעדרויות. אין דחיית מטלות. אין ויתורים. מה שיש זאת עבודה קשה וחסרת פשרות, דרך שהוכיחה את עצמה, גם אם זה אומר שוויתרה על כמה ערבים חגיגיים עם המשפחה ושבת חברים פה ושם. נכון שחשוב לשמור על קשר עם חברים מהתיכון, אבל… להתקבל למשפטים זה לא עניין ברור מאליו.
מאז שזכרה את עצמה רצתה את זה ובכל מאודה. כשהייתה ילדה קטנה חלמה להיכנס לבתי משפט, לעזור לאנשים להוציא את הצדק לאור, להקים משרד עורכי דין מצליח משלה ולהתקדם הכי רחוק בתחום, כמה שרק אפשר.