אהב בשדרה

מה עשיתי? מה עשיתי? נתקפתי בהלה עצומה. איפה אני? היכן אלמה? מחשבות סערו בתוכי. התקשיתי להבין מה קרה לי. גופי פעל ללא שליטה. רגליי נשאו אותי מעצמן בלי לדעת לאן. רצתי ברחובות העיר במכנסי פיג'מה ובסווטשרט, זיעה נטפה ממני, שערי היה סתור ופרוע. ולא הפסקתי למלמל ולרוץ.

הרגשתי נרדפת. חששתי שהמשטרה מצאה את אלמה, והם רודפים אחריי ומנסים לעצור אותי. ניסיתי להציל אותה, רציתי לצעוק לעברם, אבל הייתי חנוקה. התנשמתי בכבדות וחשתי מועקה בחזה. חששתי שאני עומדת לחטוף התקף לב. הדופק שלי השתולל, הייתי מבוהלת, אף פעם לא רצתי כך.

עצרתי רק לרגע בפינת רחוב. נשמתי בכבדות דקה ארוכה. לאחר שהסדרתי את נשימתי, המשכתי לרוץ. שמעתי קול מאחוריי: "אֹהַב, לאן את רצה? לאן את בורחת?"

הסתובבתי לאחור. עשרות אנשים רדפו אחריי. הגברתי את קצב הריצה שלי ככל שיכולתי, והמשכתי במנוסתי. חשתי בדידות הולכת וגוברת. איש אינו מבין מה עשיתי. בזכותי אלמה נשארה בחיים!

בכל פעם שהסבתי את ראשי לאחור, ראיתי עוד ועוד אנשים שהצטרפו לרודפים אחריי. במבט מהיר יכולתי לזהות פנים מוכרות, אך לא זכרתי מי הם. החלוקים הלבנים הסגירו אותם. זיהיתי גם את לובשי המדים, השוטרים שרצו לעצור אותי. על מה? כל פשעי היה שניסיתי להציל את בתי!

נסתי על חיי והייתי כל כך מבוהלת שלא יכולתי לעצור. עברתי רחובות רבים שלא הכרתי ולא התעכבתי לבדוק את שמם. לא הייתי בטוחה לאיזו עיר הגעתי, אך לפי הרחובות שעברתי ניחשתי שזו עיר.

עכשיו שמעתי את קולה של אימי קורא לי: "אֹהַב, רגע, עצרי!"

עצרתי להסדיר את נשימתי. הסתובבתי לאחור, אך לא זיהיתי את מבטה החומל של אימי. חשבתי לעצמי שמי מהרודפים חיקה את קולה בתקווה שאעצור. פחדתי מאוד. הרודפים נעשו יותר ויותר מתוחכמים וניסו לעצור אותי בכל דרך.

לפתע ראיתי ממרחק את ליבי. ליבי! עומדת שם לבד כאילו מחכה שאבוא ואאסוף אותה לזרועותיי. ליבי חיה! שמחה ופליאה מילאו את ליבי. לרגע שכחתי שאני בורחת, וחשתי לעברה כדי לאסוף אותה בזרועותיי ולהבטיח לה שלעולם לא אעזוב אותה. אך ככל שהתקרבתי אליה, ליבי נמוגה. חשתי אכזבה עמוקה ועצב. רציתי לתקן את מה שקרה ולא הצלחתי.

הרודפים התקרבו קרוב כל כך, עד שאחד מהם הושיט את זרועו ותפס אותי בידי. השתוללתי, השתחררתי מידו והמשכתי לברוח. הגעתי לפינת רחוב שממנה התפצלו שלושה רחובות. התקשיתי לבחור, אך הדחיפות הניעה אותי לבחור ברחוב שבו הייתה שדרת עצים רחבה. כך אוכל להסתתר בבוא הצורך מרודפיי. חשתי שאיני יכולה יותר לרוץ. התעייפתי מאוד. הייתי עדיין מבוהלת מאוד. היה עליי למצוא מסתור מתאים, כדי שהרודפים ימשיכו לרוץ בלעדיי. חיפשתי עץ רחב דיו להסתתר מאחוריו או בתוכו. מצאתי עץ תות בפינת הרחוב, טיפסתי עליו והסתתרתי בו.

ישבתי בין הענפים בשקט. נשמתי בכבדות וחששתי שמישהו ישמע את נשימותיי. החזרתי מבטי לעבר קבוצת הרודפים עד שהם נעלמו מעיניי. קולות של ילדים ששיחקו לרגלי העץ נישאו מעלה לעברי. נזכרתי איך ישבתי בילדותי על עץ תות רחב־עלווה עם חברה טובה, ושם סיפרנו זו לזו סודות על עצמנו. כעת הרגשתי בדידות עצומה. לאיש לא אכפת ממני.

לאחר שעה ארוכה שוב הבטתי לצדדים, ורק כשהייתי בטוחה שהרודפים אינם בעקבותיי, ירדתי מהעץ. יחד עם הבלבול והבהלה הרגשתי גאווה. אין כמוני! איך הצלחתי לברוח מלובשי המדים ומהאנשים שהצטרפו למרדף אחריי. גיליתי בעצמי כוחות־על.

הגעתי לתחנת האוטובוס, והאוטובוס עצר לידי. החלטתי לעלות עליו מבלי לדעת מה יעדו. פשפשתי בכיסיי ומצאתי כרטיס רב־קו. שילמתי לנהג וחיפשתי מקום פנוי בסופו של האוטובוס. התיישבתי מכונסת בספסל האחורי. רציתי להתקשר ללב לעזרה, אך נזכרתי שלא לקחתי איתי טלפון.

אל האוטובוס עלה אדם שנראה לי חשוד, גבוה ונאה, חמוש במשקפי שמש, לבוש מעיל ארוך וחם שלא תאם את העונה. הוא הפחיד אותי. שוב הרגשתי בדידות ואימה. לא משנה לאן אלך, תמיד יהיה מי שירדוף אחריי, ואיך אוכל להוכיח שלא עשיתי דבר, שרק רציתי להציל את אלמה?

מיהרתי לרדת מהאוטובוס, הגעתי לשדרת עצים רחבה, הלכתי לאורכה, קראתי את השלט שניצב שם והבנתי שהגעתי לשדרות רוטשילד. חיפשתי ספסל פנוי, ומשמצאתי, התיישבתי עליו באנחת רווחה.