אשתר – פרק ראשון

מאת: גל אלגר
מתוך: אשתר

תומה.

יתומה מסתובבת במדשאות הארמון, נהנית להרגיש חשובה ליום אחד. יתומה לבושה בשמלה כחולה, מנסה להסתיר את הכתמים שהשאירו כל אלה שלבשו אותה לפניה. יתומה צועדת בין הדוכנים, גומעת את המראות, שוקעת בצלילי העוּד והקאנון שנשמעים מכל עבר. יתומה אוחזת בידו של זה שאוהב אותה וחזר אליה מהמלחמה. היא מאושרת ויודעת שסוף-סוף החיים שלה, החיים האמיתיים, מתחילים.

עמדנו ברחבת הארמון ששעריו נפתחו פעם בשנה, בפסטיבל האביב. רציתי להישאר ככה עם סֶפטיס לנצח. ללכת יד ביד, לחוש בחומה של השמש האביבית ולא לחשוב על כלום. הסתובבנו במדשאות יחד עם המונים מתושבי ליליוּם שחגגו את האביב ביריד השעשועים שברחבת הארמון. מרחוק ראיתי את גָדיתָה עם הבנות, ולכן סימנתי לסאפּ שנלך לכיוון השני. זאת הייתה הפעם הראשונה שחגגתי את פסטיבל האביב בלי הבנות מבית השושנה. זיטָא עיקמה את הפרצוף, כצפוי, אבל לא אמרה כלום. היא עצמה לא באה איתנו. היא אף פעם לא באה.

עצרנו ליד זוג ליצנים שהעלו מופע לוליינות. לא משנה כמה פעמים ראיתי את המופע הזה, הוא תמיד מפתיע אותי מחדש. בהיתי בליצנים שדילגו בקלילות על החבל, אפילו שהוא נמתח שלושה מטרים מעל האדמה. סאפ השליך מטבע לתוך הכובע שלהם והמשכנו ללכת. לפני שבוע הוא קיבל מענק שחרור מהצבא וכעת נהג בפזרנות. התכוונתי להגיד משהו אבל עצרתי את עצמי. הוא רק רוצה להרגיש שהוא יכול, מגיע לו.

סאפ עצר ליד דוכן קליעה למטרה. "מה את אומרת?" שאל כשמתח את הקשת. הוא השהה אותה מתוחה, כשהחץ מכוון לעבר לוח המטרה.

"חסר לך שאתה לא פוגע." שפתיו התרחבו ואז התכווצו, הוא עצם עין אחת, התרכז, הקשת נמתחה והוא החמיץ. "לא נורא," אמרתי ונישקתי אותו, אבל הוא לא ויתר והתכונן לניסיון נוסף.

שני אצילים צעירים התקרבו לדוכן. "נו, במי בא לך לירות?" שאל אחד מהם, והשני צחק צחוק לא נעים שסימן שהתשובה ברורה לחברו.

"בחמש בבוקר הוא קרא לכולם להתייצב. הגענו, ובסוף הוא שם פס. לא עשה אף אחת מההחלטות שהתקבלו."

"אתה יודע שהוא עושה מה שהוא רוצה. אמרתי לך מראש לא להתרגש יותר מדי," האציל השני ענה לחברו בטון עצל, כבקי בהתנהלות הקלוקלת של האיש שעליו דיברו. "הוא רוצה לתת לנו תחושה של שליטה, כאילו יש לנו השפעה, אבל בפועל הוא היחידי שקובע."

"אני לא מצפה שיעשה הכול, אבל למה בחמש בבוקר?"

הם צחקו צחוק שלא עורר בי שמחה, אלא גרם לי להרגיש שקופה. בחנתי את בגדיהם בתשומת לב. הם לבשו חליפות קטיפה מוקפדות, שרקמת זהב נשזרה בהן. בעוד חודש, כשאגיע למדרשה, אתקל בהרבה טיפוסים כאלה. המחשבה החרידה אותי.

"יששששששששששש!"

מרוב שהתרכזתי בשני האצילים, פספסתי את הקליעה של סאפ. מיהרתי למחוא לו כפיים בהתלהבות.

"כן, נסיכתי, מה תרצי?" הוא שאל והצביע בגאווה על המדפים שעליהם הוצבו הפרסים.

"הו, אביר יקר!" בחנתי בעניין את האפשרויות. היו כל כך הרבה פרסים, שלא הצלחתי להחליט. "אוף, אני רוצה הכול."

סבלנותו של בעל הדוכן החלה לפקוע. האצילים היו מבקרים חשובים, שהוא רצה להקדיש להם את מלוא תשומת הלב, ואני עיכבתי אותו. סאפ בחר את הפרס במקומי ומשך אותי משם.

"אִשְתָר." הוא עצר מאחורי הדוכן, ואני נעצרתי מולו. עיניו הירוקות זרחו. "מאז שהייתי ילד, היה דבר אחד שרציתי. שאני הכי רוצה בעולם." הוא דיבר בטון רציני שלא הלם אותו, התקרב אלי בצעד אחד וענד שרשרת של חרוזי זכוכית לצווארי. "מה דעתך שנתחתן?"

עצמתי עיניים. להרגיע את הלב, להרגיע את ההתרגשות, להשקיט הכול. חתונה. מעולם לא חשבתי על עתיד שבו אני לא נשואה לסאפ, וכשהוא הציע את זה לא יכולתי שלא לעוף משמחה. הרעיון הערטילאי נהפך פתאום למציאות. חיבקתי אותו, וכשהתקרבתי לנשק את לחיו, הוא הקדים אותי ונישק אותי על פי. לא נשמתי.

התקדמנו, אבל אני לא הלכתי. ריחפתי. סאפ ואני. מתחתנים.

סאפ גרר אותי לאזור דוכני המזון. התיישבתי על הדשא בזמן שהוא חיכה בתור הארוך. לא רחוק מאיתנו, אישה בבגדים קרועים חיטטה בפח וחיפשה שאריות של אוכל.

"בבקשה, נסיכתי." סאפ התיישב לידי והושיט לי תפוח אדום מצופה סוכר. לעצמו קנה שיכר בצבע חום בהיר. כשחגגתי ביריד עם הבנות של בית השושנה, המדריכה קנתה לנו חבילת בוטנים מסוכרים וערמונים קלויים וחילקה בין כולן. תפוח מצופה היה בגדר חלום. האישה שליד הפח ניערה חבילת בוטנים שנזרקה ודחפה לפיה את הפירורים שנותרו. פניה היו קמוטות וידיה מיובלות. עורה הכהה, כמו שלי, הבהיר שהיא לא מכאן, מליליום. לפני שנתתי ביס בתפוח שלי, ניגשתי אליה ונתתי לה אותו. עיניה נפערו בהכרת תודה.

"למה עשית את זה?" שאל סאפ כשחזרתי לשבת לידו. התחמקתי ממבטו. בהחלט לא אופייני לי לוותר ככה. "רוצה חדש?"

נדתי בראשי לשלילה. סאפ חיבק אותי וידיו קימטו את השמלה הכחולה שלבשתי. אחזתי בידו ויחד פילסנו לנו דרך בין ההמונים, אל מקום שבו נוכל להיות לבד. נשענו על חומת אבן גבוהה והוא נצמד אלי.

"עוד מעט המלך יעלה לנאום החג המסורתי," אמרתי והצבעתי על האנשים שהתקדמו אל מרפסת הארמון הרחבה. עוד מעט המלך דָרְיָוֶוש השלישי, המלכה מינָאוּ והנסיך יצאו. לידי שמעתי מישהו ממלמל משהו על המלכה שוֹלְהֶה. היא נרצחה לפני המון שנים ועדיין אנשים בעיר מדברים עליה ומרגישים בחסרונה.

"וזה מעניין אותנו?" הוא לא הפסיק לנשק אותי. הנאום לא עניין אותי, אבל אהבתי להסתכל על המלך ולדמיין אותו נופל מהמרפסת. בדמיונות הטובים שלי, אני זאת שבאה מאחוריו ודוחפת, אבל גם שימח אותי לדמיין מישהו אחר עושה את זה. הפעם דווקא רציתי לשמוע את המלך. כיוון שהתקבלתי למדרשה, רציתי להבין למה הוא מצפה. אני צריכה להיות מוכנה.

"היית חסרה לי כל כך." סאפ נצמד אלי, ובתגובה פתחתי את פי לנשיקותיו. "כל כך התגעגעתי אלייך." הוא הצמיד אותי אליו חזק יותר, ליבו היה קרוב לליבי וההתרגשות שלו הגיעה לשיאה. החומה שנשענתי עליה שרטה אותי מתחת לבד השמלה הדק. סאפ לא שם לב שכואב לי והמשיך.

"מספיק, אני רוצה לשמוע את הנאום," אמרתי לבסוף והדפתי אותו ממני בעדינות.

"את רצינית?" מבט מופתע עמד בעיניו.

"אתה יודע שאני מתחילה ללמוד במדרשה, אני רוצה לשמוע מה יש להוד מעלתו להגיד." קמתי ויישרתי את השמלה. לא. הוא לא יודע. הוא רק השתחרר לפני שבוע ואני הייתי עסוקה בלהקשיב לו ולשמוע כל מה שעבר עליו ועוד לא הספקתי לשתף אותו במלחמה הפרטית שלי עם זיטא על עניין המדרשה. חיכיתי שהוא יגיד משהו כמו "אין סיכוי שאת הולכת לשם", אבל הוא רק פרץ בצחוק.

"דפוקה," אמר וסימן לי להתקרב אליו בחזרה כדי שיוכל להמשיך לחבק אותי.

"אני באמת הולכת ללמוד שם," אמרתי ונשארתי במקומי.

"מי יקבל אותך?" סאפ שאל, משועשע.

"כבר קיבלו." עכשיו הוא בחן אותי, חיפש את הצחוק בזוויות השפתיים שלי, עבדתי עליך.

"אבל את שונאת אותם," אמר בקשיחות כשהבין שאני רצינית. "את שונאת אותם יותר מכל מי שאני מכיר."

"זיטא מתעקשת," אמרתי באדישות. "לא ידעתי מתי תחזור, אז הסכמתי."

"זיטא?" הוא גיחך. "הקמצנית הזאת תשלם על זה?"

ולמרות שלא היה לי כוח להיכנס לעניינים האלה, התיישבתי וסיפרתי לו על המלגה ועל המיונים ושאפילו שממש לא רציתי, קיבלו אותי, ואני באמת לא יודעת איך זה קרה.

בזמן שדיברתי, סאפ שיחק באבן ושרטט צורות על האדמה הלחה. כשסיימתי הוא הרים אלי את מבטו. כל רמז לשעשוע בעיניו נעלם. "אז הלכת למיונים והתקבלת," אמר בלעג, "ואת מצפה שאני אאמין שלא רצית בזה?"

הנהנתי. זאת הייתה האמת.

"בשביל מה ללכת למדרשה אם לא כדי להתחתן עם אחד מהם?" ארס נדף מכל מילה שסינן לעברי. "פשוט תגידי שמה שאת רוצה זה להתחתן עם אחד העשירים האלה. תגידי שאחרי כל מה שנתתי לך…" הקול שלו נשבר.

"אבל זה לא מה שאני…"

הוא טלטל את ראשו לצדדים ולפני שסיימתי את המשפט, קם והלך משם. הלך ממני. עזב אותי לבדי במדשאות הארמון.

רציתי לרדוף אחריו, להגיד לו שאני לא אלך למדרשה אם זה מה שהוא רוצה, שאם נתחתן אני לא צריכה ללכת לשם. אבל סאפ נבלע בין המוני האנשים שהריעו למלך.

בהיתי בנקודה שבה הוא נעלם, עד שקול זר סמוך אלי קרא, "את טָהְרָנֶה?"

עקבו אחרינו

ספרים חדשים

  • מבצע!

    לגדול נכון

    98.00 
  • מבצע!

    אשתר

    80.00 
  • מבצע!

    האברך יענקי וייסברג

    65.00 
  • מבצע!

    עולם הקשת וסיפורים

    65.00