אנחנו הגעגוע שלנו לעתיד – פרק מהספר

מאת: איריס הרדן

דור ואני נפרדות, ובכל בוקר אני מזכירה לעצמי שאנחנו לא בתחנת הרכבת, ואראה אותה שוב אחר הצהריים.

אני ממשיכה לדווש לכיוון חנות הפרחים. אנחנו גרים ביצור כלאיים, שילוב בין עיר קטנה לכפר גדול, הנאבק על ההחלטה שתכריע בשאלת פניו ואופיו. לפעמים הוא עומד נאיבי על רקע הכנסייה בת המאה, ולפעמים מביט במבט חצוף ומתוחכם של המאה  העשרים.

את האנשים שאני רואה במסלול הבוקר או הצהריים אני לומדת להכיר, ואנחנו מחליפים ברכות של נימוס ואפילו קצת חיבה. כמה מהם אני פוגשת אחר כך בחנות הפרחים או בסופרמרקט. הטקסים הקבועים האלה הם השקט היוצר את המוזיקה של חיי.

כריסטינה מחכה לי, הנינוחות שלה קצת מביכה אותי. אני מרגישה כאילו סיימתי יום עבודה והגעתי הביתה, מה שהופך לרגע את נדב לגבר נבגד.

"קפה?"

"אני מחכה לקפה הזה, זה היחיד שאני שותה במהלך היום ושומרת אותו לכאן, איתך."

היא משאירה את החנות סגורה כדי שנוכל ליהנות מהזמן שלנו, ומביאה שתי כוסות מהמאפייה השכנה. גם על הסיגריה היומית איתה אני לא מוותרת, ואין אפילו רעשי בריאות ותוכחה בראש שלי. אני מקריבה מספיק.

כמו בהתחלה של כל יום, ההוויה שלי מלאה בילדות שלי, זאת שבחוץ וזאת שבפנים, וכל מה שיש לי לשאול אותה באותו בוקר זה למה לא התחתנה, הקימה משפחה או אפילו ילדה.

אני מתכווצת ולא יודעת אם זה בגלל השאלה או בגלל התשובה שתגיע.

"שוב אנחנו בשיחות שמצריכות יותר זמן מקפה וסיגריה," היא מחייכת אליי.

"את אשמה, כריסטינה. את מרשה לי."

אני אוהבת אותה. את התזוזה העדינה של הגוף שלה, איך שהיא מסיטה את שערה אגב נגיעה באוזן, כאילו רוצה לוודא שהיא שם, ומסיימת את התנועה בצוואר, שם היא משתהה עם כל כף היד פרוסה. כל אלה מזכירים לי שמשהו בכל זאת לא נוח לה.

"זו לא הייתה החלטה שבאתי איתה לעולם. סיפרתי לך על הילדות שעברנו, הידיעה שהאחים שלי ואני כאן בגלל החלטה שכלתנית של דור שלם. ההורים שלי לא רצו אותי, בכל אספת הורים התווכחו מי ילך, ואז הייתי צריכה להזכיר להם באיזו כיתה אני. בשנים האחרונות הייתי אומרת למורה שיש להם בעיה להגיע ואז אמא הייתה משוחחת איתה בטלפון. בתחילת השיחה הייתי מבינה שהיא לא יודעת על מי מהילדים שלה היא מדברת. מילאתי את חובתם לאומה, הם סימנו וי בטבלה של המשימות. את יכולה להבין שכל זה לא מעורר בי חשק לשחזר את החוויה הזו. בכל פעם שאני מנסה להיזכר בדברים טובים מהילדות שלי, הזיכרונות היחידים שעולים הם מרגעים שקשורים לסבתא שלי. היא אהבה אותנו מאוד, אהבה טהורה. היא האכילה אותנו, חבשה אותנו כשנפלנו, ישבה איתנו עד שנרדמנו. כשחליתי באבעבועות רוח התגרדתי כמו משוגעת, והיא הייתה מורחת לי משחה מרגיעה ושרה לי שיר ישן מהילדות שלה. ככה הייתי מצליחה להירגע מהגירודים ובסוף נרדמת. היא לא קראה לנו ספרים, אבל הלב שלה פעם בגוף שלי. אם היה צריך היא הייתה הורגת בשבילי. ואמא שלי, בזמן הזה… אני לא בטוחה שהיא זכרה שאני שם. את יודעת, אולי זה אפילו מין עונש להורים שלי, העובדה שאני לא מתרבה. אני פוגעת בתוכנית הגדולה."

"כריסטינה," אני נחרדת, "את אמרת 'מתרבה'. זו מילה איומה, לא אנושית."

"כלום במצב הזה לא אנושי."

"אבל מתחת לשכל ולהיגיון ולכל הכעס הזה, לא כואב לך באגן, באישה שאת?" אני מנסה להבין. "את לא מרגישה את הרעב הזה שמתחיל ברחם מטפס לך בגוף, מתלפף סביב הלב, מגיע לגרון ומהדק סביבו שתי ידיים ואומר: 'אני רוצה'? כל הנשים שומעות שעון מתקתק, הרגשתי שמרקו מסתובב במחזור הדם שלי ומחפש את אמא שלו. את באמת יכולה לתאר לך את החיים האלה בלי ילד?"

"הפוך, יסמין. אני לא יכולה לתאר אותם עם. אני נחרדת מהמחשבה שהקיום של מישהו יהיה תלוי בי, שמישהו יצטרך אותי כשאני לא יודעת לאהוב. פגשתי את המשפחה שלך כבר כמה פעמים, ראית אותי נוגעת בדור?"

עקבו אחרינו

ספרים חדשים

  • מבצע!

    אישה שהיא אריה

    50.00 
  • מבצע!

    לגדול נכון

    98.00 
  • מבצע!

    אשתר

    80.00 
  • מבצע!

    האברך יענקי וייסברג

    65.00