נשכחת

מאת: גליה הנוקד
מתוך: כמו שהייתי אז

שום דבר לא באמת היה יכול להכין אותי למציאות שאמא שלי תסתכל עליי ולא תדע מי אני.

זה קרה פתאום, בלי שום סימן מקדים לכך שבעוד כמה רגעים אחד מהזיכרונות המשמעותיים בחייה ייגנז.

הסתכלנו יחד באלבום התמונות, כאשר הבחינה בי מצולמת עם אבי ותהתה מה הקשר בינינו.

"זה אבא שלי, בעלך."

היא הסתכלה עליי מבולבלת ושאלה, "רגע, אז מי את?"

ההרגשה הייתה שכל החלקים הפנימיים בתוכי נסדקים וקורסים אל תוך עצמם.

הסתכלתי עליה מזועזעת, "את באמת לא יודעת מה את בשבילי?"

והיא ענתה לי בפשטות, "לא."

"אמא, את אמא שלי! את לא זוכרת שאני הבת שלך?"

"די, תפסיקי," היא ביקשה חלושות, "את מבלבלת אותי."

יצאתי החוצה, שמש חורפית, הדשא היפה מסביב לבית, כרעתי עליו ונשברתי.

לאחר שאספתי את עצמי וחזרתי אליה, היא אפילו לא שמה לב לשינוי, נשארה על הספה, ממשיכה לדפדף בתמונות.

התיישבתי לידה, ולמרות שהעובדת הסוציאלית הזהירה אותי לא לעשות לה מבחני זיכרון, לא התאפקתי ושאלתי, "את זוכרת אותי? מה את בשבילי?"

"כן, גל, מה יש לך, תניחי לי…"

נשמתי לרווחה, היא נזכרה.

לעתים היא שוב שוכחת.

אז אני מתיישבת לידה קרוב, לא מדי, כי מבחינתה אני זרה כרגע, ואומרת בשקט:

"זו אני, גל, הבת שלך, האומנית הג'ינג'ית… "

לפעמים היא מביטה בי ספקנית ואומרת, "לא נראה לי, מה פתאום."

ולפעמים היא נזכרת.

אבל אני אף פעם,

אף פעם לא מתרגלת.

עקבו אחרינו

ספרים חדשים

  • מבצע!

    לגדול נכון

    98.00 
  • מבצע!

    אשתר

    80.00 
  • מבצע!

    האברך יענקי וייסברג

    65.00 
  • מבצע!

    עולם הקשת וסיפורים

    65.00