המדרכות הסדוקות בדרך חזרה מן הכולל מלאות במי גשמים אחרונים המחלחלים לתוך נעליו של יענקי. הוא פוסע במהירות וצעדיו מפיקים קולות רטובים שאולי היו מציקים לו לולא היה טרוד במצוקות מסוג אחר.
נאמן להחלטתו אחרי סיום הש"ס של פנחס, יענקי הגיע מדי יום בחודש האחרון לכל הסדרים. אימהּ של חיהל'ה נקראה לאסוף את הילדים ולטפל בהם עד שבתה תחזור מהעבודה. היא לקחה חופשה מיוחדת מעבודתה כפיזיותרפיסטית בקופת חולים. כעת הוא ממהר לביתו, באמתחתו המבחן שעבר הפעם, אם כי בקושי. האם הוא יכול לחזור לנשום בהקלה? לחזור הביתה ולהרגיש שסוף סוף הוא ממלא את תפקידו, שהינה מאמציו נשאו פרי?
רכב חולף על פני שלולית גדולה בשולי הכביש, מימיה מרטיבים את יענקי על מגבעתו, מעילו, מכנסיו והשקית ובה גיליון המבחן שמתנוססות עליו המחמאות המאופקות בכתב ידו הצפוף של הרב גרינשפאן. דודו הקפיד לציין שאומנם זהו שיפור, אבל אין די בכך. ממנו מצפים ליותר. "עדיין אינו ראוי לקצבה." כתב ר' מרדכי על פי חוקים שהוא עצמו המציא כדי לגרום לו להתאמץ יותר. והרי יענקי יודע היטב שאת הקצבה מקבלים גם אברכים שאינם עומדים ברף הגבוה של עשרים דף בחודש. בכל זאת, אתה וייסברג. הוא עדיין לא מכריע אם זוהי מחשבה מעודדת או דווקא מדכאת.
יענקי נכנס לבניין ומצטער. עם הכניסה לבית, השקט והסדר המופתי השוררים בו מאז אותה החלטה מזינים מועקות חדשות התופחות בו מיום ליום, והוא מרגיש שהערב הן עלולות לגלוש ולהציף אותו. הוא תולה את המגבעת ואת המעיל. האם חיהל'ה תשים לב? היא תראה את בגדיו הרטובים ואולי תרחם עליו קצת? האם זה מה שהוא רוצה? שאשתו תרחם עליו?
פרט לאור במטבח שאר חלקי הבית חשוכים. על השולחן בסלון יש שקיות גדולות ובהן מצרכים כשרים לפסח. בטח חותנתו ערכה קניות עבורם. את מקומו של השרבוט הצבעוני של לאהל'ה על קיר המסדרון תופס עכשיו כתם כהה ורטוב. לא מחכים לך עם העבודות של פסח, מפתיע אותו צער לא מוכר. האם יתבקש לעזור בניקיונות כבכל שנה בעוד מספר ימים כשיתחיל בין הזמנים של חודש ניסן? הוא חולץ את הנעליים הרטובות, מתהלך בגרביים שגם הם נרטבו, רגליו קפואות. הוא מתעכב ליד חדר הילדים – כבר אחרי חצות וכולם ישנים. כבר חודש שהוא בקושי רואה אותם כשהם ערים. ההחלטה להקדיש את כל זמנו לכולל האפילה על כל דבר אחר בחייו, גזלה ממנו רגעי חדווה מיוחדים, כאלה שאפשר לחוות רק איתם. האם הוא חסר להם?
הוא עובר את סף הדלת, נכנס חרש. בלול, שהועבר לשם לא מזמן, מאיר נראה לו לפתע גדול. יש בקבוק ריק ליד ראשו. האם החזיק את הבקבוק לבד, או שחיהל'ה החזיקה אותו עבורו כדי שיתרגל להירדם בלול? תמי מכורבלת בתנוחה עוברית, לצד שיערה האדום והפרוע יש ספר פתוח. כמה שמחה על המנורה שהתקין לה ליד המיטה כדי שתוכל לקרוא לפני השינה. הוא מכניס את הסימנייה בין הדפים הפתוחים, סוגר את הספר ומניח אותו על השידה.
אחר כך הוא מרים את השמיכה שנפלה מעל מוישי, מכסה אותו. פיו פתוח מעט, האם הוא מצונן? בקומה השנייה של מיטת הקומתיים הוא רואה בגובה עיניו את פניה של לאהל'ה, שרק בשנתה נראים כה שלווים. הוא מתאפק לא לשלוח את ידו אליהן, הוא יודע עד כמה שנתה קלה. אכזרי כעורב, הוא מזכיר לעצמו. האם אכן עבר רק חודש?
הוא נכנס בזהירות לחדר השינה ורק בקושי מצליח לעצור את עצמו מלהעיר את חיהל'ה. הוא רוצה לספר לה על המבחן, אף שעליו להציג את הדברים בדרך לא לגמרי ישרה כפי שהיה רוצה, כפי שהכי פשוט לו. הרי הוא מעולם לא הודה בפניה על שלושת הכישלונות. הוא רוצה להודות לה על המסירות שלה, על כך שהיא מנהלת טוב כל כך את הטיפול בבית ובילדים גם ללא עזרתו. צבוע אחד! אתה אילצת אותה! הוא מתבייש להיזכר כיצד חזר מסיום הש"ס של פנחס, והודיע לה ביובש שבזמנו נראה לו הכרחי שאו שהיא מביאה עזרה אחרת או שתיאלץ לעזוב את אקטיביוס. הוא תוהה האם אכן עזר, האם הוא אכן היה נחוץ, והלא הבית מתנהל כשורה גם בלעדיו. ובשביל מה? הרי לא מי יודע מה הצלחת. מחטי הקור הדוקרות את רגליו חוברות לדקירות הבושה. מגיע לך!
הוא נכנס למטבח. גם הלילה הכול נקי ומסודר, אין כלים בכיור. הוא פותח את המקרר שעדיין לא הכשירו לפסח – יש סיר אוכל מוכן למחר וכריכים לילדים, שעדיין לא יצאו לחופשת הפסח. הוא מבטיח לעצמו שיעזור בניקיונות, גם אם לא יתבקש, מייד אחרי ראש החודש, כשיתחיל בין הזמנים של ניסן בעוד מספר ימים.
"אתה רעב?" קולה הצרוד של חיהל'ה מבהיל אותו. האם התגנבה אחריו כדי לראות מה הוא עושה, או שפשוט לא שמע את צעדיה כי היא יחפה? משקולת של געגוע מוחצת לו את הקרביים. כמה זמן לא הייתה להם שיחה ממשית? הם נפגשים רק בסעודות שבת, כששניהם עייפים מתלאות השבוע. לא טוב לו הסידור הזה.
"לא, בכלל לא," הוא עונה. משום מה הוא נבוך. "רק בדקתי אם יש משהו שאני יכול לעשות לפני שאני הולך לישון," הוא אומר בכנות שהוא מזהה שהיא מדויקת. זה בדיוק מה שהוא עשה.
"חיהל'ה, עברתי את המבחן," הוא משתמש בה"א הידיעה, כאילו שהיא אמורה לדעת בדיוק על מה הוא מדבר. המבוכה שלו היא כשל ילד המבקש אישור או תשומת לב. לא דודו ולא אביו התלהבו. יותר מכול הוא רוצה עכשיו שחיהל'ה תכיר בהצלחתו. אחרת איזה ערך יש למבחן הזה?
"נהדר," היא אומרת.
אולי משום שהיא מרימה אצבע מורה באותו האופן שהיא עושה כשיש לה משהו חשוב לומר, כשהיא נותנת הוראות או כשהיא מסבירה משהו, לרגע נדמה לו שאולי תוסיף ותאמר דבר־מה. אבל אולי היא רק מחשבת או מנסחת מילים שיישארו בתחומי שליטתה, מילים שהיא עדיין יכולה לשקול בזהירות לפני שהן עוזבות את פיה. "אחרי פסח אימא שלי כבר לא תוכל לעזור," היא אומרת לבסוף כפי שאומרים עובדות. היא לא מבקשת ממנו דבר. הוא לא יודע איך היה מגיב אילו ביקשה.
"איך היה בעבודה?" הוא שואל, יותר כי הוא לא רוצה לתת לה לחזור לישון.
"היה נהדר," האם זוהי התגובה הסטנדרטית החדשה שלה?
"אני שואל באמת," הוא מתעקש. עולה בדעתו שמזה כמה שבועות, אולי אפילו כמה חודשים, אולי אפילו מאז אותה שבת שבה התפרץ עליה, חיהל'ה הלכה לעבודה וחזרה הביתה בלי להזכיר ולו במילה אחת את הפרויקט שכה הלהיב אותה, שבעבורו נבחרה לייצג את אקטיביוס בכנס במילנו. למעשה הוא לא יודע אם היא עדיין מתעתדת לטוס או שמא ויתרה. "את עדיין נוסעת לאיטליה?" הוא מחליט לשאול.
"כן, זה חלק מהתפקיד. דיברתי עם אימא שלי – היא תשמור על הילדים," היא אומרת בענייניות, נזהרת לא להישמע קנטרנית או צדקנית, אפילו שברור לו שאילו הייתה מאשימה אותו ואומרת לו שהוא חושב רק על עצמו הצדק היה עימה. בסופו של דבר היא מסתדרת מצוין איתו ובלעדיו.
יענקי רוצה להגיד לה כל כך הרבה דברים. הוא רוצה לשמוע עוד על העבודה של חיהל'ה, הוא רוצה שהיא תספר לו על הפרויקט שלה, למה היא נדרשת לנסוע לאיטליה, מה תצטרך לעשות שם, עם מי תיסע. אבל היא מפהקת וחוזרת למיטתה. "לילה טוב יענקי," היא אומרת בחביבות כמעט אימהית, לרגע נדמה לו שעל הדרך היא תפרע את שיערו כפי שעושים לילד קטן וחמוד. היא לא מתירה לו להמשיך את השיחה. מה כבר יש לה להגיד לכלומניק כמוך?
צרור המועקות שלו שינה את הרכבו ואת משקלו. את מקומה של הבושה תופסת כעת אשמה. בשם מה פגע ככה ביקרים לו? לא בזכותו היא הצליחה להישאר בעבודתה המעולה. עולה בדעתו שהוא לא באמת יודע מה היא עושה, מה הם כישוריה. הוא רק יודע שבמשפחתו היא נחשבת ל"מודרנית", שלא באמת משנה להם שהיא מהנדסת תוכנה, מצידם היא יכלה להיות תופרת, גרפיקאית או גננת ובלבד שתפרנס אותו כדי שיוכל ללמוד תורה. מהנדסת תוכנה! לא פחות! מכה בו הבנה עמוקה, כאילו בפעם הראשונה בחייו הוא מפנים את המשמעות של כך.
"את כועסת?" הוא מחליט לשאול. פעימות ליבו מואצות, דוהרות בין צדעיו. החדר חשוך, עיגולים קטנים וחיוורים מפנס הרחוב מסתננים דרך התריס המוגף למחצה. עיניו מסתגלות, והוא רואה שחיהל'ה יושבת במיטתה, פניה מופנות אליו.
"מה פתאום? למה שאכעס?" יענקי מכיר את הרוך הזה בקולה המחוספס, רוך המתיר גילוי לב, כזה שנעדר כמעט לגמרי מחייהם לאחרונה. האם הוא רוצה שתכעס? האם הוא מבקש עימות? שתגיד לו עד כמה קשה היה החודש הזה, והוא יענה לה שלא הייתה לו ברירה כי היה צריך ללמוד כפי שהתחייב לאבא שלה, והיא תגיד לו שלאף אחד לא אכפת באמת מהמבחנים האלה שלו. האם הוא רוצה שהיא תטיח בו האשמות, שתאמר לו שרק נדמה לו שהוא המוצלח מביניהם? שתעמיד אותו פעם אחת ולתמיד מול העובדה שלימוד התורה שלו לא באמת מוביל לשום דבר, שלאף אחד אין ציפיות ממנו, גם לא לאבא שלה? שהיא התחתנה איתו כי היה לה נוח לפתח קריירה במסווה של תמיכה באברך?
במקום זה היא אומרת: "אני שמחה שאתה לומד." ככה, בפשטות. אין אפילו טיפה אחת של ציניות בקולה, גם לא צדקנות של קבלת הדין. היא באמת שמחה שהוא לומד, היא לא מנסה ללמד אותו לקח.
"אני מתגעגע לילדים," הוא אומר, נושף את המילים כמו בלון המאבד אוויר וגובה. הוא לא מצליח לשאול אותה על העבודה שלה, אפילו שברור לו שהריכוך הזה ששמע בא להזמין בדיוק את השיתוף הזה. הגעגוע שלו לילדים לא מרשים אותה. מה יקרה אם היא תספר לו על הפרויקט שלה? אתה לא תבין מה היא אומרת, שלולית ההשפלה שבה הוא מתבוסס ממילא, תעמיק עוד, תשאב אותו. זה מה שיקרה!
הוא לא מצליח להגיד לה שמאז הסיום של פנחס הקנאה מפעילה אותו, מסמאת אותו, שהוא לא התחשב באף אחד ובשום דבר כי חשב שככה יצליח סוף סוף ללמוד כמו שצריך.
"את יודעת," הוא מרחיק את השיחה מדלת האמות שלו ושלה, מתוודה על חטאים שחטא לא רק כלפיה. ככה קל יותר. "אחי אהרון התקשר אליי כל כך הרבה פעמים ואני לא עניתי לו," הוא אומר, ורק אחרי שהמילים עוזבות את פיו הוא נאלץ להודות שיש איזו הנאה זדונית בהזכרת שמו של אחיו, זה שבשלו התאפשר השידוך ביניהם. איזה עלוב אתה, להיאחז ככה בייחוס, כאילו שהיאחזות כזאת תעזור לו לא להירמס תחת כובד ההבנה שהיא כל כך יותר ממנו. האם הוא באמת מאמין שהתפשר? האם היא מודעת ליחסו המתנשא כלפיה? קל לו להתבוסס בחרטות על התנהגותו לאהרון. לפחות מול הצער הזה יש לו הצדקה וגיבוי, והרי אחיו הכופר נוּדה, הוחרם. הוא חושב על כל הפעמים שניתק או פשוט לא ענה לו. בשם מה אתה פוגע בו ככה? הוא נכלם בכל זאת. זה אח שלך.
אם יתקשר לאהרון עכשיו, האם הוא יענה לו? האם שוב יתפעל מהמסירות שלו? לא הייתה שום מסירות בהתנהגות שלך בחודש האחרון. "חיהל'ה," ההזדמנות ליישר את ההדורים איתה חמקה כבר ממילא. קל לו לשנות את כיוון השיחה. כרגע הוא מעדיף את מה שקל. "את זוכרת שהצעת שנזמין את אהרון ו…?" הוא לא יודע כיצד עליו לקרוא לחברתו של אחיו. מוזר לו לבטא את שמה או לכנות אותה בשמות תואר כגון חברתו או ארוסתו. חיהל'ה מהנהנת. ההזדמנות לשיחת עומק כמו שרצה אכן חלפה. ואולי הוא לא ממש רצה, אולי נוח לו שההזדמנות חלפה. "אולי באמת אתקשר אליו? שיבואו. הוא אח שלי."
"למה לא?" היא חוזרת לחביבות המרוחקת המעיקה על יענקי. היא נשכבת, מניחה את ראשה על הכרית, עוצמת עיניים, נרדמת, משאירה אותו להתבוסס בחרטותיו.
אפשר למצוא אותנו בחנויות:
האתר פותח על ידי גל אלגר 2022
© כל הזכויות שמורות לקינמון הוצאה לאור
