משבר רבע החיים

1.

להגיע לפלאיה דל כרמן, עיר המסיבות של מקסיקו, בגיל 23, היה כמו להשתגר מלוע של תותח. האוויר נטף סקס, אדי אלכוהול ולחות, וכל נשימה הבעירה דלק פנימי רדום, שהצית את היצר וביטל כמעט לגמרי את הצורך בשינה. לאן שלא זרקתי את המבט, הוא פגע באישה יפה בבגד ים, וזה דרך בי מין עוררות וקיפאון בו־זמנית.

בר, החבר הכי טוב שלי, היה מהגברים האלה שיש להם מספיק ביטחון עצמי בשביל להיות חבר טוב באמת. העובדה שסיים תשעים אחוז מההתפתחות שלו עד הבר מצווה עיצבה אותו להיות ספורטאי, דומיננטי וזיין־על עוד בימי התיכון. קינאתי באיך שבחורות הסתכלו עליו, הגיבו אליו. בביטחון ובקלילות שלו כשהוא דיבר עם נשים. זה בא לו טבעי. את רוב הניסיון המיני שאיתו הגעתי לפלאיה צברתי בעיקר ממסכים, ורציתי להיות כמוהו. להיות עם כמה שיותר בנות.

עוד בזמן שאני הייתי בקבע, הוא כבר הספיק לחזור מהטיול הגדול שלו, לאכול על זה כאפות ולהתחיל לשכוח את הסיפורים של עצמו. אבל אני, אני לא שכחתי. ישבתי במשרד שלי בזרעית וחלמתי על הרי געש וג'ונגלים ויפהפיות בספרדית. רציתי לעוף, להשאיר הרחק מאחור את התדמית שדבקה בי בשנות ההתבגרות בבית, להשתחרר מדיכוי הרוח החופשית שכופה שירות צבאי על קצין, לטרוף מהכל וליצור סיפורים משל עצמי. ואחרי תקופת חיסכון קצרה בעגלות, מקסיקו נראתה לי כמו אחלה מקום להתחיל בו.

2.

האזור התיירותי של פלאיה דל כרמן התחלק לשדרות רחבות של חנויות, ברים ומסעדות, ולמשפכים צרים שפלטו את זרם האדם לחופים. שמש קאריבית האירה את הרחובות בצבעים בוהקים, דחקה את התנועה הסואנת לפסים צרים של צל. באחד מהם פגשתי את ניב קייטן.

קייטן, גם הוא חבר מהבית, נפרד מוקדם מדי מהנעורים, ובגיל 23 כבר נראה כמו גבר מפרסומת לבירה. מתחת לחזות המסוקסת, צפופת הזיפים, ולתדמית שאימץ לעצמו בהתאם, הוא קיווה להסוות עדינות נפש וביישנות.

לילה אחד יצאנו לאחד המועדונים העמוסים של פלאיה. תדלקנו בשוטים נקיים של טקילה, מספיק כדי שגם אם תפסיק לשתות בשתיים, עדיין יסתובב לך הראש בשבע. בשלב מוקדם יחסית, קייטן לא הרגיש טוב וחתך להוסטל. הייתי כל כך דלוק מהטקילה, שזה לא שינה. הסתובבתי במועדון כאילו יש לי סנפיר של כריש על הראש, מתחיל עם כל מה שזז בביטחון של קיסר רומי שבדיוק קיבל התחייבות לתמיכה מהאלים. אלכוהול יכול לפעמים לעשות אותך אלוהים.

מצבי סאטלה מתקדמים שכאלה הם חרב פיפיות. מצד אחד, ככל שאתה יותר מסטול, אתה פחות שם זין ואין לך בעיה לגשת. מצד שני, אתה גם פחות חד, ולא משנה עם כמה ביטחון ניגשת, אם ברגע שתפתח את הפה יצא לך גמגום עם טיפות של ריר בצד, כנראה לא תגיע רחוק.

יצאתי מהמסיבה בסביבות חמש וחצי בבוקר. העולם עשה גלים כמו בטן של רקדנית. אני חייב להכניס לגוף משהו שיספוג את האלכוהול לפני שאני חוזר לחדר, חשבתי. מעדיף להימנע ממפגש עם אחד הרגעים הכי מפחידים בעולם: הרגע הזה שמרוב שכרות אתה בקושי מצליח להכניס את עצמך למיטה ולכבות את האור. העיניים נעצמות, והעולם הופך לצנטריפוגה שמסתחררת במהירות כל כך גבוהה, שלנוזלים בגוף שלך אין ברירה אלא להיפרד ממנו. עצרתי בטאקרייה, בלעתי שתי טורטיות נוטפות שמן, והתנדנדתי להוסטל.

מתוך רצון לחסוך, קייטן ואני לקחנו יחד חדר מתקלף, ללא מזגן, שירותים או מקלחת, ועם מיטה אחת לשנינו. לא היה בזה שום היגיון. למה שדווקא בעיירת הנופש הכי פרועה, חמה ולחה, נחלוק חדר, ועוד כל כך מינימלי? יש דברים שאתה מסוגל לעשות רק בטיול הראשון שלך, ובמובן מסוים טוב שכך. ככה נולדים סיפורים.

4.

הגעתי להוסטל. השעה כבר הייתה שש וחצי בבוקר. אור יום מלא הפשיט את הרחובות מחטאי הלילה. לא רציתי להיכנס למיטה הצפופה כשאני כל כך שיכור.

התיישבתי בחוץ, להנמיך את הסאטלה עם הוויי־פיי של ההוסטל. קצת פייסבוק, אינסטגרם, טינדר. מדפדף ימין, שמאל, שמאל, ימין. הופה. מאצ'. מהמסך חייכה אליי מקסיקנית חמודה. תספורת קצת מוזרה, חשבתי. אבל חוץ מזה? לא רע בכלל. שלחתי הודעה, והיא ענתה מייד. נראה שהיא בערך במצב שלי. שיכורה, אחרי מסיבה, מחפשת מה לעשות עם עצמה. הצעתי לה לבוא, והיא הציעה שאשלח כתובת. מטושטש מהתפנית המסעירה בעלילה, פתאום הבנתי שלא חשבתי על זה עד הסוף.

5.

יצאתי החוצה לקראתה. הפגישה הראשונה שלי אי־פעם עם מישהי מהטינדר. חשש מהול באלכוהול טיפס במעלה עמוד השדרה. המונית התקרבה, וניסיתי לגנוב קדימון מאיך שהיא נראית, אבל הדמות שלה הייתה מוסתרת במושב האחורי. המונית האטה, נעצרה. היא יצאה ממנה, וחשכו עיניי.

מאותו הרגע הכל קרה בהילוך מהיר. היא חייכה, אמרה "הולה." קפאתי. מה קורה? מה לעשות? הרגשתי את מנגנון הפריז, פייט אור פלייט מקיש בפאניקה את כל הקומבינציות האפשריות של התגובה של עצמו, ודוהר כמו עכבר מעבדה על ספידים במסדרונות הנטושים של הגפיים שלי. היא הסתובבה כדי לשלם לנהג, ורצתי בחזרה לחדר, משאיר אותה מאחורי המומה ומבולבלת. טרקתי את הדלת מאחוריי. קייטן התעורר מייד, הציץ בי דרך חרכי מבט, ניסה להבין אם הוא עדיין חולם. הסברתי לו בזריזות את פרטי האירוע.

"תראה לי את התמונות שלה," הוא דרש, "נראה לי אתה סתם מסטול."

זרקתי אליו את הטלפון פתוח על פרופיל הטינדר שלה. הוא בחן אותו כמו מומחה לזיהוי אבני חן. "אחי, אתה מגזים. בסדר, היא לא איזה דוגמנית, אבל היא נראית סבבה. צא אליה, יא גנוב. אתה סתם אוכל סרט."

"יודע מה? אין בעיה. אני יוצא להביא אותה, אבל בתנאי אחד. אתה איתי באש ובמים. לא משנה מה ואיך, אתה נשאר איתי פה, ננסה לזרום ומה שיהיה יהיה." אמרתי.

בגיל הזה של טיול אחרי צבא, הרעיון לעשות שלישייה עם חבר טוב משום־מה תמיד היה על הפרק. ולא כהתנסות מינית בריאה, אלא מרצון לא מספיק מפותח לבונדינג בין חברים־גברים.

"יאללה אין בעיה," אמר קייטן. "אני איתך."