פרק ראשון: חממת גידול

זוהי שעת בוקר מוקדמת באמצע השבוע. אני בתחנת גבעת המבתר, מחכה לרכבת הקלה.

אתמול סיימתי כמה דוחות חשובים לקראת הישיבות היום, וממש ניקיתי שולחן מכל הניירת שעמדה שם זמן רב. אז גיליונות האקסל מאחוריי. בראשי כבר רקמתי לי את הבוקר השקט שמחכה לי היום במשרד, עם קפה טוב מהמכונה החדשה שקיבלנו.

הרכבת הגיעה, עמוסה בנוסעים, מוכנה לחצות את ירושלים. עליתי ופילסתי את דרכי ביניהם כדי למצוא מקום ישיבה. בשעה כזאת זאת ממש משימה בלתי אפשרית אבל וואו, מצאתי מושב ריק! כבר סימן טוב לבוקר טוב. כזאת בת מזל אני היום, אז אולי אפנק את עצמי בקפה טוב מהמאפייה הריחנית שבצומת יפו מרכז? ככה אוכל להתפנק גם בקרואסון טוב… כן, אני אקנה לי קפה ואת הקפה של המשרד אדחה להפסקה מאוחרת יותר… חייכתי לעצמי. שום דבר לא יעצור אותי מלהתחיל את היום בשלווה, כמו שאני צריכה.

"ראית את ההוא מהשכבה שלנו?" הם היו שני נערים בתסרוקות מגולחות ועמדו ממש בסמוך אליי. אחד מהם תפס מקום ישיבה מולי. האוזניים שלי הזדקרו כששמעתי אותם. משהו בטון שבו התחילה השיחה, צמרר אותי לגמרי וגרם לי להתאבן בתוך המושב.

"הוא גם מסריח וגם מלשן," סינן החבר. "בגללו רצו להעניש אותי בבית הספר."

"מעצבן."

"כזה מגעיל, לובש מכנסיים קצרים בחורף, ומרשה לעצמו ללבוש ורוד סתם ככה. לא סובל אותו."

"רק לא סובל אותו?" השלים השני, "בא לי להכניס לו מכות!"

השניים צחקו.

אחד מהם החזיק סיגריה כבויה ובאוזני שניהם היו אוזניות המחוברות לטלפון הנייד, מה שגרם להם לדבר בקול רם.

המוזיקה באוזניים כנראה אטמה להם את המוח, חשבתי. לא רציתי לשמוע אותם. למרות הרכבת העמוסה… אני רוצה שקט, למה אי אפשר לכבד את זה…

אבל הם המשיכו לדבר, לא חוששים מכלום. חיפשתי בעיניי אחר מקום ישיבה אחר, רחוק מהם. זאת הייתה משימה בלתי אפשרית. בכל תחנה עלו נוסעים רבים ובקושי יכולתי לזוז ממקומי. התחלתי לחטט בתיק שלי, אולי גם אני אשמע מוזיקה ולא אצטרך לשמוע שטויות? חיפשתי אחר האוזניות, שכרגיל התחבאו למרות שתיק היד שלי כל כך קטן.

"אז היום מרביצים לו?" המשיך אחד מהם לצחוק, מרוצה מההצעה שלו.

ברגע אחד נשכחו ממני המחשבות האחרות שהיו לי בראש, והתגייסתי כל כולי לשיחה שהתנהלה לידי. הפכתי להיות דרוכה וקשובה אף יותר.

"כן, ואני רוצה לראות שילך להלשין, אני מביא עליו את כל השכבה."

"כמו שרצינו להרביץ באותו יום למוזר ההוא בחוף הים… זוכר?"

השניים צחקו שוב.

התכווצתי. נחרדתי.

מה יש להם? לאן הגענו? מה זה הדיבור הנגוע הזה? כמה רוע! איזו ריקנות! שמישהו ישמע אותם ויקטע כבר את התכנונים האלימים שלהם. הרגשתי שלפי חומרת הדיבור אני לא רחוקה מלהרים טלפון למנהל בית הספר שלהם. לא שידעתי איפה הם לומדים, אבל, זאת לא בעיה לגלות.

אבל למה לי בכלל להכניס ראש בריא למיטה חולה… הדאגה הגדולה שלי כשיצאתי מהבית הייתה עם איזה קפה וקרואסון אחגוג את הבוקר השקט שלי… אוף, איך אני צריכה את הקפה הזה עכשיו…

נזיפה קטנה בשניים נעמדה לי בקצה הלשון, ממש פניתי לכיוונם עם הפנים שלי, אבל נשכתי את השפתיים והורדתי את הראש. התחננתי בפני עצמי להתעלם מהשיחה. אבל איך אפשר? אם לי הם גורמים לחשש, אז אני לא רוצה לחשוב בכלל מה עובר על אותו הילד שעליו הם מתכננים… או לפחות מה יעבור עליו…

ואולי אני זאת שלא מבינה מה הולך סביבה? אולי הם רק צוחקים? אולי אני מגזימה?

הרכנתי מבט לרצפת הרכבת. ראיתי את הרגליים של כל מי שעמד סביבי, ואז הרמתי עיניי ובהיתי בכולם אוחזים בעמודי הרכבת כדי לא ליפול. העיניים שלי חזרו לקרקע אבל האוזניים שלי היו בפעולה, והשיחה שלהם – לא הפסיקה.

"כן, יאללה היום נאסוף כמה חבר'ה ונרביץ לו ביחד!" השניים סיכמו את השיחה בעוד גלגול של צחוק.

בראשי התרוצצו אלף מחשבות. למה הם מדברים ככה? איפה המוסר? הכבוד? הרחמים? מה נהיה מהנוער שלנו? מדורדר! ומה אפשר לצפות מהם כבר? דור מפונק, מוחצן, פשוט עצוב.

נאנחתי. לילד ההוא בטח אין מושג מה אומרים עליו, והוא לא יודע מה מחכה לו היום. קיוויתי שלא יגיע לכיתה היום, הלוואי שזכה בהגרלה שזיכתה אותו ואת משפחתו בחופשה חלומית, וזה ימנע ממנו להגיע היום ללימודים. ככה הוא אפילו משאיר לחברים שלו קצת אבק… גיחכתי.

"נראה לי שנצרף כמה חבר'ה מהשכונה," המשיך אחד מהם, "כולם לא סובלים את הפרצוף שלו."

הם לא צוחקים, אני חייבת לעשות משהו. הטלתי על עצמי משימה לנסות לפענח מאיזה בית ספר הם, אפילו הרמתי אליהם קצת את העיניים ותרתי בעדינות אחר הסמל על החולצה של אחד מהם כדי לבדוק אם מופיע שם המוסד על תלבושת בית הספר, אבל ברגע שהוא זז השפלתי שוב עיניים. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שיבחינו בי וייכנסו איתי לוויכוח. קצת התביישתי בכך שפחדתי מהם, הרי אני מן הסתם גדולה מהם לפחות בעשור…

"תתקשר אליהם, לא תזיק לנו עזרה." שניהם פרצו שוב בצחוק, ואני הרגשתי שלא סתם שמעתי את השיחה הזאת, שיש לי תפקיד בכל הסיטואציה הזאת, שליחות, לקיחת אחריות, משהו…

שלפתי באיטיות את הטלפון הנייד שלי מהתיק, אבל מה בעצם אני צריכה לעשות? לצלם אותם? להקליט את השיחה שלהם? להתקשר למשטרה? כן… אם לא הצלחתי לקלוט את שם בית הספר, לפחות אתקשר למשטרה… הם בטח ידעו מה לעשות.

"ילדים, תדברו יותר בשקט, אתם לא לבד פה." קול נוזף של אישה מבוגרת נשמע פתאום.

מעולה, מעולה! שמחתי שעוד מישהו כבר לא יכול לשמוע אותם, אבל זה הכול? רק לבקש שקט? היא לא שמעה את כל השיחה? רק אני בהלם ממה שאני שומעת?

רק שקט… כן, זאת הייתה גם המשאלה שלי הבוקר…

השניים בקושי הבחינו באישה שדיברה אליהם, אולי בגלל המוזיקה ששמעו… ואולי כי הם ממש לא סופרים אף אחד.

דלתות הרכבת נפתחו בתחנת שמעון הצדיק. לפתע הבחין אחד מהנערים בקשישה שעלתה ונותרה עומדת. הוא מיהר לקום ולפנות עבורה את מושבו.

הנער השני הבחין באיש מבוגר שעלה לקרון, וזינק לעברו במהירות כדי לעזור לו עם עגלת השוק. הנער "השגיח" על הדלת כדי שלא תיסגר ועזר לאיש להתמקם בפנים.

נדהמתי. איזה נוער…

איזה כבוד. כמה טוב!

"יפו מרכז," הודיע הכרוז כמו תמיד בשלוש שפות שונות.

נעמדתי כדי שאוכל לרדת.

מישהו אחז בחוזקה בתיק שלי. הסתובבתי וראיתי את אחד הנערים מביט בי.

מה? מה הוא רוצה ממני? אולי פלטתי משהו בקול רם? בבת אחת הרגשתי את הדופק שלי עולה, הרגשתי שאני ממש מתחילה לרעוד מפחד.

"גברת, נפל לך הטלפון," הוא אמר במבוכה והושיט לי את הטלפון הנייד שלי. וואו, אפילו לא הרגשתי שהוא נשמט לי.

אני אפילו לא זוכרת אם אמרתי לו תודה.

לקחתי ממנו את הטלפון ומיהרתי לרדת. עם תחושה מוזרה, אפשר לומר, רגועה אפילו.

"הפוך גדול, ושיהיה חזק," מלמלתי לכיוון הנערה שעמדה מאחורי הדלפק במאפייה. על המאפה אני מוותרת.