שוקולד

ואז בום, ירייה.
מוצא מחסה מאחורי גרם המדרגות שליד
הקשר בינינו לבין הכוחות אבד
אנחנו נמצאים פה לבד
רק שלא ניתקע פה לעד.
צח רוצה לצאת לצעוק לכוחות אבל יותם מרתק אותו לקיר.
"מה נראלך שאתה עושה? אין כאן אף אחד שאתה מכיר."
הצעדים הולכים ומתקרבים לכיווני, רואה צל מצד שמאל.
המתח בהגיון משסה, שוקל לצאת, להיחשף, להשמיע קול.
תמונות חיים חולפות בראשי בלי הפסקה
אחי הקטן ואמא שמחכים לי בשקיקה.
"אחד מהשני תמשיכו רק לדרוש," מבטי פונה לעבר יותם
דברי המג"ד מאפסים את הכוונות, ומחליט להישאר איתם.
אני המפקד, עליי לקחת פיקוד על המצב
מסתכלים על הכניסה ומתכוננים למארב.
מסמן ליותם ולצח, זזים מאחורי הספה, נשענים גב אל גב
"הצל עומד להיכנס," יותם לוחש. "אני נותן לו זמן מוקצב."
הכוונת מכוונת על הדלת, לוקח כמה נשימות מהירות
אין לי תוכנית הימלטות. זה פשוט. פשוט? פשוט לירות!
הדמות נכנסת פנימה, כף רגלה מונחת על הרצפה
הזיעה זולגת אל ידי, מטפטפת טיפה אחר טיפה
המחשבות נעלמות, האצבע על ההדק
במוחי היא כבר לוחצת על המתג
מרגיש פתאום אז חנק, זה הילד!
מוריד את האצבע כדי למנוע הרג.