אני עדיין זוכר את הרגע הזה טוב. טוב מדי. לזה לא ציפיתי. איך יכולתי לצפות?

זה קרה כבר בדייט השני שלנו. אני אומר "כבר", כי אני בוחר לזקוף זאת לזכותה. יש שיגידו "רק", כי עם עובדות כאלה לא ראוי לחכות כפי שחיכתה.

היינו בדירה שלה. בחוץ נשבה רוח קרה אבל בפנים ניצתה בערה. עמדנו קרובים זה לזה, מול הדלפק הקטן. ברכיי רעדו, הצמרמורת שאחזה בקְרביי גאתה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוזמנתי אל מאורת דירתה, שם חשפה בפני בלא כחל וסרק את עצמיותה.

למעשה, לאורך כל אותו הערב גילתה לי רובד אחר רובד מסיפורה. אבל אני, מוסח ביצרי, שבוי בקסמה, לא הבנתי דבר ממה שביקשה לחלוק עמי. לא ראיתי את זה בא. הטלתי עליה את כל יהבי ואז זה קרה.

יש רגעים שבהם נדרש אדם להתפכח ולבחון מחדש את תפיסותיו. להיפתח נכוחה אל החיים ולהכיר בחולשותיו, בעכבותיו ובפחדיו.

את כל מה שקדם לרגע ההוא לא אשכח וגם לא את מה שאירע אחר כך. את הכול אני זוכר. וכעת אני מפוכח מספיק בשביל לספר.

חלק ראשון

העיניים שלי קלטו את לילך כבר ביום הראשון ללימודים. שנינו היינו סטודנטים לרפואה בשנתנו הראשונה. אני הגעתי אל אולם הכנסים הגדול בזמן. היא איחרה. כל העיניים הוסטו אליה בהיכנסה. גם סגן הדיקן שדיבר על הבמה נאלם לרגע. לילך התיישבה במקום הפנוי הקרוב ביותר לכניסה, בשורה שמתחתיי. מרגע זה לא שמעתי דבר ממה שנאמר באותה הרצאה או שיחת פתיחה. יכול להיות שלא נאמר בה דבר. העיניים שלי התמסרו אל העורף שלה והדמיון שלי ניצת. שלהבת חנוקה, כלואה בבועתה, פקעה במוחי והחלה לוחכת אגפים רדומים. נביעה רותחת זלגה במורד הר הפרצים שבראשי, חודרת אל בין קיפולי מחשבותיי ומעקצצת באיבריי הרפויים, אשר קיבלו אותה בערגה.

כחודשיים לאחר מכן, כשפסעתי לצידה סהרורי, חבוק בלפיתתה, אמרה לי שכבר אז חשה במבטי מהלך לה על העורף. אני רק גיחכתי והצעתי, "הינה נושא לעבודת הגמר שלך: עיניים בעורף – אמת מדעית או בדיה?" הצלחתי להצחיק את עצמי. היא פחות צחקה. לא הייתי במיטבי באותו הערב. בשלב הזה כבר הייתי נטול שיקול דעת ומעורפל הכרה.

לוּ יכלה לחוש במבטים, הייתה מוצפת חישה כל הזמן, המסכנה. כולם הביטו בה באותו היום. כולם הביטו בה בכל מקום שהגיעה אליו. ובכל זאת, היא התעקשה והשיבה לי: "יש יותר מדי גירויים בעולם. אני בוחרת למי להקשיב, אני בוחרת על מי להסתכל, אני בוחרת במי לגעת ואני בוחרת גם את המבטים של מי להרגיש. אף פעם לא הרגשת שמביטים בך? טיפוס רגיש ודרוך שכמוך?"

אם הייתי רגיש ודרוך כמו שטענה, אולי לא הייתי מופתע כל כך כשאמרה את שאמרה בדירתה, שבוע לאחר מכן.

בימים הראשונים הקפדתי להזדמן אל המקומות שהלכה אליהם. לא עקבתי אחריה חלילה, יש לי טקט. אני בחור שקול ומחושב בדרך כלל. אבל בפקולטה לרפואה פה בחיפה אין מנעד רחב של מקומות להימצא בהם. או שאתה באולם ההרצאות, או שאתה במסדרון הקפטריה, או שאתה בספרייה. אם אתה לא באף אחד מן המקומות הללו, אתה כנראה בשירותים. לשם לא עקבתי אחריה. יש לי טקט.

לא העזתי להתקרב אליה, אבל קיוויתי לאחוז במבטה. זה לא קרה.

"אם יכולת להרגיש במבטים שלי, למה לא החזרת לי מבט?" הקנטתי אותה באותה שיחה מאוחרת, חודשיים אחר כך.

"בחרתי שלא," השיבה בחיוך הממזרי הזה שלה. "אני נראית לך בחורה קלה? תזיע קצת. מה קרה?"

כעבור שבוע החזירה לי מבט וחייכה.

מה זה החיוך הזה? מנוולת. גופי התאחה עם הכיסא.

זו ודאי תמונת פניה שתיחקק בזיכרוני לעד – קמט מעוקל מעל לשפתה העליונה, מנוד קל בגבה, תנועת השיער הנמשך על כתפה. בכל פעם שאעצום את עיניי, איזכר בה כך. גם אם אשגה, גם אם אסטה, גם אם אפליג בדמיונותיי, תמיד אוכל לשוב אל החיוך הראשון שחייכה אליי. ייתכן שקפאתי לרגע, כי את הרגעים שבאו אחר כך איני זוכר.

יש בחורות שהיופי שלהן ברור וניכר, אך ככל שמביטים בהן יופיין פוחת. ישנן אחרות שדווקא לא מתבלטות בהתחלה, אך ככל שנמצאים בחברתן הולך ומתגלה היופי שלהן בהדרגה, פרט אחר פרט. כמו תמונה מורכבת שרק במבט מעמיק מצליחים לראות את רבדיה, ורבדיה הם שמעניקים לה את יופייה. היופי שלהן איננו ברור מאליו ונדרשת מידה של השקעה מצד המתבונן.

לילך לא השתייכה לא לאלה ולא לאלה. כבר בהתחלה סנוור אותי היופי שלה לחלוטין. העיניים שלי המשיכו לחפש אותה שוב ושוב מעצמן, כמבקשות להתעוור. אולי זה בדיוק מה שחיפשתי – להתעוור מעט. להביט עד שאתרגל, עד שהיופי שלה יפחת במקצת ואוכל לראות אותה באמת.

זה לא קרה. ככל שבהיתי בה הבנתי שהיא משתייכת דווקא אל הקבוצה השנייה, של המתייפות. הרוגע שהפגינה, תנועותיה העדינות, העוצמה במבטה, צחוקה המאופק, כל אלה התסיסו את דמי כפי שלא קרה עם אף אחת מאז תקופת הילדות, אז יכולתי להישרף מאהבה לבת. עיניה הבהירות שאבו אותי לתוכן. קומתה התמירה, עצמות לחייה המסותתות וחוטמה הגאה שיוו לה מראה אצילי בלתי אנושי, של נימפה, של אלה בדמות אדם.

כשגדלתי, למדתי כיצד לרסן את כמיהת הפרפר שבי לאורות השווא. למדתי להימנע מהטיסה הפרועה אל תוך הלהבה. להיזהר מהאור הכחול. בכנפיים שרופות ועם כוויות במחושים פיתחתי עכבות. אבל עכשיו שכחתי משום מה את כל מה שידעתי והרשיתי לעצמי להפליג במחשבות אל מחוזות מדומיינים שלי ושלה: משיחה ראשונה, לנשיקה ראשונה, למיטה. מטיול בגולן ועד לניו זילנד. בבית משלנו, בחתונה, בלידת בתנו הבכורה, עד זקנה משותפת במרפסת הפונה לנוף המדבר.

בימים הראשונים ללימודים גיששתי בזהירות בסביבתי החדשה.

קבעתי את מקומי בקרן זווית בקדמת האולם. במקום שבו אוכל להקדיש את כל כולי להרצאה ולהימצא הרחק ממוקד תשומת הלב של עמיתי ללימודים. אומנם התכוונתי הפעם לכבוש את חזית האולם, להצטרף בגאון לאלה המבקשים לקנות לעצמם בולטות ולהצהיר על רצינותם התהומית, אך רגליי נשאוני שוב אל המקום המוכר, אל הפינה, אל עמדת המתבונן מן הצד. לשאיפות הגדלות שלי הייתה נחוצה עמדת מוצא מוכרת ויציבה.

ממקומי הטבעי שבצד יכולתי לתצפת גם על לילך – הסחת דעת בלתי קרואה, המאיימת לשבש את שאיפותיי. משכית מהפנטת שצצה לפתע בחיי והפכה את קרביי.