בית נע ברוח

שרה עמדה בחצר הרחבה והביטה בעיניים קרועות על גל האבנים שרק לפני רגע היה הבית שלה. ידה הקטנה רעדה בתוך כף ידה הקפואה של אימה מלכה. תחושת הקור בידיה החמות תמיד של אימה העלתה גל בחילה מסחרר אל גרונה. עיניה עקבו אחר ענני האבק הסמיכים שהתאבכו סביבן, והיא נרעדה לקול האבנים שהמשיכו להידרדר במורד המדרגות השבורות, עד שהתהוו לערמת חול ולבני חמר סדוקות.
בתי החמר, שבהם גרו משפחות שידן לא הייתה משגת, קרסו מדי פעם כאשר קירותיהם עייפו. לא היה זה מחזה נדיר במַהְלֵה, השכונה היהודית בסָאקֵז, אך תמיד היו הלבבות נרעדים למראהו. גם עכשיו, כששרה ומלכה עמדו הלומות מול הבית החרֵב, התקבצו אליהן שכנים מכל עבר. כולם ידעו ששרה היא בת יחידה להוריה, מלכה וסימנטוב, וכשראו את שתיהן חבוקות זו בזו בחצר המאובקת, אנחת רווחה רחשה ביניהם.
בתוך המיית האנשים התחזקו יבבותיה הקטנות של שרה והתעצמו לבכי, שסימן שביל מלוחלח ומלוח על לחייה המאובקות. היא חשה את ידה הקפואה של אימה נחה על גבה, והבהלה התרחבה בגופה הצנום. המילים נאלמו בפיה והיא משכה משיכות קצובות בשולי שמלתה של אמא. כשאימה עדיין עמדה בקיפאונה, התפרצה מתוכה צעקה דקה.
"דָאֵה! אמא! תסתכלי עליי! תסתכלי עליי!"
כשסוף סוף אמא נפנתה אליה לרגע, נרתעה שרה לאחור. החיוך המואר, שתמיד זרח אליה מעיני אימה מלא אהבה ושמחה, כבה. עיניים זרות ניבטו מפניה האפורות של אמא, שהאבק דבק בהן והוסיף לזרותן. אמא שבה לבהות במפולת אבני החמר, שהלכה ודעכה לאיטה. בקצה המפולת התפזרה ערמת צרורות הבדים שעטפו בתוכם את כל מה שנותר מחייהן. שרה התקרבה אל אמא, אחזה בכפות ידיה הקרות וליטפה אותן באצבעותיה הקטנות. עיניה הגדולות, שזהרורים זהובים נצנצו בהן, התרוצצו בקדחתנות על פני החצר המרובעת עד שנפלו על דמות אישה שרצה אליהן מכיוון הבית של העשירים. האישה נופפה אליהן בידיה, ורק כשהתקרבה שמעה שרה את קריאותיה הדחופות.
"מלכה כָאנֵם, מלכה כאנם! גברת מלכה! הכול בסדר? מה עם הילדה?"
אמא רק הנידה בראשה. שרה נשאה מבטה אל פניה של אָמְנִי זָרִיפָה, אמא של יהודה, שהתרוצצה סביבן מתנשפת. לרגע עלה בה פחד כשנזכרה בנזיפותיה הקולניות של אמני זריפה בילדים ששיחקו מחבואים בחצר הרחבה, הרעישו מדי והפריעו לעבודתה. אבל עכשיו אמני זריפה רק הביטה בה ובאמא כששני הקמטים הקטנים בין עיניה החומות מעמיקים. היא סבבה סביבן ובדקה את גופן. שרה נרגעה מעט. היא ידעה שאמני זריפה מרפאת את כולם, כמו שריפאה פעם את אמא, והיא תדאג להן עכשיו.
"בואי, מלכה כאנם, בואי, נלך אלינו," חיבקה אמני זריפה את כתפיה של אמא, משדלת אותה לנוע מקיפאונה.
"הביתה. אני רוצה הביתה, דאה, בואי נלך עכשיו, אמא!" ייבבה שרה חלושות עד שאמא התנודדה על מקומה.
"גם אני רוצה, שרה נשמתי," התלעלעו לפתע המילים מפיה של אמא, "אבל אי אפשר עכשיו. תראי, כבר אין בית."
"למה ככה, מלכה כאנם?! תראי את הילדה!" הזדעקה אמני זריפה.
מלכה השפילה מבט אל בתה הבוכייה, "מה לעשות, אמני זריפה? מה לעשות? כבר אין לנו בית. הלוואי שסימנטוב היה כאן עכשיו."
"אבא, אני רוצה את אבא," גבר בכייה של שרה, שהייתה כרוכה תמיד אחר אביה.

השכנים בחצר התפזרו לאיטם, מותירים את שרה ואימה בידיה האיתנות של אמני זריפה, שמרבית הבתים בחצר רחבת הידיים היו רכוש משפחתה.
"בואי, שרה גְיָאנִי, נשמתי. אבא יחזור בקרוב ובינתיים תגורו אצלנו."
"לא!" קראה שרה בבהילות ומשכה את ידיה מידי אימה, עיניה מתרוצצות בבהלה בין שאריות הבית שאהבה לבין ביתה הגדול של אמני זריפה.
"למה לא, בְּרָתִי, ילדתי? את אוהבת לבוא אלינו, נכון?"
"אני רוצה שנחכה לאבא."
"בסדר. נחכה לו אצלנו. בינתיים תנוחי קצת עם אמא עד שאבא יבוא. הנה, יהודה יעזור ויביא גם את הדברים שלך, טוב, נשמתי?"
"אבל הבית שלי, הוא יישאר לבד ואבא לא ידע איפה אנחנו."
"אל תדאגי, שרה נשמתי. אבא יבוא ויבנה לך בית חדש, בית גדול ויפה."