שסעת וכיפורים

גשם חלחל לאדמה. הוא ניסה להבין היכן הוא נמצא וכל שהרגיש היה עפר טחוב סביבו. הוא נמלא בהלה ושלח את ידיו קדימה, מנסה לפלס את דרכו בעוד ערימות עפר ואדמה בוצית מכסות את גופו. הוא דחף בכל כוחו, עד אשר הרגיש על ידו משב רוח ואת הגשם הניתך ממעל. מותש, הוא זחל מבור הקבר, והלבנה האירה את דרכו החוצה בעודו נאחז במצבה שעמדה בסמוך כדי לקום על רגליו.

משהיה בחוץ ניקה את האדמה הטחובה שדבקה בבגדיו ובשערו הארוך הבהיר. הוא הביט סביבו וראה קברים. לרגע ניסה להסדיר את נשימתו, אך כלל לא הרגיש בה. ניסה לשאוף את האוויר לריאותיו, אולם הן לא התמלאו. הוא חש שהוא נחנק ואחז בחזהו, משתנק ומשתעל וכאוב. כאשר הביט למטה, ראה כתם אדום דהוי. בתוך כך ירד על ברכיו, כשהוא אוחז במצבת האבן שמולו. הוא הרחיק ממנה מעט את ראשו והביט במילים הכתובות. מרים שניאור, נחקק עליה. הוא ידע שהוא מכיר את השם, אך לא זכר מאין.

אבל היו דברים שזכר. דברים קלושים. דמויות עלו בראשו, מילים, אש. הוא זכר את האש. הוא שמע רשרוש בין העלים והסיט את מבטו לכיוונו. על אף חשיכת הלילה ראה היטב עכבר קטן. הוא שלח את ידו במהירות, וכבר העכבר היה בה, מפרפר ומנסה לברוח. מה יעשה ביצור? הוא הרגיש את הפעימות המהירות של לבו הקטן ושלח יד אל המקום שבו נמצא לבו שלו.

הלב לא פעם.

"אתה ער." מישהו עמד מעליו והושיט לו יד כדי שיוכל לשוב ולעמוד על רגליו. הוא שחרר את היצור הקטן מכף ידו ונרתע לאחור עד שנשען על מצבה.

"זה אתה! מה עשית לי?" הוא שלח יד אל המקום שבו נדקר.

הזר כרע לידו. "סליחה שלא הצלחתי להציל אותך."

"אני לא נושם, אני לא מרגיש את פעימות הלב. האם אני… מת?" הוא היסס לפני שאמר את המילה האחרונה והביט בקבר שממנו עלה זה עתה.

הזר הביט בו במבט ארוך והשתהה לפני שענה. "אתה לא בעולם הבא. וגם אני לא, מעולם לא ביקרתי בו." הוא התקשה לזוז. כאשר ניסה לעמוד על רגליו בלי משען המצבה, הרגיש כיצד הכול נע בו במהירות ובעוצמה בעודו קפוא במקומו.

"היכן אני?"

"אתה בבית הקברות היהודי הישן, מחוץ לעיר שבה חיית כל חייך." הזר השתתק.

הוא ניסה להיזכר. תמונות מטושטשות עלו בעיני רוחו והוא התקשה למקם אותן. הוא שמע רעשים חזקים בראשו וניסה לאטום את אוזניו. "אתה תתרגל לכך. החושים שלך מתחדדים ויעבור זמן עד שתלמד לווסת אותם."

הוא התקדם אל הזר במהירות מפתיעה, אחז במקטורנו והרגיש את כוחו הרב פועל עליו. "מה עשית לי? מה קרה לי? השתניתי, אני כבר לא אני."

"אתה חזק," אמר הזר. "נעשית כמוני, אחד מיצורי הלילה. אתה לא תראה עוד אור יום, לא תשבע עוד מאוכל ולא תנשום אוויר מלוא ריאותיך, אולם תחיה."

הוא קפא על מקומו. הוא שמע את המילים, אך מיאן להאמין. "אני לא זוכר," אמר לבסוף ושחרר את הזר מאחיזתו. "אני מנסה להיזכר מה היה קודם, מי אני. אני לא זוכר כמעט דבר."

"בבוא העת תיזכר." הזר הניח יד על כתפו, והוא חש זרמים חזקים עוברים ביניהם.

זיכרון הבית הבוער עלה בו, זיכרון החיילים הספרדים. הוא נזכר בדקירות, ואז פילח אותו הכאב וידיו נשלחו הפצעים לעצור את הדימום, רק כדי לגלות שנרפאו מעצמם. "הדקירות, הפצעים," לחש. "הדם."

 "הם פצעו אותך פצעים קטלניים ואיבדת דם רב," אמר הזר. "הדם שלי עזר לעצור את אובדן הדם שלך. הוא הציל אותך, אך הפך אותך למי שאתה כעת."

הוא הדף את הזר מעליו והליט את פיו בידיו. "לאיזו מפלצת הפכת אותי?" נרתע ממנו והתרחק לאחור, אך לא התיק ממנו את מבטו.

"אם תהיה למפלצת או לא, התשובה תלויה רק בך". הזר התקדם לעברו. "אנשים בעולם הזה יראו בך מפלצת. הם ינסו לצוד אותך ולהעליל עליך עלילות, וייתכן שיהיה בהן יותר משמץ של אמת. הבחירה," הזר נעצר ולכד את עיניו, "הבחירה תמיד שמורה לך."

הוא ניסה להסדיר את מחשבותיו והביט סביבו. העולם עדיין עמד על תלו, ציפורים צייצו במרחק ונמלים הלכו על האדמה, מובילות מזון לקניהן. השמש שהתחבאה בין העננים ניסתה להפציע לבוקר חדש, הגשם הקלוש הוסיף לרדת והטיפות נשרו על פניו ואל פיו ונספגו בינות העפר והדם. הוא רצה עוד זמן, הוא הרגיש את המוות כפסע ממנו וכעת ניתנה לו הזדמנות נוספת. אך איזו הזדמנות היא זו?

"האם תוכל ללמד אותי, ללוות אותי במסע הזה?" שאל בהיסוס.

"איני יכול," השיב הזר. "נשארתי עד כה כדי למלא את חובתי אליך, אך אני מוכרח לחזור כעת. יש דברים שעלי לעשות."

"האם יש דרך שבה אוכל לשוב לחיי, לזכות בחזרה בחיי הקודמים?" שאל בקול תחינה.

הזר הביט בו ונראה כי הוא מבקש לומר משהו, אולם הוא נותר שקט ורק הפנה את גבו אליו.

"קח אותי איתך." הוא התקרב אליו והחזיק בזרועו, אך הזר הסיר אותה באחת.

"זאת אחריות גדולה להפוך אדם," אמר הזר. "יש העושים זאת בחופזה, יש העושים זאת למען עצמם. אך אני מאמין שיש להפוך אדם רק כאשר האדם והיוצר רוצים בכך," הוסיף והישיר אליו מבט. "לא התכוונתי להפוך אותך. לא כיוונתי שזה יהיה גורלך. ובכל זאת לא אוכל לקחת אותך איתי. תצטרך לקבוע בעצמך את גורלך."

הזר הסתכל לאחור. קרני השמש הראשונות התחילו לעלות במרחק. "לפני שאלך, אתה חייב לדעת כמה דברים כדי לשרוד. הקשב היטב." גם הוא הרגיש את קרני השמש, ובהלה לא מובנת אחזה בו. "אתה תחיה שנים רבות. ככל שתשכיל ללמוד מהר את יכולותיך, כך כוחך יגבר מיום ליום. בני אדם ינסו לרדוף ולהרוג אותך מפני שיראו בך רוח, שד או שליח השטן, ותמיד יהיו מבני מיננו שיקראו עליך תיגר."

הוא זקף את אוזניו, מנסה להיאחז בכל פיסת מידע, ובה בעת הרגיש תיאבון עצום והחל ללקק את שפתיו.

"זה הצמא," אמר הזר, "הצמא שלך לדם. הדם הוא הצינור לחיים, הוא החמצן שאתה מחפש, הוא שיגרום ללבך לפעום שוב. הוא האנרגיה שמאפשרת לנו לחיות. הגוף שלך זקוק לו כדי להתקיים. דע לך, אתה זקוק למעט דם כדי לספק את צימאונך ולמלא את כוחך, אך התאווה אליו לא תפחת. ככל שתיקח ממנו יותר, כך היא תגדל. עליך לקחת לידיך את האחריות ואת השליטה לנוכח הרעב הבלתי פוסק."

קרני השמש הראשונות החלו נוגעות בו. הוא הרגיש את החמימות עולה בו, אך הייתה זו חמימות ממארת, מכלה, וכל זיכרון לחום המחיה, המזין, אבד ממנה.

הוא הרגיש כמיהה אליה, לשמש, אך הזר עצר אותו. "אור היום," הצביע על הכדור הכתום שעלה מן המזרח, "יכול לגרום לך כאב עז, כוויות וחולשה. הישמר לך מפני החמה המאירה והתחבא ממנה." קרני השמש כבר הבהיקו ברקע ובית הקברות הישן נפרש לפניהם.

 "כעת פרעתי את חובי לך. אתה עזרת לי לזכור מי אני, ואני מקווה שבמסעך תוכל גם אתה לגלות את עצמך," הוסיף הזר וסב לאחור.

"אל תלך," התחנן וניסה לאחוז בשולי גלימתו, אך זו נקרעה מידיו.

הוא מיהר לסור לאחור, שכן ידיו נכוו ממגע השמש בגופו החשוף.

"כדאי שתמצא מחסה." פניו של הזר התעוו בכאב כאשר דיבר. "אנחנו בני אלמוות, אך אין משמעו שאנחנו נצחיים".

הוא נעזר במצבה כדי להישאר על רגליו בעודו צופה בזר נכנס למעבה היער. "לפחות אמור לי כיצד עלי לחיות בעולם הזה, שאיני שייך אליו."

הזר נעצר בגבו אליו, ידו אוחזת בענף אורן גבוה, ולא הסב אליו את ראשו.

"אתה תמצא את הדרך שלך. קודם עליך להיזכר מי אתה ומאין באת, ואז אולי תדע גם לאן אתה הולך. הישמר לך, אייזיק שניאור."

הזר נעלם בין העצים הגבוהים והותיר את אייזיק לבדו בעולם החדש.