קובות צהובות

2

הימים הם ימי קורונה. אנשים ספונים בבתיהם, מתחבאים מהווירוס המשתולל. נזהרים מהידבקות. אני נוסעת לבדיקה שגרתית בבית החולים, ללא קשר לקורונה. אצלי מחלות ובדיקות הן עניין שבשגרה. שנים שאני רגילה לעבור עוד ועוד בדיקות, לוודא שהכול תקין. רק שהפעם יש ממצא חריג באולטרסאונד: פוליפואיד בגודל סנטימטר המחייב בדיקה פולשנית.

מה הכוונה ב"בדיקה פולשנית"?

אף אחד לא עונה.

אני מחפשת בגוגל את המילה המפוצצת "ציסטוסקופיה". אני מתמודדת לבד עם המילה. מתחילה לקרוא ורואה חושך בעיניים: "ציסטוסקופיה אבחנתית היא בדיקה המאפשרת הסתכלות לתוך צינורית השופכה ושלפוחית השתן, במטרה לאבחן מצבי מחלה והפרעות אחרות במערכת השתן והמין, ובכלל זה גידולים (ממאירים ושפירים), דלקות חוזרות בדרכי השתן, צריבה במתן שתן וכן המטוריה (הופעת דם בשתן)". (המרכז הרפואי תל אביב, ח"ת)

אני מגיעה לבדיקה אחרי שצברתי את כל המידע שיכולתי לאסוף מחיפוש בגוגל. אני מנסה להיות חזקה, להאמין שאין לי כלום, אבל הלב יודע שהגרוע מכול עוד לפניי. מזה שבועות, אולי חודשים, אני רואה דם בכל הטלת שתן ומנסה לומר לעצמי שזה כלום. זה טבעי, יש לחץ, אנחנו בבית כבר חודשיים, סיר לחץ של בית וילדים וקורונה… אבל עמוק בפנים אני חושדת שהשתן הדמי הוא תגובה למשהו חמור יותר.

אני נכנסת לבדיקה לבדי. בן זוגי נאלץ להישאר בחוץ. אנחנו שלושה: אני, הרופא והאחות. האחות מנסה להיות אדיבה ונחמדה, אבל החדר הקטן עם מיטת הגינקולוג, המסך הגדול והמחשב מבהירים לי שהבדיקה הזו בהחלט לא תהיה נעימה. הרופא נכנס לחדר, אוחז בידיו ציסטוסקופ – מכשיר קשיח שבתוכו יש טלסקופ – ומחדיר אותו לתוך שלפוחית השתן שלי.

אני בהלם. מה קורה פה?

הוא מטייל עם המכשיר בתוך הבטן, ועל פני המסך נחשפים גידולים על גבי גידולים בצורת אלמוגים קטנים.

"מה זה?" אני שואלת את הרופא. הוא שואל בחזרה, "לא כואב לך בכל הטלת שתן?"

אני עונה, "לא."

הוא ממשיך לטייל עם המכשיר בשתיקה. אני צופה במסך יחד איתו ועם האחות שאוחזת בידי, מנסה לנחם אותי בדרכה, ומבינה שזה חמור. אני מעיזה ושואלת את הרופא: "זה סרטן?"

הוא לא עונה.

אני מבינה את התשובה.

הוא מתחמק ואומר, "חייבים לנתח. חייבים להסיר את הפוליפואידים הללו."

הרופא מסיים את הבדיקה ואני נשארת שם, על המיטה, מול המסך. אני אחוזת בהלה, שותקת, ומבינה שמכאן הכול הולך להשתנות.

3

נולדתי עם סְפּינה ביפידה, או כפי שהרופאים קוראים לזה – שדרה שסועה. אימי מספרת שכששחררו אותי מבית החולים, הם שמו לב שיש לי בליטה באזור האגן השמאלי. כשהוריי שאלו את הצוות הרפואי, נאמר להם שזה "כתם ספרדי", כפי שנאמר להרבה הורים ממוצא מזרחי.

אצלי זה לא היה כתם ספרדי. זה היה גידול שפיר שהסתתר בין החוליות בעמוד השדרה ועשה בלגן רציני במערכת העצבים שלי. הגידול הזה גרם לשיתוק חלקי של אזור הגפיים התחתונות. מערכת השתן נפגעה ועמוד השדרה התחתון. התוצאה: חולשה ברגליים, בעיות נוירולוגיות ושלפוחית שתן שאינה עובדת. כמו כן, היה עליי לצנתר את עצמי בכל יום, כל כמה שעות.

אני זוכרת את הרגע שבו יצאתי מחדר הניתוח בגיל שש. עד גיל שש אין לי זיכרון רציף. יש לי קטעי זיכרונות עמומים של ימים מעטים בגן הילדים, רופאים שבאים אליי הביתה, בודקים אותי ומטפלים בי. כל ניסיון שלי להיזכר בתקופת הילדות המוקדמת מעלה כמו מחסום בראש. אבל את חדר הניתוח אני רואה בבירור. את האור הבוהק של המנורה מכה בעיניי ואת כאב הראש החזק שלא עוזב אותי עד היום, והבקשה היחידה שלי באותו רגע, רק לשתות.

לצד הזיכרון הזה נחרת בי ריח חדר הניתוח. ריח חריף של תרופות. הרגשה של קור מקפיא. ואני ילדה קטנה, שוכבת בין חיים למוות, מרחפת, וכנראה בוחרת לחיות. חדר הניתוח הוא המקום שבו מתקנים את גופי השבור מיום לידתי. בזכות הרופאים ואולי גם בזכות כוחות הנפש שלי, בחרתי בחיים למרות השבר שהתחלתי איתו את חיי.

החזרה מבית החולים לֻוותה במסיבה גדולה שנערכה לכבודי בחצר ביתנו. כולם הוזמנו למסיבה שבה ציינו הוריי את הבראתה של ילדה קטנה שכביכול 'חזרה לחיים'. משפחה, חברים, שכנים ומכרים הגיעו למסיבה. אינני זוכרת את פרטי המסיבה, אך היו בחצר ביתנו שולחנות ארוכים, הרבה אוכל, ושמחה גדולה.

ורק אני לא שמחתי. ישבתי על המדרגות בחצר ביתנו והסתכלתי על הנוכחים, ולא הבנתי על מה כל הרעש. הרי אני לא באמת בריאה. רק יצאתי מבית החולים לאחר ארבעה ניתוחים קשים, האחרון ארך תשע שעות, כדי לשאוב את הגידול הקטן הזה שפגע בכל מערכות התפקוד שלי. הגידול הזה ישב שם במשך שש שנים וגרם למערכת העצבים שלי להשתבש. אז על מה החגיגה?