אני מציץ בשני הקלפים שחולקו לי פעם נוספת, אם כי אין באמת צורך. הם לא התחלפו בכוחות עצמם. האס והקינג עדיין שם, מחייכים אלי וקורצים בממזריות. אפילו הם נראו נרגשים לקראת הרגע שבו אהפוך אותם ואחשוף בפני היריב את החדשות המרות עבורו.
כעת אני מפנה שוב את מבטי אל שלושת הקלפים שהדילר חשף על השולחן, שנקראים בשפת הפוקר "פלוֹפּ", רק כדי לוודא שמרוב התרגשות לא התבלבלתי. כן, אכן יש שם 10, נסיך ומלכה, שיחד עם שני הקלפים שלי יוצרים סטרייט, רצף של חמישה קלפים בסדר עולה מ-10 ועד אס. בפוקר קוראים לזה "נאטס", היד החזקה ביותר שאפשר להחזיק במצב נתון.
אני מרים את ראשי באטיות ונועץ מבט ארוך בעיניים של פיל אייבי, היריב האגדי שלי. מקצוען מהשורה הראשונה בעולם, שרבים מתייחסים אליו כ-G.O.A.T, Greatest of All Time, הגדול בהיסטוריה. ברקורד שלו כלולים התארים החשובים ביותר, זכיות בעשרות מיליוני דולרים ואינספור הופעות מתוקשרות בטורנירי הפוקר הגדולים ביותר. זה לא יעזור לו הפעם. אפילו אמן בהסתרת רגשות כמוהו אני מצליח לקרוא. מבעד למבט הקפוא אני רואה את הזחיחות שלו. מי הילד הזה מישראל שחושב שהוא ינצח אותי? הוא בטח אומר לעצמו.
בסרטוני ההדרכה של מקצועני הפוקר ממליצים לשחק יד חזקה במלוא האגרסיביות, אבל אני רוצה שהרגע הגדול שלי ייראה כמו בסרט עם טוויסט מפתיע ודרמטי ויותיר אפילו את אייבי המום. אני נוקש פעמיים על שולחן הפוקר הירוק והמפואר ומסמן צ'ק. התור עובר אליו. אני טומן לו את המלכודת, נותן לו את הזכות לכרוך את חבל התלייה סביב צווארו ולהפסיד את כל כספו ברגע. הוא חושב ארוכות – ואני עושה כל שביכולתי כדי להסתיר את סערת הרגשות המתחוללת בתוכי. אורוגוואי, איטליה, שוב איטליה, שוב אורוגוואי, מערב גרמניה… אני מדקלם בלבי את כל הזוכות במונדיאל מ-1930 ועד היום. הכול כדי להסיח את דעתי ממה שעומד לקרות בקרוב.
"אוֹל אִין," הוא מכריז – ומהמר על כל הצ'יפים שלו. "Call," אני קורא בשאגה שמעולם לא אפיינה את הסגנון המאופק והמופנם שלי בשולחן הפוקר. אני משווה את ההימור שלו – וקרוב לוודאי שאני מוביל בפער אדיר.
אייבי הופך בחוסר חשק את הנסיך והמלכה שלו. הוא מספיק מנוסה במשחק הזה ויודע שהיד החזקה למדי שלו אינה חזקה דיה, בהתחשב באמוציונליות שלי.
כל הגוף שלי רועד עכשיו. אני מרגיש כמו הר געש מתלקח רגע לפני שהלבה מתפרצת ממנו בבת אחת לכל עבר. האם אפשרי בכלל לבלום תופעת טבע כזאת? מתחשק לי להסיר מעצמי את כל מסכות המופנמות והאיפוק, לטפס על השולחן, לקרוע את החולצה ולשאוג מרוב אושר, אבל אני עוד לא יכול. לא רק כי זאת תגובה מוגזמת, שתגרום לי להיראות מוזר והזוי ועוד מול אגדה כמו אייבי, ואולי אפילו תיהפך לסרטון ויראלי לעגני ברשתות. פשוט כי זה עוד לא נגמר. אני אמנם מוביל משמעותית, אבל הכול יכול להתהפך ברגע. בעזרת נשימות אני מצליח לעכב מעט את התפרצות הר הגעש ומסתפק בשליחת חיוכים אל חבורת ישראלים שאינני מכיר, שהתאספו לעודד אותי. אני מסמן באגודל מונף למעלה שמצבנו טוב. כרגע.
כל שאני צריך כעת הוא ששני הקלפים הבאים שהדילר יחשוף – ה"טֶרְן" וה"רִיבֶר" כפי שהם נקראים בפוקר – לא יהיו נסיך או מלכה. חמישים ושניים קלפים יש בחפיסה סטנדרטית. ארבעה כבר חולקו לי וליריב, שלושה נפתחו על השולחן, משמע שנותרו עוד ארבעים וחמישה קלפים, ורק ארבעה מתוכם הם נסיך או מלכה. למה שדווקא הם ייחשפו? יש כל כך הרבה קלפים אחרים. אבל ההיגיון ההסתברותי הפשוט לא מנחה אותי כרגע, ברור לי בכל נים ונים שאלה הקלפים שייחשפו. זה הרי לא יכול להיות כל כך קל.
הרעש באולם הגדול של מלון ריו בלאס וגאס, שהוסב לחדר פוקר, מחריש אוזניים. לאייבי המוכר והנערץ יש ביציע גדוד של אוהדים, שנושאים תפילה קולנית אל אלוהי הפוקר וצורחים במלוא גרון, "Queen or Jack one time!" (אמריקאים תמיד מוסיפים את ה"פעם אחת!" הזה – אולי זאת הקידומת הטלפונית של היושב במרומים). החבורה הישראלית, הקטנה אך הקולנית, עומדת עכשיו על רגליה. הם לא מסוגלים לשבת מרוב לחץ והתרגשות. נראה שהם רוצים בהצלחתי לא פחות ממני.
הדילר לוקח את הזמן. רק לאחר השהיה ארוכה, כדי לשלהב את הקהל, הוא חושף באטיות מורטת עצבים את הקלף הראשון – 3 תלתן. חדשות מעולות, קלף טוב בשבילי, אבל אני מסרב להתרגש. ברור לי שהקלף הבא, האחרון, הוא שינעץ את הסכין בלבי ויסובב אותה.
מחנות האוהדים ממשיכים להשתולל – ואני מנסה להרגיע את הנשימות. זה כבר לא תלוי בי. לא משנה אם אתה שחקן הפוקר הטוב בהיסטוריה עם עשרות מיליונים בבנק, או תיכוניסט מתלהב שמשחק על כמה עשרות אגורות – ההשפעה שלך על הקלף שיניח הדילר על השולחן זהה: היא לא קיימת.
הדילר נוקש פעמיים על השולחן, סימן לכך שהוא עומד לחשוף את הקלף האחרון. אני מתקשה להביט מרוב לחץ, אבל השאגה של האוהדים הישראלים, שקולטים את הקלף במסך הגדול עוד לפני, מסגירה הכול. 9 לב. לא מלכה ולא נסיך. ניצחתי. בבת אחת ובלי שום שליטה, אני צונח אחורנית ונופל על הרצפה, כמו טניסאי שקורס על משטח החמר האדום של פריז רגע אחרי זכייה ברולאן גארוס היוקרתי – ופורץ בבכי.
אלה לא דמעות בודדות של התרגשות, אלא בכי צווחני של פריקה. האוהדים הישראלים פורצים מהיציע ועוטפים אותי בחיבוקים ובאהבה, אבל אני מנער אותם מעלי בכוח. לא אעז להתחיל לחגוג לפני שאברך את מי שסיים במקום השני. אני רוצה להיות אלוף עם קלאס. אני ניגש בחיוך מנחם אל אייבי ומושיט לו את היד ללחיצה. הוא לוחץ אותה בחמימות, מוסיף חיבוק קצר ומברך ב-GG, הקיצור המקובל בפוקר ל-Good Game. ג'ק אפל, המנהל הוותיק של אליפות העולם בפוקר, ניגש אלי ועונד על ידי את הצמיד הנחשק של אליפות העולם.
בום!
הברזל הקר והקשוח של התמרור בצד הדרך הולם במצחי שמתנגש בו חזיתית.