"זה בסך הכל חטיף בוטנים," אמר רפאל, המנהל האחראי עליי.
לפני שבועיים. ניגשתי למשרדו כי רציתי לדבר איתו על משהו שהציק לי. לאורך כל השיחה הוא בקושי התייחס אליי, ורק הביט במסך המחשב שלפניו. יכולתי להיות כמעט בטוח שהוא שיחק סוליטר ולא קרא מיילים חשובים.
"אז יש בו טיטניום…" אמר רפאל וניער את ידו כאילו מסלק זבוב טורדני. "מה כל כך נורא אם יש רכיב אחד לא בריא בחטיף? כל החטיפים לא בריאים, זאת הסיבה שבגללה חטיפים מומלצים לצריכה מאוזנת. אני לא רואה אף אחד שאוכל כל היום את חטיפי הבוטנים הללו, זה משהו לנשנוש, פעם – פעמיים בשבוע, לא מעבר."
ניסיתי לשמור על הקול שלי יציב ומלא ביטחון, בסופו של דבר זה תחום ההתמחות שלי: "קודם כל חשוב לי לדייק ולומר שמדובר בטיטניום דו חמצני. כמהנדס מזון אני יודע שבסופו של דבר צריכה של החומר הזה כשהוא קיים בחטיף ובוודאי כאשר הוא נצרך בכמות גדולה עלול לגרום למחלות חמורות. לא כדאי שנשנה את החטיף ונמנע מאיתנו תביעות עתידיות?" ניסיתי לדבר אליו בפן הכלכלי, ידעתי שזה ימשוך את תשומת ליבו.
"שטויות," הוא הניף את ידו בתנועת ביטול, "מי יוכל להוכיח שמחלה כזו או אחרת נגרמה מהחטיף שלנו ולא ממשהו אחר?"
"תוכל לחשוב על זה שוב?"
"כן, כן," הוא מלמל. אבל הייתה לי תחושה שלא הרבה יצא מזה.
כשקמתי בבוקר למחרת היה לי קשה מתמיד לקום מהמיטה ולהתארגן לעבודה. בדרך כלל חשבתי שיש ערך מסוים למעשים שלי, אבל באותו יום הכל הרגיש אפרורי. הרגשתי כאילו התפקיד שלי הוא להיות חותמת גומי ולא לבצע שינוי אמיתי כמו שחלמתי.
פתחתי את המייל בשעמום, עברתי במהירות על הפרסומות והספאם ועל העדכונים החדשים מהחברה, מייל אחד משך את תשומת ליבי. הוא נראה שונה משאר המיילים וכשפתחתי את המייל ראיתי שמצורף אליו קובץ. פתחתי אותו והתחלתי לקרוא:
שלום רב,
שמי יותם. אני לקוח של חברתכם מזה שנים רבות, ייתכן מאז שאני זוכר את עצמי. בהיותי אוטיסט אני צורך מספר בודד של מאכלים, ביניהם חטיף הבוטנים שלכם שמהווה מרכיב מרכזי בתפריט היומי שלי ואבקת השוקו שאותה אתם משווקים. אין לי אפשרות לשנות או לצרוך מאכלים אחרים.
בזמן האחרון שמתי לב ששיניתם את המתכון של אבקת השוקו שלכם. אבקש שתחזירו לאלתר את המתכון הקודם, אשר היה מוצלח עשרת מונים. בנוסף זהו המשקה היחיד אותו אני צורך ואבקש לאפשר לי להמשיך לצרוך אותו.
בתודה.
מעולם לא קיבלתי קודם לכן מייל כזה, זה היה מוזר מאד. תהיתי לרגע איך הוא הגיע לכתובת המייל שלי שלא פורסמה באתר הרשמי של החברה. לא הייתה לי באמת יכולת השפעה על המתכון של השוקו וקצת הצטערתי בשבילו, אם כי הנחתי שבסופו של דבר הוא יתרגל למתכון החדש. אפילו את המתכון של חטיף הבוטנים לא יכולתי לשנות וזה היה הרבה יותר חשוב.
חטיף הבוטנים! ההבנה הכתה בי ברגע. הוא צורך את החטיף על בסיס יומי. ברור שאצרף אותו לפגישה של החברה שתיערך בזום בעוד מספר ימים והוא יוכל לתאר את הצריכה הקבועה שלו של החטיף. אולי מישהו אחר בהנהלה יחשוב לרגע על הנושא יותר ברצינות.
הקלדתי במהירות –
שלום יותם,
קיבלתי את מכתבך ואני מצטער לקרוא על השוקו. אני בטוח שתשמח לשמוע שבמתכון החדש יש פחות סוכר והוא בריא יותר. מדובר במוצר משובח שנבדק בקפדנות, כמו יתר המוצרים שלנו.
בנושא אחר, אני אשמח לצרף אותך לשיחה שבה ייערך דיון הקשור לחטיף הבוטנים שהזכרת ובו תוכל גם להעלות את נושא אבקת השוקו, האם תהיה מעוניין להשתתף?"
במקביל למייל הודעתי לרפאל שאני אצרף לפגישה הבאה מישהו שקשור לנושא שאני רוצה להעלות. רפאל כנראה חשב שמדובר באיש מקצוע כלשהוא ושלח אישור במייל.
בדיוק לפני שבוע מהיום ישבתי מול המחשב, חיכיתי, קצת בלחץ, לתחילת הישיבה. אישרתי למשתתפים להיכנס לשיחה בזה אחר זה. לפעמים הרגשתי שאני משמש במפעל בתור מזכיר ולא בתור מהנדס מזון.
רפאל היה הראשון לדבר, הוא כחכח בגרונו: "לתומר יש משהו שהוא רוצה לומר." חשתי באי הנוחות שלו וזה כמעט גרם לי לחייך. "הוא צירף איש מקצוע שקשור לכך".
סידרתי את צווארון החולצה שלי, הישרתי את מבטי למצלמה ודיברתי: "גיליתי לא מזמן שבחטיף הבוטנים שלנו קיים מרכיב מאד בעייתי שגורם לחטיף להיות כמעט מסוכן," ניסיתי להישמע דרמטי: "הוא עלול לגרום למחלות בטווח הארוך, ואולי גם לסרטן." שיתפתי איתם את הקובץ שבו סיכמתי את המסקנות שלי לגבי החטיף ואת האפשרויות לתחליפים אחרים, שיסייעו לכך שהחטיף יהיה בריא יותר.
בשלב הזה צירפתי את יותם לשיחה. יותם נראה גבר צעיר, שערו הארוך והמתולתל הגיע עד מעבר לכתפיו ומסגר את פניו בגוונים של חום. והוא הרכיב אוזניות ומשקפי שמש
"צירפתי לשיחה את יותם," עדכנתי את המשתתפים. "יותם סיפר לי שהוא לא צורך כמעט שום מוצרי מזון ואחד מהמזונות שהוא צורך באופן כמעט בלעדי הוא חטיף הבוטנים שלנו. יותם," פניתי אליו, " אתה מוכן לספר לנו קצת על זה?"
יותם הפעיל את המיקרופון. "כן," ענה בקצרה, "אבל אני רציתי לשתף אתכם במשהו הרבה יותר חשוב. מדי בוקר, כאשר אני מתעורר ומוכן לשגרת היום שלי, מדי צהריים, כאשר אני חוזר לבית ומניח מאחוריי את העשן והפיח והזיעה והריח של בני האדם, אני שותה כוס שוקו. בבוקר, שוקו חם. בצהריים, שוקו קר."
רפאל שלח לי אימוג'י של גלגול עיניים
יותם ברקע המשיך לדבר. "גיליתי שכאשר מחממים את השוקו בסיר טעמו נפגע ולכן אני מחמם את השוקו במיקרוגל למשך כדקה ו20 שניות ואז הוא מגיע לטמפרטורה הרצויה. המיקרוגל הכי מושלם הוא מיקרוגל מחברת סוניק דגם איי, טי 3 הצבע לא כל כך משנה."
שוב הודעה מרפאל. "אני לא מבין איך זה רלוונטי לשיחה." הוא איבד את הסבלנות לגמרי, אבל יותם עדיין לא סיים עם הנאום שלו.
"אני לא מסוגל לשתות משקה אחר. עבורי למים יש טעם ברזלי שאיני יכול לשאת, בחלק מהמקומות יש למים של בוץ ואפילו מי עדן שהם מים מזוקקים יש להם טעם ברזלי בגלל טעם המגנזיום ואיני יודע איך אנשים מצליחים לשתות אותם. הטעם ממלא את הפה בזמן השתייה ואף מלווה אותך למשך כל היום." אחד מהמשתתפים בשיחה קטע את יותם :"יש תכלית לכל הדבר הזה? אני מאוד עסוק ומחכים לי."
יותם לא ממש התייחס אליו והמשיך לדבר :"שוקו הוא המשקה היחידי שאני שותה. ברגע ששיניתם את המתכון של אבקת השוקו שלכם, אין משקה אחר שאוכל לשתות. בשבילי, זה קריטי. כרגע, הצלחתי להשיג כמה קופסאות אחרונות שנשארו בחנות עם המתכון הקודם, אבל מה אני אעשה כשאסיים אותן?"
הצצתי שוב במסך הטלפון שלי וראיתי עוד הודעה שרפאל שלח לי – "מה אתה עושה לי בושות מול המנהלים? אתה מוכן להשתלט כאן על העניינים?
"יותם," כחכחתי בגרוני, וניסיתי להחזיר את השיחה לנושא שלשמו התכנסנו בעצם. "במכתב ששלחת, סיפרת לי שאתה אוכל כל יום את חטיף הבוטנים שלנו, נכון?"
יותם הנהן בראשו. "כן, אני אוהב את החטיף בוטנים, הוא קריספי מצד אחד ונימוח מצד שני ויש בו את הכמות המדויקת של מלח וסוכר שאני מצפה מהמאוכל שלי. אבל מה שרציתי לומר זה על אבקת השוקו. אמא שלי הכינה פעם אחת בטעות שוקו מאבקה עם המתכון החדש וזה לא דומה בכלל. אין קשר למתכון הקודם. במתכון הקודם יש טעמים שאין במתכון החדש, האבקה נמסה בקלות וגורמת לשוקו להיות קליל מצד אחד וקטיפתי מצד שני." רפאל שוב שלח לי הודעה, הרבה פחות סבלנית מקודמת "תנסה לקצר את השיחה! יש לכולנו עוד דברים לעשות היום !"
כאשר אני לוגם מהשוקו אפי מתמלא בניחוח עשיר של קקאו ושל סוכר, יש אפילו רמזים פירותיים. לעומת זאת במתכון החדש של אבקת השוקו יש כבדות ואטימות, משהו כמעט חמאתי ואדמתי. מעבר לכך יש בו ריח נורא, ריח של וניל תעשייתי ברמה נמוכה ביותר. קשה לי להבין איך אנשים אחרים יכולים לשתות את השוקו הזה ואיך לא פרצה מחאה ברחובות כדי להפסיק לייצר אותו ולחזור למתכון הישן."
הודעה נוספת הגיעה אליי מרפאל: "זה לא לעניין בכלל. תקדם את השיחה לפסים פרודקטיביים ומהר."
ניסיתי שוב להסיט את השיחה בצורה נואשת כמעט: "אתה אוכל עוד מאכלים מלבד חטיף הבוטנים?"
"לא, מה פתאום?!" היה נראה שהוא כמעט מזדעזע. "רק חטיף בוטנים ורק את החטיף של החברה שלכם. לחלק מחטיפי הבוטנים בשוק יש טעם של אבק ולחלקם מרקם של חצץ. אני דואג לזה שבכל מקום שאני אלך אליו יהיה מלאי מהחטיף.
"אפילו בעבודה של אמא שלי, שהיא לוקחת אותי לשם לפעמים דאגתי לזה שיהיה הרבה מהחטיף וכולם יודעים שאני אוכל רק ממנו."
"במה אמא שלך עובדת?" היה נראה לי שרפאל שאל מתוך ייאוש יותר מאשר מתוך עניין. ובמקביל שלח אליי הודעה כעוסה, כמעט זועמת: "למה הבאת את האוטיסט הזה בכלל?! אתה יכול לעשות משהו מועיל ולסיים את השיחה המייגעת הזאת?"
בזמן שקראתי את הודעותיו הזועמות של רפאל יותם ענה. "היא עובדת בטלוויזיה."
"בטלוויזיה?" רפאל נדרך.
"כן," המשיך יותם, "אני אוהב ללכת לעבודה שלה ולפגוש כל מיני אנשים מפורסמים. ויוצא לה לראיין הרבה אנשים מעניינים."
רפאל החוויר אבל ניסה לחייך. "איזה יופי," הוא אמר בקול מתקתק. "אל תדאג חמוד, אנחנו נעזור לך. תרצה אולי לקבל שוקו לבית? נוכל לשלוח לך את האבקה של המתכון הישן והיא תספיק לך להרבה זמן." את המילה האחרונה במשפט רפאל אמר כמעט במנגינה, כאילו הוא שר שיר ערש לתינוק שלא מצליח להירדם.
יותם נראה קצת המום מהתפנית בשיחה, הוא לא המשיך לדבר והשיחה הסתיימה.
היום כשהגעתי לעבודה שמחתי לגלות שהחברה הוציאה הודעה על שינוי במתכון של חטיף הבוטנים. אותם מרכיבים, כמעט. מינוס הטיטניום הדו חמצני.
אפשר למצוא אותנו בחנויות:
האתר פותח על ידי גל אלגר 2022
© כל הזכויות שמורות לקינמון הוצאה לאור
