כיבוש קרדן – פרק מתוך היורש של אדוארד

פרק אחד עשר:
"הוד מלכותך."
סר לוקאס נכנס בצעדים כבדים לאולם הגדול וכרע ברך לפני כסאו של המלך אדוארד. בעקבותיו נכנסו תריסר חיילים, מובילים בשלשלאות שני גברים לבושים במדים כתומים עליהם רקום סמל של שועל. פניהם של האסירים היו חסרי הבעה כשהחיילים דחפו אותם בגסות עד שנפלו על ברכיהם מול כס המלכות.
אדוארד הזדקף בכיסאו ופנה אל האביר הותיק. "ברכות, סר לוקאס. מה החדשות מהגבול עם קרדן?"
"המצב לא טוב, אדוני," אמר סר לוקאס. פניו ושריונו היו מטונפים מבוץ ומשאריות דם קרוש. "החוליות של המלך טאריק תקפו שוב."
פניו של אדוארד התקשחו. "זו הפעם הרביעית בחודשיים האחרונים."
"הפעם התוצאות היו הרות אסון," לוקאס הרכין את ראשו, הבעתו קודרת. "עשרים הרוגים מבין תושבי הכפרים שעל הגבול, כולל נשים וילדים. עשרות פצועים, נשים נאנסו לעיני משפחותיהם. בתים נשרפו ומחסני תבואה נבזזו."
המלך פלט קללה והצבע אזל מפניו. "לא אתן לאסון כזה לקרות שוב בבאלריין," עיניו בהקו בזעם. "חייבים לטפל בתוקפנות של המלך טאריק באופן מיידי."
"כמובן, אדוני," אמר סר לוקאס. "לכן הבאתי לכאן את השניים האלה. הם היו המפקדים שהובילו את הטבח. כשהרגנו את כל החברים שלהם הם ניסו לברוח כמו פחדנים עלובים. החיילים שלנו עמדו לרוצץ את ראשיהם, אבל עצרתי אותם. ידעתי שתעדיף לחקור אותם."
"החלטה חכמה, לוקאס," אדוארד פנה אל האסירים ודיבר אליהם בקול נוטף סלידה: "ביצעתם פשע איום ומפלצתי. לפי חוקיה של באלריין ומול עדים, דינכם הוא מוות. אם תסכימו לדבר, אעניק לכם מוות מהיר ורחום."
האסירים נותרו דוממים, עיניהם בוהות במלך באלריין במבט חלול.
אדוארד רכן קדימה, אצבעותיו לופתות בחוזקה את משענת הכיסא. תלמים של כעס וצער נחרטו במצחו. "מה התוכנית של המלך שלכם? מדוע הוא תוקף שוב ושוב את אנשי באלריין?"
שתיקתם של האסירים הדהדה באולם הכס. אחד החיילים שיגר בעיטה חזקה לירכיו של אחד האסירים, שהחניק את אנקת הכאב שלו.
אדוארד נותר דומם לזמן מה, פניו קשות כאבן ועיניו ממוקדות באסירים. לבסוף אמר: "אם כך, נעשה זאת בדרך הקשה. איני אוהב לפעול כך, אולם יש לעצור את מעשי ההרג הללו בכל מחיר." הוא החווה בידו מעבר לכתפו.
מאחורי הכס פסעה באיטיות דמות לבושה בבגדי עור שחורים ומעליהם גלימה שחורה ארוכה. עיניהם של האסירים נפערו בפחד והם נרתעו לאחור, שלשלותיהם מקרקשות. הם ידעו מי האיש הזה: השמועות על המכשף רב העוצמה בחצרו של המלך אדוארד פשטו בכל רחבי אלקסיר. שמו נלחש בפונדקים, בשווקים ובחצרות המלוכה: המכשף קיריאן.
קיריאן ירד במדרגות המובילות אל הכס, עיניו ממוקדות באסירים. הוא הקפיד על פנים קפואות ונטולות רגש כשנעצר מול האסיר שספג את הבעיטה והתבונן בו בעיניו הכחולות-אפורות.
"מה שמך?" קולו של קיריאן היה שקט ועדין.
"קארדוק," סינן האסיר מבין שיניו.
"האם יש לך משהו לספר לי, קארדוק?" שאל קיריאן באותו קול שקט, שומר על קשר עין עם האסיר. "זה יהיה קל יותר אם תשתף פעולה."
נשמע קרקוש שלשלאות נוסף כשקארדוק התפתל במקום רביצתו, אך עדיין לא הוציא מילה מפיו.
קיריאן הסב את מבטו לעבר מלכו, מבקש את אישורו. אדוארד הנהן.
קיריאן קמץ את ידו לאגרוף ושפתיו נעו ללא קול. עיניו של קארדוק נפערו והוא אחז בגרונו בעווית מיוסרת, מנסה לשווא לשאוף אוויר. פיו היה פעור בזעקה אילמת. קיריאן לא הסיר ממנו את מבטו, וכעבור רגעים אחדים הרפה את ידו. קארדוק הוטח קדימה, מותח את השלשלאות. מגרונו בקעו קולות השתנקות מחרידים. האסיר השני התבונן במחזה בעיניים קרועות.
קיריאן המתין זמן מה לפני שקמץ את אגרופו שנית. גופו של קארדוק התעוות והתפתל וידיו לפתו את גרונו בייאוש. עיניו יצאו מחוריהן ופניו החלו להכחיל, אך קיריאן לא הרפה את ידו. פניו נותרו קפואות, אך השנאה שבערה בדמו ערפלה את שיקול דעתו. סר לוקאס, אביר ותיק למוד קרבות, הסית את מבטו ברתיעה, וכך גם אחדים מהחיילים.
"זה מספיק."
קולו של אדוארד היה חד, וקיריאן הרפה את ידו מיד למשמע הפקודה הברורה. עברה יותר משנה מאז מונה למכשף של חצר המלוכה, ועל אף שלא הייתה זו הפעם הראשונה שחקר אסירים, מעולם עד כה לא אפשר לעצמו לאבד שליטה. הוא לא נהנה מההיבט הזה של תפקידו, למרות שהבין את חשיבותו. אבל הפעם זה היה שונה. מרגע שראה את החיילים הלבושים במדים עם סמל השועל ושמע את את דבריו של לוקאס הוא הרגיש שמפלצת רדומה התעוררה בתוכו, מעוררת בו זכרונות שהדחיק לפני שנים רבות.
"בפעם הבאה לא אעצור," התרה קיריאן, מניע את אצבעות ידו.
"לא!" נשמע קולו הניחר של האסיר השני. הוא נשא מבטו אל קיריאן, חיוור ורועד, כף ידו נשלחת קדימה בתחינה נואשת. קארדוק היה שרוע על הרצפה לידו, משתנק ומשתעל.
קיריאן פסע לעבר האסיר שהשמיע את קולו, נועץ בו מבט קר. "דבר, אם כך."
"שמי הנגסט, אדוני," המשיך האסיר בקול רועד. "רק מילאנו פקודות, לא הייתה לנו ברירה!"
"מה היו הפקודות?"
"לתקוף את הכפרים, להרוס הכל. להרוג כל אדם שנקרה בדרכנו," הנגסט פלט נשיפה שורקנית והוסיף: "המלך טאריק נתן לנו את הפיקוד על החוליה והציע לשנינו פרס של שלושים מטבעות זהב עבור כל אדם שנצליח להרוג. זה יותר כסף ממה שנרוויח אי פעם."
קיריאן הוסיף להביט בהם ללא תזוזה, בפנים חתומות. אצבעותיו עקצצו, ולראשונה בחייו חש את הדחף להשתמש בכוחותיו כדי לנקום ולפגוע. אבל הוא ידע שהוא מוכרח להשתלט על רגשותיו.
"טבחתם באנשים חפים מפשע בשביל כסף, ועכשיו אתם מצפים לרחמים," סינן אדוארד בבוז.
"הם איימו עלינו!" קרקר הנגסט, אוחז בגרונו כמנסה להגן עליו מפני כשפיו של קיריאן. "הם הגיעו לכפר שלנו ואיימו על כל מי שסירב להתגייס. אם ידעו שדיברנו איתכם, הם עלולים לפגוע במשפחות שלנו."
"הם?" קיריאן שיכל את זרועותיו ולכסן מבט לעבר הנגסט.
"טאריק והמכשף שלו נירו," ענה הנגסט, נתזים של רוק ניתחים מפיו כשפלט את המילים. "נירו הזה, הוא יכול להרוס את הבתים שלנו בנשיפה אחת."
קיריאן צמצם את עיניו. "יש מכשף שעובד עבור טאריק? האם ראיתם מה הוא מסוגל לעשות?"
"ראינו אותו מענה אנשים שסירבו להתגייס, והוא הרס את הסדנה של הנפח שלנו שניסה להתנגד לו. אחרי זה, כל הגברים בכפר לבשו את המדים. בבקשה, רחמו עלינו. יש לנו משפחות!"
"כך גם לאנשים ששחטתם בדם קר," עיניו של אדוארד רשפו. "עם זאת, נתתי לכם את מילתי ואכבד אותה. סר לוקאס, קח אותם אל הצינוק. הם יוצאו להורג בעריפת ראש מחר."
לוקאס קד קצרות, סב לאחור והניד בראשו לעבר אנשיו. החיילים יצאו מהאולם, גוררים אחריהם את שני האסירים הכבולים, וסר לוקאס צעד בעקבותיהם. קיריאן עקב אחריהם במבטו, מסתיר את ההקלה שחש כשהם נעלמו מעיניו.
אדוארד מחה את הזיעה ממצחו. "יש לכנס את המועצה לישיבה דחופה. עלינו להצטייד בנשק ובלוחמים ולרכוב אל הגבול כדי להגן על הכפרים ולהלחם בצבאו של טאריק."
קיריאן פסע חזרה לעבר הכס והניח את ידו על מסעד הכיסא, סמוך למרפקו של אדוארד. "אם תעשה זאת, טאריק יישלח חוליות נוספות ברגע שנחזור אל הארמון. אם ברצוננו למגר את האיום מקרדן ולהבטיח את שלומם של נתיני באלריין, הפתרון היחיד הוא לרכוב אל טירתו ולטפל בו אחת ולתמיד."
אדוארד הרים את עיניו ונעץ בקיריאן מבט נוקב. "זה יהיה מהלך פזיז ומסוכן. טאריק בבירור מנסה להוביל אותי למלכודת. הוא מתגרה בי כדי שאתקוף אותו ותהיה לו סיבה לנסות להשתלט על באלריין, הוא והמכשף שלו."
"אנחנו יכולים להתמודד איתם," אמר קיריאן בנחישות. שריפה התחוללה בתוכו, והוא נלחם למנוע ממנה לפרוץ החוצה. "אני יכול להתמודד איתם. זה הדבר הנכון לעשות כדי להגן על אנשי הממלכה. אתה יודע את זה, אדוארד."
"באיזה מחיר?" אדוארד עיווה את שפתיו ורוגז הסתנן לקולו. "צבא באלריין רק החל להתאושש מהקרבות עם האסטרקים. איננו מוכנים למלחמה כוללת. פלישה יזומה לקרדן תעלה בחייהם של מאות חיילים. לא אאפשר זאת."
"אדוארד…"
" איני רוצה לשמוע על כך עוד. יש לנו מספיק צרות מבלי לפתוח במלחמה שאיננו יכולים לנצח בה. כנס את המועצה, קיריאן. מחר בבוקר לכל המאוחר. "
"כן, אדוני," אמר קיריאן בהכנעה ופנה לצאת מהאולם, השומרים והמשרתים מרכינים את ראשיהם לאות כבוד כשחלף על פניהם. הוא ידע שלא יצליח לשכנע את אדוארד כרגע. עליו לנהוג בחוכמה.
——————-
זה היה החורף היבש ביותר שקרדן ידעה מזה שנים רבות. סדקים נפערו בקרקע והיבולים התייבשו וקמלו. תושבי הכפר הקטן גילרוי סבלו במיוחד מהבצורת. קיריאן היה אז רק בן שלוש עשרה. הוא זכר את הלילות הארוכים, את שריקת הרוח הקפואה ואת הגשם שלא בא בעקבותיה. הגרוע מכל היה בכיים של התינוקות הרעבים, יללות צורמות וקורעות לב שדעכו כשתשו כוחותיהם. קיריאן לא היה מסוגל לשאת זאת. הוא לא ידע את ההיקף המלא של כוחותיו, אבל הוא נזקק לפעולות פשוטות בלבד. לשקם חלק מהיבולים, להתחמק לרפתות ולמלא את הדלי של החלב, מעט בכל פעם. זה לא היה מספיק כדי למשוך את תשומת הלב של תושבי הכפר, אבל מספיק כדי שכל הילדים ישרדו את החורף.
אבל החיילים כן שמו לב. הם הגיעו בוקר אחד, לקראת האביב. קיריאן לא זכר את פניהם, רק את מדיהם הכתומים עם סמל השועל. הם הפכו את בתי הכפר בחיפוש אחר ציוד כישוף. אחרי הכל, בכפרים הסמוכים חצי מהתינוקות גוועו למוות. כשלא מצאו דבר, כינסו את תושבי הכפר ליד השדות הקמולים. קיריאן לעולם לא ישכח את האכזריות הנוטפת מקולותיהם כשדרשו מהמכשף המסתורי להתוודות. אמו של קיריאן אחזה בכתפיו בחוזקה. אחיזתה התהדקה כשהחיילים בחרו באקראי את אחד הגברים והלקו אותו עד שגבו הפך לעיסה מדממת ועצמותיו נחשפו מבעד לבשר. קיריאן בכה ורעד, אך אצבעותיה של אמו שחפרו בעורו מנעו ממנו לפצות את פיו. הוא לא היה מסוגל להשאיר אותה לבד.
זו לא הייתה הפעם היחידה שחייליו האכזריים של טאריק הגיעו לגילרוי, אבל המראות והצלילים מהיום הנורא רדפו את קיריאן, מענים ולא מרפים. הוא ישב ליד השולחן בחדר העבודה שלו, זמן קצר לאחר שעזב את אולם הכס. ראשו היה שעון על כפות ידיו ועיניו סקרו את החדר שסביבו בניסיון לגרש את שדי העבר ולחזור להווה. על הקיר שמול השולחן היו תלויים בצפיפות מדפים עמוסים ספרי כשפים וצנצנות המכילות מרכיבי שיקויים. משני צדדי השולחן ניצבו ארונות עץ כבדים, מלאים עד אפס מקום בקמעות, קדרות, מגילות קלף ולוחות אבן עליהם חרוט כתב רונות עתיק. בשנה האחרונה צבר קיריאן את הציוד הזה ממבקרים מכל רחבי היבשת. אדוארד הקצה עבורו משרתים וחיילים ודאג שלא יחסר לו דבר.
אצבעותיו של קיריאן תופפו במורת רוח על השולחן. טבעת הזהב עם חריטת הדרקון הרגישה כבדה ומסורבלת על אצבעו, ומראה הציוד יקר הערך שמילא את החדר רק הכאיב לו יותר. מה התועלת בכל זה אם ידיו נותרות כבולות? למרות כל מה שעבר, למרות מעמדו החדש, הוא אינו רשאי להציל את תושבי גילרוי מעריצותו של טאריק וגם לא למנוע את התקיפות על יישובי באלריין שעל הגבול. כמה עוד אנשים ימותו או יובלו כרכוש אל צבאו של טאריק בעוד קיריאן נאלץ לעמוד מנגד?
קיריאן לקח נשימה עמוקה, מנסה להעריך מחדש את מצבו. אדוארד אינו מוכן לקחת את הסיכון הכרוך בכיבוש קרדן. לא היה סיכוי לשנות את דעתו ללא תוכנית סדורה ומוקפדת. קיריאן לא ידע כיצד להכין כזו: הוא לא הבין באסטרטגיה צבאית, ולמרות שגדל בקרדן לא היה לו מידע רב על אזורים מרוחקים מגילרוי. וודאי היה יכול להשלים את החסר לו היה פונה לאחד מהאבירים הבכירים ומבקש את עזרתו, אך מאז השינוי במעמדו של קיריאן איש מהם לא רחש לו חיבה והוא לא הרשה לעצמו להפגין לידם חולשה. לפתע הבדידות הכתה בקיריאן ועצרה את נשימתו, כאילו חומה בלתי נראית הפרידה בינו לבין שאר תושבי הארמון.
צליל הדלת הנפתחת ניתק את קיריאן מהרהוריו. על המפתן הופיע קווין, לבוש במכנסיים אפורים וטוניקה שחורה עליה רקום סמל הדרקון – המדים אותם הקצה קיריאן עבור אנשיו, המכשפים המשרתים את באלריין. בחודשים האחרונים הפך קווין לעוזרו הראשי של קיריאן ונהג להגיע לחדר העבודה שלו מספר פעמים ביום.
"אני מתנצל על ההפרעה, אדוני," אמר בהיסוס והעביר את משקלו מרגל אחת אל השניה. "נודע לי על האירועים בגבול עם קרדן. חשבתי שאולי תזדקק לעזרה."
קיריאן בהה בקווין בלי למצמץ. ההקלה הפתאומית הציפה אותו כמשב אוויר צלול; הוא נזכר שאינו לבד.
"למען האמת, אשמח לעזרתך," קיריאן הזדקף בכיסאו. "מצא את מיילור והבא אותו אלי, מהר ככל האפשר."
——————-
"הייתי זקוק לך הלילה," מלמל אדוארד בקול סדוק.
אצבעותיו ליטפו בעדינות את פניו של קיריאן, והוא עצם את עיניו כשהתנתק ממנו באיטיות ונשכב על גבו, נשימותיו עדיין מואצות. קיריאן השתחל לתוך חיבוקו, כפות ידיו נחות על חזהו של אהובו שהיה לח מזיעה. אלה היו הרגעים האהובים עליו ביותר: ההזדקקות הטהורה במבטו של אדוארד לאחר שהגיע אל סיפוקו, הפליאה המחודשת מהיכולת להיות יחד כך, גוף שלוב בגוף, ולרגעים אחדים לשכוח את העולם שבחוץ. זמן מה נותר קיריאן דומם בזרועותיו של אהובו, ממאן להפר את רגעי החסד הללו. לבסוף נשימותיו של אדוארד נעשו שקטות וסדירות, וקיריאן הבין שאם לא ידבר עכשיו, שניהם יישקעו בשינה.
קיריאן נשען על מרפקו והושיט יד להסיט את שיערו הזהוב של אדוארד ממצחו. "אדוארד…" הוא פתח בדברים, קולו שקט אך החלטי. "אתה צריך להענות לאתגר של טאריק ולכבוש את הממלכה שלו."
אדוארד פלט אנחה ממושכת וכבדה. עיניו נותרו עצומות. "אל תדבר על כך עכשיו, קיריאן. זה היה יום ארוך ורע, בוא ננסה לישון. מחר בבוקר נדון על הכל בישיבת המועצה."
"לא תסכים לשמוע את הדברים הללו מחר סביב שולחן המועצה, אדוארד. אתה יודע שאני צודק."
אדוארד פקח את עיניו והרים מעט את ראשו מן הכר. "כיוון שאתה מתעקש, אומר לך שהרעיון הזה הוא טירוף. לרשותו של טאריק עומד צבא עצום, גדול פי שלושה מצבא באלריין. נכון שהתמודדנו עם צבא גדול יותר בעבר, אך זו הייתה מלחמת הגנה, לא התקפה, ונלחמנו בשטח באלריין ולא בשטח זר ולא מוכר. כעת אחרי כל הקרבות הללו חובתי היא להתמקד בהגנה על הנתינים שלי במקום לצאת למסעות כיבוש שאפתניים שייגבו חיים רבים."
"טאריק פוגע בנתינים שלך, באופן קבוע ושיטתי."
"נעשה את מה שצריך לעשות כדי להגן עליהם. עוד לא רכבנו לאזור הגבול ולא מיצינו את אפשרויות הפעולה שלנו."
קיריאן התרומם לישיבה, השמיכה מחליקה מעליו וחושפת את גופו הדק והגמיש. "פעולות ההגנה שאתה מתכנן לא יעזרו. טאריק מעוניין לתקוף את באלריין כי נוכחותי לצדך מאיימת עליו. אחרת, מדוע שיתקוף דווקא עכשיו, ללא סיבה? מדוע שישתמש במכשף, אחרי שרדף והרג את המכשפים והדרואידים בקרדן מהיום בו עלה על הכס? הפרעות הללו יוצרות עבורך הזדמנות להגיב ולתקוף אותו בחזרה. אתה צריך לנצל את ההזדמנות הזו."
אדוארד התרחק מעט מקיריאן, פניו מביעות הסתייגות ברורה. "זה סיכון גדול מדי. הצבא שלנו לא התאושש מהקרבות הקודמים. אבירים רבים מדי נהרגו בקרב והאבירים החדשים נמצאים רק בתחילת דרכם."
"אתה חושב שטאריק יחכה עד שהאבירים החדשים יסיימו את האימונים שלהם?" קיריאן הישיר את מבטו אל אדוארד. "הוא לא יעצור אם תמנע מלתקוף אותו. הוא יראה את ההבלגה שלך כחולשה, כסימן שאפשר לתקוף את באלריין עכשיו."
"אם הוא יתקוף את באלריין, נאלץ להתמודד איתו. מעולם לא סיכנתי את חייהם של אנשיי בתקיפה מכוונת של ממלכה זרה."
"טאריק הוא מלך אכזר ששולט על נתיניו ביד רמה ושלטונו לא מסב להם אושר. הממלכה שלו היא חלק מאלקסיר. התוכנית שלנו היא לאחד את אלקסיר תחת שלטונך. אם נצליח לכבוש את קרדן, זה יהיה צעד חשוב וגם סימן ברור לשאר הממלכות באזור לגבי מעמדך והכוח הצבאי שלך."
"אני יודע שהמטרה שלך היא איחוד אלקסיר, קיריאן, אבל זה מוקדם מדי," אדוארד הניע את ראשו בהתנגדות. "האנשים שלנו עייפים מקרבות, וכך גם אני. אנחנו צריכים זמן לבסס את השלטון, להתאושש מהתהפוכות שעברה הממלכה בתקופה האחרונה. לקצור את פירות השלום."
קיריאן לא הסיט את מבטו. "אם יש שלום, מדוע הנתינים שלך נטבחים?"
אדוארד בהה בו לרגע בדממה. אז התיישב על המיטה, קירב את ברכיו לחיקו והשעין עליהן את ראשו. כשישב כך, עירום ומכווץ, נראה לרגע כנער מבולבל. "טאריק רוצה שנתקוף אותו כדי לשסות בך את המכשף שלו. אם הוא יצליח לפגוע בך, נהיה אבודים."
קיריאן התקרב אליו בזהירות והניח את כף ידו על ירכו. "הוא לא יצליח. חקרתי על המכשף הזה, נירו. רבים מהאנשים שלי הגיעו מקרדן ושמעו עליו, אחדים אף פגשו אותו. הוא דרואיד שגלה, ושאר הדרואידים מנדים אותו בשל חיבתו לקסם אפל. הוא אינו רב עוצמה במיוחד, אף שהוא נוטה להציג את עצמו ככזה, והוא עובד לבדו."
קיריאן עצר לרגע את דבריו, מחכה לתגובה, אך אדוארד לא אמר דבר וקיריאן המשיך: "טאריק לא יודע את ההיקף המדויק של היכולות שלי. כל מה שהוא יודע עלי מבוסס על שמועות. הוא אף פעם לא התמודד נגדי."
"בדיוק," אמר אדוארד בספקנות. "אז איך אתה יכול להיות בטוח שתצליח להביס את טאריק ואת המכשף שלו? שכחת את הקרב נגד האסטרקים? מאות חיילים נהרגו בעקבות הכישוף ההוא שפגע בכוחות שלך."
קיריאן בלע רוק. תחושות האשמה מהקרב ההוא עדיין היו קשות מנשוא. אבל הוא ידע שעליו להתגבר על הפחד. הכוחות שלו נועדו להגן על תושבי אלקסיר. מה הטעם בהם אם הוא נמנע מלפעול בעקבות משקעי העבר?
"הכישוף ההוא לא יכול לפעול נגדי יותר," אמר קיריאן בביטחון רב יותר משהרגיש. "כך או כך, לא אצטרך להתמודד מול טאריק ונירו לבדי. עד כה הצלחתי לגייס כארבעים מכשפים המשרתים את הכתר, ארבעים איש המיומנים בשימוש בקסם, את כולם בחרתי ואימנתי בקפדנות. אם סאליס תסכים לסייע לנו גם הפעם, יצטרפו לכוחותנו ארבעים דרואידים לכל הפחות. כוח של שמונים מכשפים ודרואידים יכול בהחלט להטות את הכף."
אדוארד עיקם את פיו. "זה רעיון מפוקפק, לכבוש ממלכה גדולה כל כך רק בעזרת קסם. להסתמך על כישוף בלבד כדי להגן על החיים של החיילים שלי עלול להגמר באסון."
"ומה אתה חושב שקרה עד עכשיו, אדוארד?" שאל קיריאן בבוטות. "האם שכחת את הקרב נגד האסטרקים, או את הלילה בו קליסטה כמעט הכריעה את באלריין? ניצחת בזכות הקסם שלי, גם אם לא ידעת זאת או לא בנית על כך."
"אני לא מעוניין שתשתלט על ממלכה שלמה למעני. אני מעדיף אותך בעמדה בה אתה זמין לסייע לי ולהגן עלי, אבל לא לנהל את הקרבות שלי עבורי."
"ואני חשבתי שהעמדה בה אתה מעדיף אותי היא עירום וכורע על הברכיים מתחתיך," העיר קיריאן בחיוך אלכסוני.
אדוארד הזדעף. "אל תתבדח עכשיו, קיריאן. זו שיחה רצינית."
"אני רציני," קיריאן התקרב עוד לאדוארד והשעין את ראשו על כתפו. "הייעוד שלי הוא לשרת אותך, אדוארד. מדוע אתה מסרב להשתמש בי?"
"יש הבדל בין להעזר בך לבין להיות תלוי בך לחלוטין."
אדוארד כרך את זרועו סביב קיריאן המכורבל כנגדו. זמן מה ישבו כך שניהם בשתיקה.
"אני מבין למה זה חשוב לך כל כך," אמר אדוארד לבסוף. "אמא שלך חיה בקרדן. אתה חושש לה."
קיריאן הרים את ראשו ללכוד את מבטו של אדוארד. "לא רק אמא שלי, כל תושבי גילרוי. הם חיים שם, תחת שלטונו של הרודן הזה. שמעת את העדות של השבויים שחקרנו. טאריק מתעמר באנשי הכפרים בממלכה שלו: גובה מהם מיסים מופרכים, מאלץ אותם להתגייס, מדרדר אותם לעוני, משסה בהם את חייליו ומענה אותם."
"ביקשתי ממך פעמים רבות להזמין את אמא שלך לחיות כאן, איתנו."
"אמרתי לך, כתבתי לה והיא מסרבת לבוא. היא גרה בגילרוי כל חיה. זה הבית היחיד שהיא מכירה." קיריאן השפיל את ראשו והוסיף בהיסוס: "אני חושב שהיא עדיין חוששת שתשנה את דעתך ותאסור שוב את הקסם. היא רוצה להשאיר לי פתח לחזור לגילרוי, אליה."
אדוארד קימט את מצחו, מבולבל. הוא הרים את סנטרו של קיריאן והביט בעיניו. לפתע התקשו פניו וכתפיו נשמטו בזעף. "לא סיפרת לה עלינו."
קיריאן האדים. "עדיין לא."
אדוארד התרחק ממנו בתנועה חדה. "אני לא מאמין, קיריאן. עברה שנה שלמה, כל הממלכה יודעת. איך יכולת להסתיר זאת מאמא שלך?"
קיריאן משך שוב את השמיכה אל גופו, מבויש. "כיצד אתה מציע שאנסח את המכתב הזה, אדוארד? 'אמא יקרה, רציתי לספר לך שאדוארד ואני מאוהבים והוא לוקח אותי למיטתו כמעט מדי לילה. אלינור שונאת אותי עכשיו. שלך, קיריאן'?"
מבטו של אדוארד התרכך. "היא יודעת על הנטיות שלך?" שאל בעדינות.
קיריאן משך בכתפיו. "כן, היא יודעת. קשה לומר שזה ממלא אותה באושר, אבל היא בילתה את רוב חייה בפחד מתמיד שיגלו על הקסם שלי ויוציאו אותי להורג, כך שהעיסוק שלה בשאר הפגמים שלי נדחק לשוליים."
"היא לא איימה לגרש אותך מהבית או להוציא אותך להורג, זה כבר טוב יותר ממה שאבא שלי היה עושה," אמר אדוארד במרירות ואז ניער את ראשו כמנסה להתעשת. "אנחנו צריכים לרכוב לגילרוי ולהביא את אמא שלך, אבל זו אינה סיבה מספקת לכבוש את קרדן כולה."
"מה לגבי שאר תושבי גילרוי?" הקשה קיריאן, עיניו הכחולות-אפורות יוקדות. "מה לגבי שאר המכשפים החיים בקרדן, שנרדפים ונשחטים מדי יום בידי טאריק ואנשיו? רבים מהם הגיעו אלי, אדוארד. הם עובדים כאן, בארמון, נאמנים אליך ולמטרותיך. מחובתנו להגן גם עליהם. לפי הנבואה אתה אמור לאחד את אלקסיר ולהביא את השלום לכלל תושביה."
אדוארד שתק, אבל מהבעת פניו קיריאן הבין שהצליח לשבור את התנגדותו.
"יש לי תוכנית," המשיך קיריאן. "אני מבקש ממך רק לאפשר לי להציג אותה בישיבת המועצה מחר ולהקשיב לה במלוא הרצינות. בבקשה, אדוארד, עשה זאת למעני."
אדוארד הביט בו ממושכות. קיריאן שמר על הבעה יציבה, מקפיד להסתיר את הספקות שעלו בו. השנה האחרונה סייעה לו לרכוש ביטחון בכוחותיו, ועדיין – הוא מעולם לא תכנן פעולה נרחבת ומסוכנת כל כך בעצמו. אך מול אדוארד היה עליו להפגין ביטחון מוחלט.
לבסוף נרפו שריריו של אדוארד, והוא אסף את מאהבו חזרה אל בין זרועותיו. "טוב ויפה, קיריאן. אני מוכן לשמוע מה יש לך להציע," הוא ליטף באצבעו את לחיו של קיריאן. "אחרי הכל, איני מסוגל לסרב לך."
קיריאן קבר את ראשו בחיקו של אדוארד. "אני מבטיח לעשות ככל שביכולתי לשמר את המצב הזה."
——————-
"קרדן בנויה מאזורים מישוריים וחשופים באזור הגבול עם באלריין, ואילו השטח הפנימי יותר שופע ביערות ובאזורים הרריים," קיריאן פרש מפה על פני שולחן המועצה. "ברגע שנחצה את הגבול, הסיירים של קרדן יבחינו בנו. ניתן להניח שהם מוכנים ומצפים לבואנו עם תגבורת משמעותית. הסיירים יודיעו לטאריק על נוכחותנו באופן מיידי, והוא וודאי יישלח את כוחותיו לכתר אותנו מהכיוון השני. אם כך, כדי להגיע בבטחה לטירתו של טאריק אנחנו צריכים לרמות אותם."
"ואיך אתה מתכנן לעשות זאת?" שאל אדוארד בחוסר אמון.
סביב שולחן המועצה נשמעו לחשושים עצבניים ונראו חילופי מבטים מלאי תרעומת. קיריאן ניסה להתעלם מהם. ביקורת גלויה הייתה עדיפה בעיניו: בסופו של דבר, אסטרטגיה צבאית לא הייתה המומחיות שלו וייתכן שהיה ניתן לשפר ולדייק את התוכנית שלו. אבל על אף עוינותם של האבירים כלפיו, אימתם מפני כוחותיו מנעה מהם להתנגד לו בקול רם. קיריאן כבר היה מנוסה מספיק בחצר המלוכה להבין שמוטב לו לשמר את המצב הזה.
"נפצל את הצבא לשניים," קולו של קיריאן נותר שליו על אף הבעת החלחלה על פניו של אדוארד. "טאריק מצפה שנתקוף את הגבול, וזה בדיוק מה שנעשה. אבל בזמן שהכוחות שלו יהיו עסוקים בחוליה שנשאיר בגבול, שאר הלוחמים יתקדמו דרך היערות. טאריק לא יצפה לזה, ולא יבחין בהתקדמות צבא באלריין לעברו עד שנתייצב מול הטירה שלו. ההגנות והביצורים של טירת קרדן נחותות משמעותית מאלו של באלריין. טאריק מסתמך על הצבא הגדול שלו ועל תנאי השטח המאתגרים של הממלכה שלו. גורם ההפתעה יקנה לנו יתרון משמעותי."
"המסע ביערות לעבר הטירה של טאריק עלול להמשך מעל יומיים," ציין סר לוקאס בספקנות. "בזמן הזה הם בוודאי יבחינו בנו."
קיריאן חייך. הייתה זו גולת הכותרת של התוכנית שלו. "לא אם ערפל כבד יסתיר את פני השטח של קרדן כולה. כך הם לא יוכל לראות אותנו כלל."
"אתה יכול לשלוט במזג האוויר בשטח נרחב כל כך לבדך?" שאל אדוארד בפליאה. "אני מודה שאין לי ידע רב בכישוף, אבל זה לא נשמע לי אפשרי, אפילו לא בשבילך."
"לא לבדי," קיריאן החווה בידיו לעבר גבר בן גילו שישב בסמוך אליו. שיערו הכהה של הגבר הצעיר היה קצוץ וחולצתו הירוקה ונטולת השרוולים חשפה זרוע שרירית מעוטרת קעקועים כחולים, סמל לזהותו הדרואידית. "מיילור יעזור לי. הוא נולד וגדל בקרדן, ולפני חצי שנה נמלט לבאלריין והצטרף לאנשיי. בחודשים האחרונים מיילור הוכיח את יכולותיו ואת אמינותו באופן יוצא מן הכלל. המומחיות שלו היא קסמי מזג אוויר. אני מאמין ששנינו נוכל ליצור יחד ערפל שיכסה את כלל שטחה של קרדן."
אדוארד קימט את מצחו והתבונן במפה בריכוז רב. "לטענתך, תוכל לגייס כוח של שמונים מכשפים ודרואידים."
קיריאן הנהן. "חמישים מהם יצטרפו לכוח המרכזי שיתקדם דרך היערות, ואילו שלושים נוספים בהנהגתו של קווין יצטרפו לחוליה שבגבול," קיריאן החווה בידו אל קווין שישב אף הוא סביב שולחן המועצה. "הם יצליחו לראות דרך הערפל, בניגוד לחייליו של טאריק. לפיכך, ניתן להניח שהחוליה שבגבול תצליח להביס את חיילי קרדן ולהצטרף אל השאר לפני שטאריק יתגבר על הערפל וישלח כוחות נוספים. מיילור ואני נעבוד במשמרות כדי לשמור על הערפל במהלך המסע, עד שנגיע לטירתו של טאריק."
אדוארד הכיר היטב את קווין, אבל הייתה זו הפעם הראשונה שמיילור הצטרף אל שולחן המועצה. הוא הישיר מבט אל הדרואיד הצעיר.
"מיילור מקרדן, זכית באמונו הבלתי מעורער של המכשף שלי, עד כדי כך שהוא מבסס את כל התוכנית שלו על שיתוף הפעולה והיושרה שלך. את האמון שלי קשה יותר לקנות – רבים מעלו בו מהיום בו עליתי על הכס. כיצד אוכל לדעת שאינך מרגל עבור טאריק?"
אגרופיו של מיילור נקפצו ושפתיו רטטו. "מלבד נירו הנתעב והמשוקץ לא תמצא דרואיד המוכן לשרת את הצורר טאריק. הזוועות שהוא עולל לבני עמי ולמשפחתי אינם ניתנים לתיאור. בעבר חייתי בשבט דרואידים בקרדן, הסתתרנו בהרים. טאריק עצמו פיקד על הכוח שגילה את השבט שלנו. הוא ואנשיו רצחו את ההורים שלי ואנסו את אחותי לנגד עיני. טאריק לקח אותה לארמונו, להיות השפחה שלו. אני מוכרח להציל אותה," הוא הלם באגרופו על השולחן, שיניו חשוקות בזעם. "אני רוצה שהוא ימות."
אדוארד הנהן, פניו חמורות סבר. "אני מצטער לשמוע על הטרגדיה האיומה שעברה על המשפחה שלך," אמר בקול שקט, מבטו ממוקד בעיניו של מיילור. "אם אחליט לקבל את תוכניתו של קיריאן, אני מתחייב שנעשה כל שיידרש כדי להציל את אחותך."
"למעשה, תכננו גם את פעולת החילוץ," ציין קיריאן. "בזמן שטאריק וכוחותיו יהיו עסוקים בקרב, מיילור ושני דרואידים נוספים יסתננו אל הטירה ויחפשו את אחותו אנה הכלואה בחדריו של טאריק. סיכויהם יהיו טובים יותר אם יחבור אליהם אביר המיומן בחרב. בגלל הסיכון הרב הכרוך במשימה הזו, חשוב שאותו אביר יתנדב לכך מרצונו החופשי."
"אני אעשה זאת," אמר סר לוקאס מיד. "יהיה לי לכבוד לסייע לחילוץ אישה צעירה מגורל אכזר שכזה."
קיריאן הניד בראשו בהערכה לעברו של האביר.
"אומץ ליבך מעורר השתאות, לוקאס," אמר אדוארד. "אבל אני עדיין חושש שהתוכנית הזו מסוכנת מדי. נחיתותינו המספרית תהיה מורגשת עוד יותר לאחר פיצול הצבא לשניים, שלא להזכיר את הפלישה לארמונו של טאריק בעזרת ארבעה אנשים בלבד." אדוארד הטה את ראשו אל קיריאן והוסיף: "המשאב היחיד העומד לרשותך הוא הקסם שלך ושל אנשיך. לטענתך, הכוחות שלכם מספיקים כדי להתגבר על המכשף של טאריק, על היתרון הצבאי שלו ועל תנאי השטח. אתה יודע שיש לי אמון מלא בך, אבל דברים רבים מדי עלולים להשתבש."
"אני מכיר את קרדן היטב," סר אדמונד נשען לאחור, משלב את זרועותיו. "להגיע מקצה אחד למשנהו עלול להיות מסע מאתגר. אם ההסוואה לא תעבוד וטאריק יכתר אותנו כשנתקדם באזור ההררי, הוא וחייליו ישחטו את הצבא שלנו ללא רחמים."
"זה לא יקרה," אמר מיילור בפשטות. "ביצעתי קסמי ערפל מאז שהייתי ילד."
"אותי מדאיג המכשף הזה, נירו," אמר לוקאס. הוא הפנה את ראשו לעבר קיריאן, לוטש בו מבט מהסס. "כיצד אתה יכול להיות בטוח שתצליח להביס אותו? הוא מטיל את אימתו על כל תושבי קרדן."
"עוד לא נולד המכשף שיצליח להביס אותי. וכפי שאמרתי, לא אהיה לבד." קיריאן דיבר בביטחון אך כפות ידיו רעדו, והוא הסתיר אותן בגלימתו כדי שלא יבחינו בכך.
"אני חושבת שזו תוכנית טובה."
עיניו של קיריאן נפערו למשמע קולה של המלכה אלינור שישבה לצידו של בעלה, גווה זקוף ותלתליה החומים אסופים בפקעת הדוקה. אדוארד פנה להביט בה, גבותיו מורמות. חודשים ארוכים סירבה אלינור להחליף מילה עם קיריאן. לבסוף החליט אדוארד לנקוט בפעולה כדי להשכין שלום בין אשתו ומאהבו, ואילץ אותם לסעוד עמו לארוחת ערב בין פעמיים לשלוש פעמים בשבוע. בתחילה הארוחות הללו היו חובה מעיקה עבור קיריאן, שישב בדממה וספג את מבטיה הארסיים של המלכה, אך כשהשבועות הפכו לחודשים נדמה היה שמאמציו של אדוארד מתחילים לשאת פרי. באחד הערבים ביקשה אלינור בנועם מקיריאן להעביר לה את הגבינה; שבוע לאחר מכן התעניינה באחד מסיפוריו של קיריאן – שבו הכין שיקוי שריפא עיירה שלמה ממגיפת הלשון הירוקה. מאז הסכימה המלכה לשוחח מדי פעם עם מאהבו של בעלה על ענייני הממלכה, אך מכאן ועד לצדד בו בגלוי בישיבה המרחק היה גדול.
"האם את תומכת בתוכנית של קיריאן?" שאל בקול איטי ומדוד. האבירים סביב שולחן המועצה לטשו אף הם מבטים נדהמים אל מלכתם.
אלינור הנהנה. "טאריק הוא מלך אכזר הפוגע בשיטתיות בנתיניו. במשך שנים הוא טבח במכשפים ובדרואידים בקרדן, אך לפתע הוא משתף פעולה עם מכשף ותוקף גם את תושבי באלריין. הוא מונע מתוך פחד, וודאי הגיעו אליו השמועות על כוחו של קיריאן. אם תפעל עכשיו, תגן על הנתינים שלנו ותעזור גם לאנשי קרדן הנתונים לעריצותו של טאריק." אלינור השתתקה, נעצה מבט בבעלה והוסיפה: "אדוארד, אם תהסס ותמנע מתגובה נחרצת טאריק עלול לצבור כוח ולשתף פעולה עם מכשפים נוספים, כשהוא ממשיך לתקוף את גבולותינו ולפגוע באנשים שלנו."
הייתה זו חזרה מדויקת למדי על הדברים שאמר קיריאן לאדוארד בלילה הקודם, וקיריאן הרגיש משונה לנוכח התמיכה הבלתי צפויה. אדוארד הידק את שפתיו, מהורהר. קיריאן ידע שהמלך מעריך את הגיונה הבריא של אשתו. המהומי הסכמה נשמעו בחדר – נראה היה שמילותיה של אלינור הצליחו להשפיע על דעתם של חלק מהאבירים. מבטו של אדוארד נדד לעבר סר לוקאס, האביר הותיק ביותר שלו, הידוע במעשיותו ובשיקול דעתו היציב.
"יש אמת בדבריה של המלכה," הודה סר לוקאס בזהירות. "בכל שנות שלטונו, טאריק מעולם לא שיתף פעולה עם מכשף. ייתכן שהוא מנסה לבחון את עוצמתה החדשה של באלריין. במקרה זה, המנעות מתגובה עלולה לגרום לו להחריף את צעדיו."
דממה השתררה. עיניו של אדוארד סקרו את אביריו ואז נחו על אלינור ולבסוף על קיריאן, נועץ בו מבט ישיר.
"אם התוכנית שלך תכשל, קיריאן, המחיר יהיה קשה מנשוא," פניו של המלך היו נוקשים ובקולו הייתה אזהרה מפורשת. "אנשים רבים ימותו, ואתה תהיה אחראי לכך."
קיריאן הנהן. "אקח את הסיכון הזה, אדוני."
אדוארד לקח נשימה ארוכה. "כמה זמן תצטרך כדי להתכונן?"
"ארבעה-חמישה ימים. לכל היותר."
"כדאי שזה יעבוד. אני סומך עליך. אסור לך להכשל."
"אני בטוח שלא תתחרט על כך," אמר קיריאן בנחישות, אך ליבו הלם במהירות. המחשבה על המחיר הבלתי נתפס במקרה של תבוסה הפכה את בטנו. אך זיכרון חייליו של טאריק הרוכבים אל גילרוי, צליל השוט המכה בבשר ואנקותיו המיוסרות של האיש שהולקה עד זוב דם חיזקו אותו שהוא עשה את ההחלטה הנכונה. הוא נועד לאחד את אלקסיר ולהיטיב עם אנשיה, והמשימה הזו תהיה המבחן שלו.
אם כך, הוא חייב לנצח.