מבצע!

חלומות וסדקים

עריכה ספרותית: גל אלגר, נטלי בירקן, נורית גבעוני, תמר היזמי
עריכת לשון: יעל ברהמס
עיצוב כריכה: לי קורצוויל
מאי, 2023

 

המחיר המקורי היה: 98.00 ₪.המחיר הנוכחי הוא: 65.00 ₪.

קטגוריה

תקציר הספר:

לכולנו יש חלומות.
לפעמים אנחנו מאמינים שעוד רגע ניגע, נשיג, נגשים את החלום שלנו.
ולפעמים ככל שאנחנו מנסים, החלום מתרחק,
ואנחנו מתרסקים.

בכולנו יש סדקים.
לרוב אנחנו מתעלמים מהם, שוכחים אותם.
ואז ברגע אחד, באירוע אחד, הם פורצים, מזכירים, פוצעים.
וכדי לאחות אותם אנחנו זקוקים לאחר, למגע שלו בנו, למבט שלו עלינו,
לנחמה שיביא.

כל הדמויות בקובץ הסיפורים "חלומות וסדקים" נעות בין השאיפה להגשמה לצורך בנחמה.
הן יוצאות למסע לאחות או להישבר.
לצמוח או להתפרק.
להיות או לחדול.

הכותבים:


דבורה וגנר
לאה סאקס
גל ליבר
רז זלסקו
אבי אללוף
דן שפר
מאיה אדרי-רוטלר
לבנה מושון
אביחי שינבוים
גל ובר
עדי ארצי-שלו
בן שמואלי
שלמה ביבס
טליה גולדמן-כלב
עמרי אברך
עמיר תומר
רונן אלטמן-קידר
ליאת ברד
אורנה דן
יעל ברהמס
רז קלמנוביץ'
טל סקאלי
שרה מלול
קרין סיונוב

על הספר

"תכתבו על טעמים וריחות."
זאת הייתה הבקשה שלנו. סיפורים שמוטיב הטעם והריח מוביל אותם, סיפורים חושניים, סיפורים מעוררים, סיפורים שכיף לקרוא.
הטעמים והריחות לקחו אותנו אל מחוזות רחוקים וקרובים, אל הקצוות של הדימיון ואל היום־יומי. הופתענו לגלות סיפורים רבים כל כך שעסקו בזיכרונות, והבנו שהטעם והריח מחזירים אותנו אל המקום הראשוני, הבסיסי, אל הילדות, אל הבית.
היה קשה לבחור את הסיפורים שייכנסו לאנתולוגיה. לשולחן המערכת הגיעו קרוב למאה סיפורים ובהם עושר של רעיונות, של מפגשים, של עולמות. העיקרון שהוביל את בחירת הסיפורים הוא לקבל את אלה שהצליחו לגעת בנו, לרגש אותנו, להפתיע אותנו ולהיכנס עמוק ללב של לפחות אחת מהעורכות.
קשה להתייחס אל הסיפורים בקובץ כאל מקשה אחת. כל אחד מהם הוא עולם שלם, רגע בתוך היקום הפעלתן הזה, שקורים בו דברים מעל ומתחת לפני השטח. כל סיפור כתוב בסגנון ייחודי לכותב או לכותבת שלו, ומשקף את עולמם הפנימי. עם זאת, בכל אחד מן הסיפורים נוכל למצוא את הרצון לקשר, לחיבוק, לנחמה, למישהו שיראה אותנו. לפעמים זאת האהובה, לפעמים הנמסיס. לכל אורך הסיפורים עוברת כחוט השני הכמיהה, הרצון – שהוא כמעט פיזי – למשהו שאולי אפשר לכנות גאולה.
העבודה על האנתולוגיה הייתה מסע שנסחפנו אליו יחד, הכותבים, הכותבות והעורכות. והינה אנחנו כאן, בסיומו של המסע הזה, וכעת מתחיל סיפור חדש – המסע שלכם, הקוראים, אל תוך הסיפורים.

עוד ספרים שתאהבו:

ציפורי מים

היינו בחוץ, רק שתינו. השיער שלה, שחור משחור, נשפך על העשב. הוא תמיד גרם לי לרצות לגעת בו, להחליק עליו יד רק כדי להרגיש את המרקם. סמיך, אני בטוחה. סמיך ועוטף. הנמשים שלה ריקדו אליי כגחליליות, ומסביבנו פרס אלוהים מרבדים של ירוק מעקצץ.
הגבעה הקטנה הזו הייתה פיסה של ירוק באמצע שום מקום, תלושה כל כך מהנוף שסביבה. קצת כמונו. מולנו היה כביש סואן, רוחש; צליל הגלגלים הנעים על פני האספלט, הצופרים, המנועים, הכול התערבל סביבנו ויצר מין רעש לבן שהפריד בינינו לבין העולם. ההרגשה הייתה קצת כמו מתחת למים, כשהאוזניים מתפוקקות וכל שאר החושים מתחדדים. פעם, כשהיינו קטנות, היינו יושבות כאן, זורקות ענפים לכביש, ואז רצות במורד הגבעה ותופסות אותם כשהיה נדמה שהכביש מתרוקן. היינו טיפשות וחסרות זהירות. מעניין אם היא זוכרת.
כשאני מסתכלת עליה עכשיו, אין כביש, ואין קולות, רק כר דשא ירוק שנדמה שמתפשט מעבר לנו, שוטף את הכול כמו ים. "חשבת פעם איזה טעם יש לדשא?"
היא צחקה, וצחוקה נשמע קצת כמו נחרה. "מה?"
"דשא. כאילו, פרות אוכלות דשא."
"נו, ובני אדם לא…"
"אבל חשבת פעם איזה טעם יש לזה?"
"לא!" היא חייכה.
"מממ. בטח ניסו לאכול דשא בשואה."
"אלוהים, אין לך על מה לדבר?"
"לא ממש."
"אז אפשר גם לשתוק לפעמים, את יודעת," היא גלגלה עיניים. "בסדר, אני אציל אותך. מה הדבר הכי טעים שאכלת בחיים? ההגדרה שלך לטעם גן עדן. חוץ מדשא."
צחקתי. "שוּם."
היא הצטרפה לצחוק. "די, נו."
בחנתי אותה, והיא קימטה את מצחה כשהשתיקה התארכה. "פשוט תגידי את הדבר הראשון שעולה לך לראש," היא אמרה, אבל אני לא רציתי, כי ידעתי שזה לא ימצא חן בעיניה. לא יודעת למה בכלל התחלתי את השיחה המפגרת הזאת. בסוף הודיתי, "דוֹלְמָה."
הקמט במצחה העמיק. כמו שחשבתי, עיניה קדרו קצת. "באמת?"
כרוב ממולא אלוהי, מעשה ידיה של סבתא שלי. כל הירקות שבעולם דחוסים לתוך מנה אחת עשירה שמתפצחת בפה. לא אכלתי דבר כזה בשומקום אחר. לערבים מותר להתגאות בעלי הגפן שלהם, אבל לכו תמצאו בוכרי שיודה שהאוכל האהוב עליו הוא דולמה. מכירים אותנו רק בזכות הבצק, ואיך אפשר להשוות אותו לכרוב?
אבל זה לא רק כרוב. זה הטעם של הבית של סבתא שלי. זו הגאווה של סבא שמפזזת לי על הלשון בצעדי ריקוד. זה התענוג של אחי כשהוא מתמוגג והידיעה שזה בזכותי, כי אני לימדתי אותו לאכול דולמה בעצימת עיניים. אם הוא היה רואה את הביס הצבעוני שמחכה לו על הצלחת הוא לא היה נוגס בו לעולם.
משכתי בכתפיי. "דולמה." ואז נאנחתי, "נו, ידעתי שתגיבי ככה."
"איך ככה?"
"ככה. כמו שוקולד מריר."
הצלחתי לסחוט ממנה חיוך.
היא לא אהבה אזכורים של הבית, של העדה שלנו. כאן בדשא היינו במקום בטוח, רחוקות שנות אור מהבית, בגלקסיה אחרת – כחולה כמו השמיים וירוקה כמו העשב וחומה כמו העיניים שלה.
"אני בחיים לא אצליח לחיות כמוך," אמרה. "בתוכם. אני לא ארגיש שייכת."
"בעתיד? ומה עם עכשיו?" הרגשתי שאנחנו דורכות על קרקע רעועה. הבטתי בה בדאגה. בהתחלה היא רק שכבה שם, מסתכלת על השמיים, ואז היא התרוממה על מרפק אחד והישירה אליי מבט.
"אמא שלי תמיד התלוננה שסבתא אף פעם לא מרוצה מהממולאים שהיא מכינה. כבר שנים שהיא לא מכינה דולמה בגלל זה. וגם לא אושפיאוזי. איך סבתא אומרת לה? 'זה טעים, ג'וני ביבש, אבל זה לא הטעם שלי. הינה, תטעמי. ככה זה צריך להיות, את מבינה?'" זה היה חיקוי מוצלח של סבתא בוכרית, והייתי חייבת לחייך. "וכשאמא שלי הייתה שואלת מה חסר, היא הייתה צוחקת עליה ואומרת, 'הכול!'"
"אז אמא שלי עושה לי בדיוק את אותו דבר, רק שזה לא סיר של דולמה, זה החיים המחורבנים שלי. ואף פעם לא יהיה להם טעם כמו לשלה."
"הם דינוזאורים," אמרתי לה, "הם חיים בעולם של אדמה. תביאי להם ריח של ים והם יעקמו את האף. אנחנו… אנחנו עופות מים. מהרגע שהרחנו את הים צימחנו כנפיים וכמיהה, ועכשיו אנחנו נמשכות אל הריח המלוח כמו גלים שנשברים אל החוף."
"והסוף שלנו יהיה זהה? נישבר?"
משכתי בכתפיים. מה יכולתי לומר?
הריח שלה אפף אותי מכל עבר. ריח של חופש.
לו רק יכולתי לטעום את העיניים שלך, היה להן טעם של שוקולד. זה מה שהייתי אומרת לה אם הייתי יכולה.
היא רכנה אליי ואמרה, "נראה לי שאם הייתי טועמת את העיניים שלך, היה להן טעם של דבש."

חזרתי הביתה בלעדיה.
הריח שלה היה עליי, כמו ריח של סיגריות, ופחדתי שאמא שלי תריח אותה. כאילו שיש לי משהו להסתיר. אין לי.
טרקתי את הדלת כדי שאמא תדע שחזרתי – סימן מוסכם שלנו, קריאת "הגעתי" בלי לצעוק אותה בקול – וקיבלתי תגובה עמומה שהספיקה לשתינו. נכנסתי לחדר, זרקתי את התיק על הרצפה ואת עצמי על המיטה. זה מדהים איך יום שלם ספגתי שמש ומתיקות של חיוכים, וברגע שחזרתי הביתה הכול נשאב ממני. קהות חושים כזאת; הידיים כבדות והגוף כבד, כמו אחרי חנוכה, אבל סוג שונה של שובע. כאילו מרכז הכובד שלי השתנה, ועכשיו הוא נוטה לצד אחר. אני מבזבזת כל כך הרבה מילים ועדיין לא יודעת איך לאכול את התחושה הזאת.
זאת שלכת, הסברתי לעצמי. זה הסתיו. הינה העלים שנושרים על הקרקע אחרי האביב, והינה אני, העלה שנושר למיטה אחרי שלבלבתי כל היום. זאת לא הייתה תחושה רעה, אם מניחים את הבדידות בצד. יכולתי לשכב ככה שעות בעצם, אם היה את מי לחבק כדי לא לחוות את זה לבד – חיבוק כזה שיאסוף בעדינות את כל העלים שנשרו, פיזי ומנחם, אבל שלא ישכיח מהם את האביב.
הלכתי למטבח. אמא הייתה שם, והריח המוכר משך אותי. הצצתי בסיר.
דולמה.
"תראי, עשיתי בשבילך," היא חייכה אליי את חיוך השמש שלה. אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותה.
היא עטפה אותי בחיבוק, ונראה שלא הריחה את הסיגריות. היא שאלה אותי רק איך עבר עליי היום. נינוחות פשטה בי.
היום הייתי מישהי אחרת, רציתי לומר לה. אבל לא אמרתי. היא כיבתה את האש, הכינה לי צלחת ואז הביטה בי ואמרה, "את מרגישה בסדר? פתאום את נראית לי אחרת."

ירדנו לים.
בשעה זו הכול היה שקט; עמדנו שתינו עם הרגליים במים, מחזיקות ידיים, והגלים ליחכו לנו את המותניים. על הכתף שלה היה כתם לידה קטן, שנראה קצת כמו שוקולית שנשפכה לה על הכתף ונטמעה שם. או אולי כמו קבוצת כוכבים בהירה שקורצת לכיוון עצם הבריח. היא חייכה אליי וניסתה לשכנע אותי לצלול.
כבר ניסינו את זה פעם, אבל השתפנתי. אני אוהבת את הים, אבל לא כמוה; אני די בטוחה שזורם לה מלח בעורקים, ואצלי זה סתם פחד סמיך שמכהה את הדם. היא הדבר הכי חי שפגשתי, והאופן שבו נעמדה במים, עם השיער השחור הסורר שלה, שבורח ומתפתל ברוח כמו יצור עם חיים משלו, מזכיר לי איזו אלה קדמונית.
"תעצרי את הנשימה," היא הנחתה אותי. המבט שלה עודד אותי הלאה. "איזו מן ציפור מים מפחדת ממים?" הקניטה.
אני רק נשמתי ולחצתי את היד שלה חזק כל כך עד שפחדתי שהיא עומדת להישבר. או להתייאש.
"ביחד."
העיניים שלה היו שחורות ורציניות, וידעתי שאני יכולה לבטוח בה. הרבה השתנה מאז הפעם הראשונה שהיינו יחד בים; בפעם ההיא אני הייתי שבר כלי, והיא הייתה שבר של ספינה שיכולתי להישען עליו ולהגיע לחוף מבטחים. נראה לי שהפכנו תפקידים מאז; אני הפכתי לדבר היציב בחייה, והיא החלה להיסחף לי. החול מתחת לרגליים ניסה למשוך אותנו פנימה, ופתאום פחדתי שאם לא אצלול איתה עכשיו, היא תיעלם מעבר לאופק בזמן שאני איוותר על החוף.
הנהנתי.
"אחת, שתיים."
נשימה עמוקה.
"שלוש."
היא צללה. לא בבת אחת כמו שציפיתי, אלא בעדינות. ודווקא העדינות הזו היא שמשכה אותי לצלול איתה.

נפרדנו בצומת ליד תחנת האוטובוס.
הנמשים שלה נראו לי עצובים פתאום. השיער השחור שלה התנופף והצליף לכל עבר ברוח, והיא ניסתה להשתלט עליו בלי הצלחה. בסוף היא אספה אותו בקוקו מהודק ובכך חשפה את פניה בעבורי, ולא ידעתי אם זו ברכה או קללה.
לא הייתה אף ציפור בשמיים, ולא יכולתי להריח את הים מכאן. הרוח הביאה עימה את הריח המדגדג של הדלק, כזה שאוהבים או שונאים.
"זהו?" שאלתי אותה.
היא משכה בכתפיה. "זהו."
היא עוזבת לפנימייה. אני יודעת שהיא חיפשה פנימייה נורמלית במשך כמה שבועות, לא סיפרה להורים שלה, ואז שלפה מולם את הקלף, האס בחפיסה. הפתעה, כמו שהיא אוהבת. הם בלעו את הגלולה המרה ושלחו אותה עם ברכתם, ותהיתי אם העריכה אותם על כך או ששוב בזה להם בסתר.
"זה האוטובוס שלי, שם," הצביעה. הוא עוד היה רחוק מאיתנו.
התחבקנו. חיבוק חזק, עוטף. לא ידעתי אם אני רוצה יותר מזה. לא ידעתי מה אני רוצה ממנה. היא הדיפה ריח שלא זיהיתי, והוא סחף אותי למערבולת חושים של כמיהה. היא הייתה הים שלי, ואני הייתי עוף מים שמשתרך אחרי כל גל, מנסה לתפוס את הקצף. המלח דקר אותי וציפה את השפתיים, ורציתי נואשות שהיא תישאר.
"רק שלא תהפכי לי לדינוזאור," אמרה כשהאוטובוס עצר ברמזור.
הייתי שקועה כל כך בגעגועים עד שפספסתי את הכוונה שלה. הבטתי בה בשאלה.
"את יודעת." השוקולד שבעיניה נמס. "פשוט אל תשתני. אני אוהבת אותך ככה."
מה שהיא באמת אמרה זה: אל תפסיקי להתגעגע אליי. זה לא היה הוגן מצידה, אבל בלעתי את הדמעות וחייכתי. שנזכור זו את זו עם חיוך. "אני מקווה שיהיה שם דשא," אמרתי וזכיתי לראות אותה צוחקת.
"אני אטעם אותו בשבילך," הבטיחה, "כדי שהסקרנות לא תהרוג אותך."
זה לא מה שיהרוג אותי, רציתי לומר, אבל האוטובוס הגיע לתחנה.
היא אספה את התיק שלה מהמדרכה, והחלפנו מבט חטוף. זהו, הפעם באמת.
"נדבר."
ניסיתי להאמין לה, אבל אני לא כל כך טובה בלהאמין.
"נדבר," הדהדתי.
היא עלתה, והאוטובוס התרחק. לא נופפנו לשלום, כי ציפורי מים לא נפרדות מהים. עונת הנדידה תשוב, ואני אחזור אליה, או שאמצא לי ים חדש. המחשבה הייתה אמורה להיות מנחמת, אבל לי היא הייתה קשה מנשוא.
ליקקתי את שפתיי וטעמתי מלח. דמעות. זהו, אתן יכולות לעזוב, הפצרתי ברגליי הנטועות על המדרכה. לאט לאט, כמו שעוקרים עץ, זזתי משם. ריח של דלק ליווה אותי, כזה שאוהבים או ששונאים. מזל שאף אחד לא שאל אותי איך אני מרגישה.