מבצע!

לא ראיתי את זה

מאת: תמר גן ליברמן
עריכה ספרותית: גל אלגר
עריכת לשון: זהר גולדפרב
הגהות: טל אביב, מיכל  בסן
עיצוב כריכה: נועה ליברמן
עימוד: שרית רוזנברג
דצמבר, 2022

65.00 

קטגוריה

תקציר הספר:

שתי דרכים, שתי אהבות, שתי משאלות ואמונה אחת.

כשהודיה משכנעת את נדב, אחיה התאום, לצאת לטיול בצפת, ונדב מסכים לצאת מהספרים ומהמסכים ולהצטרף אליה –
היא לא יודעת שזה מה שיגרום לו להחליט בפזיזות שאינה אופיינית לו, לארוז את חפציו, לפרוש מתוכנית לימודי המחוננים ולעבור לישיבה לנערים נושרים בצפת.
הוא יודע שהוא הומו ושמשהו חייב להשתנות.
היא לא יודעת שהיא תתקרב לדניאל, השכן שהיא מכירה מילדות, ושהוא יאתגר את כל מה שהיא מאמינה בו.
הוא יודע שיש סודות שאסור לגלות.
הם לא יודעים שטיול תמים ביום קיץ יוביל למטר של שאלות שיקראו תיגר על הדבר החשוב להם ביותר – על האמונה שלהם.

במסע התבגרות חד עד כאב נדב והודיה לומדים על בשרם את טעמן של אהבות אסורות ונאלצים להתמודד עם שאלות של זהות המאתגרות את אמונתם ומעמידות אותה במבחן.

על הסופרת

תמר היא אומנית טקסטיל וקוראת ספרים נלהבת, בעלת תואר שני בתרפיה בהבעה וביצירה.
בשנים האחרונות חזרה לאהבת נעוריה, הכתיבה. "לא ראיתי את זה" הוא ספר הביכורים שלה.
תמר נשואה, אם לארבעה צעירים, אינספור חתולים וכלבה אחת.

טעימה מהספר

זה היה עוד יום מושלם של החופש הגדול. המזגן בטויוטה קורולה של ההורים עבד בשיא הכוח. הודיה, שבדיוק סיימה את תקופת הנהג המלווה, עצרה ליד סבתא חיה שחיכתה על המדרכה. היא לקחה את הטלפון שהיה מחובר לרדיו של המכונית בכבל אוקס עבה, בחרה באלבום החדש של עידן עמדי שרכשה בכספה ולחצה הפעל על השיר "זמן".
"מה קורה, סבתוש?" צהלה בזמן שסבתה נכנסה, התיישבה והידקה את חגורת הבטיחות.
"אמרתי לך לא לקרוא לי כך," הנידה סבתא בראשה המכוסה בברט כחול שהבליט את עיניה הכחולות והנוקבות.
הודיה לא התרגשה.
"סבתושששש," האריכה וצחקה. סבתא לא הצליחה לעצור בעצמה וחייכה.
"הדור שלכם והשפה הקלוקלת שלו, אתם חסרי תקנה," נאנחה.
הודיה שמעה את נדב, אחיה התאום, מגחך במושב האחורי. "זמן לחשוב על אלוהים" שר עידן עמדי מהרמקולים. חמימות הציפה את הודיה וליבה התרחב. היא עמדה לבלות את היום עם שני האנשים האהובים עליה ביותר בעולם וזה היה מושלם.

תגובות הקוראים

עוד ספרים שתאהבו:

פרק ראשון

זה היה עוד יום מושלם של החופש הגדול. המזגן בטויוטה קורולה של ההורים עבד בשיא הכוח. הודיה, שבדיוק סיימה את תקופת הנהג המלווה, עצרה ליד סבתא חיה שחיכתה על המדרכה. היא לקחה את הטלפון שהיה מחובר לרדיו של המכונית בכבל אוקס עבה, בחרה באלבום החדש של עידן עמדי שרכשה בכספה ולחצה הפעל על השיר "זמן".
"מה קורה, סבתוש?" צהלה בזמן שסבתה נכנסה, התיישבה והידקה את חגורת הבטיחות.
"אמרתי לך לא לקרוא לי כך," הנידה סבתא בראשה המכוסה בברט כחול שהבליט את עיניה הכחולות והנוקבות.
הודיה לא התרגשה.
"סבתושששש," האריכה וצחקה. סבתא לא הצליחה לעצור בעצמה וחייכה.
"הדור שלכם והשפה הקלוקלת שלו, אתם חסרי תקנה," נאנחה.
הודיה שמעה את נדב, אחיה התאום, מגחך במושב האחורי. "זמן לחשוב על אלוהים" שר עידן עמדי מהרמקולים. חמימות הציפה את הודיה וליבה התרחב. היא עמדה לבלות את היום עם שני האנשים האהובים עליה ביותר בעולם וזה היה מושלם.
"אז מה הסיפור של בית הקברות?" שאלה את סבתא ברגע שיצאו לדרך.
"לפני כמה שנים גיליתי שסבא של סבא שלי רבי מוישה דויד עלה לארץ בזקנתו, אחרי שפרש מתפקידו כרב הקהילה. הוא השאיר מאחוריו את כל ילדיו ונכדיו והגיע לצפת כדי לחיות בה את שנותיו האחרונות," התחילה סבתא לספר. "האגדה מספרת שהוא ואשתו עלו עם שקי זהב כדי לבנות בית בצפת אבל אז הם מצאו בית קבור באדמה ושיפצו אותו, ועד היום אף אחד לא יודע לאן נעלמו השקים."
"ובלילה חלמת שאנחנו צריכים לנסוע לצפת ולחפש את השקים האבודים?" שאלה הודיה. סבתא צחקה.
"הבית משמש בימים אלו כישיבה לנוער, ומנהל אותה קרוב משפחה שלי. אני נוהגת לפגוש אותו כל שנה ביום השנה לפטירתו של הרב מוישה דויד. עד עכשיו נסעתי באוטובוסים אבל חשבתי שזו תהיה הזדמנות מצוינת בשבילך לעשות משהו טוב עם הרישיון החדש שלך," חייכה אל הודיה.
"שנה הבאה, בעזרת השם," פנתה סבתא לנדב, "גם לך יהיה רישיון ואתה תוכל להסיע אותי."
"בטח," ענתה הודיה במקומו, "כאילו יש לו זמן עם כל הלימודים שלו באוניברסיטה. אפילו עכשיו הוא קבור במושב האחורי עם כל הדפים שלו.
"נו, טוב," אמרה סבתא, "לפחות ננצל את הדרך כדי שתספרי לי מה קורה איתך. בקושי ראיתי אותך בזמן האחרון."
הודיה חייכה והנמיכה את המוזיקה. מאז שהייתה קטנה סבתא הייתה אשת סודה אבל באופן טבעי, ככל שגדלה, היה לה פחות זמן לבלות איתה. הדרך מפתח תקווה לצפת עברה מהר בזמן שסיפרה לסבתא הכול. על כך שהיא גאה בעצמה שהיא מצליחה לקום ולהתפלל בכל יום גם בחופש, על העבודה במסעדה שמאפשרת לה לקנות לעצמה שמלות ומוזיקה, כי היא לא מוכנה לקחת כסף מההורים, על ההתנדבות ב"יד שרה", על מחנה הקיץ בבני עקיבא עם החניכות המקסימות.
"ואתמול הייתי עם איילה ורחלי בהופעה של ישי ריבו. וואי, סבתא, זה היה מהמם, יצאנו לגמרי באורות."
"במה?" שאלה סבתא. נדב שוב גיחך מאחור.
"אתה לא אמור ללמוד בשקט למבחן שלך ב'אינפי' או מה שזה לא יהיה," רטנה הודיה לעברו.
"באורות, זה, אההה…" ניסתה להסביר. עם כל כמה שהיא אהבה והעריכה את סבתא, היא בכל זאת הייתה דור אחר.
"היא מתכוונת להתעלות רוחנית גבוהה במיוחד," פירש נדב.
"הא," ענתה סבתא, והודיה שהכירה את הטון הזה שלה, חששה שהיא תתחיל באחד מהנאומים שלה על הידרדרות הדורות, והאווירה תתקלקל.
לפני שהספיקה לחשוב על נושא חדש לשיחה, אמר נדב, "הודיה, תגבירי את השיר הזה, הוא ממש יפה."
היא הגבירה את המוזיקה, ולאחר כמה דקות התחילה לשיר יחד עם עידן עמדי, "יה ריבון עָלם ועָלְמַיָּא…" היא ידעה שנדב אמר את זה בשבילה, שהשיר לא באמת מעניין אותו. אם היה משהו שהיא סמכה עליו, זה שנדב תמיד יהיה שם בשבילה. ישמור עליה. יקשיב לה. ירגיע אותה. לא היה מישהו בעולם שהבין אותה יותר טוב ממנו.

שמש הקיץ החזקה האירה באור לבן את המדרון שעליו היו פזורים קברים. ריבועי בטון צבועים בתכלת כיסו תחתיהם אנשים שנשכחו מזמן. פה ושם התנוססו מצבות מכובדות ומשופצות של רבנים ידועים. גרמי מדרגות תלויים מעל המצבות הישנות, עלו מבית הקברות ועד לבתי העיר במעלה ההר. חוץ מכמה מתפללים בודדים שעמדו סמוך לקברו של האר"י הקדוש, כמעט לא נראו שם אנשים.
הודיה עמדה עם סבתא חיה ליד קברו של סב סבה, הרב מוישה דויד, ואמרה פרקי תהלים. זיעה זרמה מתחת לשמלתה הארוכה. שערה המתולתל והארוך נח בכבדות על כתפיה, והיא הרימה את ידיה המקושטות בצמידי חוטים ובצמידי פלסטיק ואספה אותו לגולגול על קודקודה, שהתפרק מייד.
לא רחוק מהן ישב נדב על המדרגות. הוא הסיר את משקפיו והפנה את פניו אל השמש, והודיה נזכרה בשיחה שהייתה להם כשניסתה לשכנע אותו לבוא איתן לצפת. נדב, כצפוי, לא אהב לצאת מאזור הנוחות שלו.
"נו, הודיה, תעזבי אותי. אין לי זמן לזה. אני גם צריך ללמוד למבחן."
"בדיוק, אתה חייב להתאוורר קצת. יום הפוגה יעזור לך. חוץ מזה תראה אותך, כולך חיוור ולבנבן."
"אני לא לבנבן," התרעם נדב. למען האמת עורו של נדב היה שחום, כמו שלה, אבל בזמן האחרון הוא נראה חיוור וקצת אומלל, ומה שחשוב הוא שההערה שלה עשתה את העבודה. הוא היה כאן איתן. לא שהיא חשבה אחרת. נדב תמיד עשה בסוף מה שהיא רוצה.
איש מבוגר ירד במדרגות, עבר ליד נדב והתקדם לעברן. חוץ מהחולצה הלבנה המכופתרת שלבש, הכול בו היה אפור, משערו הארוך האסוף מאחור, לזקנו המדובלל ולכיפה הגדולה שחבש לראשו. אפילו הציציות שהתנפנפו מחוץ לחולצתו היו אפורות.
"שלום גברת קאופמן," הוא הניד בראשו לשלום. סבתא הנהנה אליו בחזרה, והודיה הבחינה שהיה להם את אותו מבט כחול חודר.
"זו הודיה, הנכדה שלי," הציגה אותה סבתא. "וזה הרב יוסי, ראש הישיבה."
הודיה נופפה לנדב שיצטרף.
"הוא גר בבית," לחשה לו בזמן שסבתא והרב יוסי המשיכו לשוחח.
"מה?" שאל נדב.
"זה נדב, הנכד הגאון שלי, הוא מצליח מאוד בלימודים," אמרה סבתא בגאווה לא מוסתרת.
"יפה, יפה מאוד," אמר הרב יוסי.
הודיה הרגישה את המבוכה של נדב. הוא לא אוהב להיות במרכז העניינים, והיא מייד נחלצה לעזרתו.
"הרב יוסי גר בבית של רב מוישה דויד, יש לו שם ישיבה," הסבירה לנדב.
"איזו מין ישיבה?" שאלה את הרב.
"ישיבה לנוער, למי שרוצה, למי שצריך, אתה מוזמן לבוא לבקר."
"הוא לא יכול," המשיכה הודיה להגן על נדב, "יש לו מבחן גדול באוניברסיטה בעוד כמה ימים, בקושי הצלחתי לסחוב אותו איתנו היום."
"מבחן גדול, אה," נאנח הרב יוסי, "כל החיים שלנו זה מבחן אחד גדול."
"כן," המשיכה הודיה, "ובכל זאת אמרתי לו שיבוא איתנו היום. הוא צריך להתאוורר קצת, אי אפשר להיות כל היום קבור בספרים."
"וקצת תורה, אתה מצליח ללמוד?" שאל הרב את נדב, והוא, בתגובה, משך בכתפיו ונעץ את מבטו באדמה.
"בואו, תעלו לביקור קצר בישיבה," הזמין אותם הרב.
הם עלו במדרגות זה לצד זה בקצב תואם מאחורי סבתא חיה והרב יוסי.
"זה היה מוזר," אמרה הודיה. היא הייתה רגילה שרבנים לא מביטים בעיניה כשהם מדברים איתה, זה היה צנוע יותר ומקובל. היא הייתה רגילה לדבר בשם נדב בזמן שהוא עמד בצד והקשיב לשיחה. מה שהיא לא הייתה רגילה זה שידברו איתו בחזרה מעל הראש שלה. זה לא היה נעים.
"מה? זה שהגרסה היהודית של דמבלדור מנהלת ישיבה בצפת? או זה שהוא גר בבית עם שקי זהב ומזמין אותך לראות אותם?"
"בחיי, אתה כזה גיק," התלוננה ולא בפעם הראשונה.
נדב שלח אליה חיוך קטן שהיא ידעה שמעט מאוד אנשים זוכים לקבל. קצוות עיניו החומות התכווצו בצדדים.
"תודֶה שאתה שמח עכשיו שבאת איתנו ולא נשארת קבור בבית."
נדב לא ענה. הם יצאו מבית הקברות. השמש בהקה בעוז על בתים לבנים ללא טיפת צל. סבתא והרב יוסי הלכו מקדימה ושוחחו, והודיה ונדב השתרכו מאחוריהם בדממה נינוחה. נעלי הבלנדסטון התואמות שלהם פסעו באחידות על הרחוב המרוצף באבנים רחבות. גופו הרזה והתמיר בג'ינס ובטריקו, ראשו המכוסה בכיפה סרוגה, ידיו התחובות בכיסים לצד דמותה המכוסה בשמלה ארוכה ורחבה, שערה מתנופף לכל עבר. בהרמוניה הדדית המתנגנת בתוכם מאז היו יחד ברחם לפני שבע־עשרה שנים.