השה האובד

הם ביחד כבר כמה חודשים. ליילה נוהגת לישון אצלו רק בזמן שקלאוס יוצא לטיולים שלו. החדר שאדם שכר אצלו הוא ממש מציאה. על חדר כזה בשכונה המכובדת הזו בהמבורג משלמים לפחות ארבע מאות אירו בחודש. קלאוס הסתפק במאתיים וחמישים בלבד, כולל הכול. הבית גדול ומרווח, וקלאוס נותר בו לבדו אחרי ששלוש בנותיו יצאו לדרכן העצמאית, ואחריהן החליטה גם אשתו לחפש לה חיים חדשים. למרות זאת הוא איננו מרגיש נטוש. הוא טיפוס נחמד ולבבי, עגלגל, מקריח, לא מעיק כמנהגם של בעלי בתים. מאז יצא לפנסיה לפני שלוש שנים, הוא מבלה חלק מסופי השבוע בטיולים ברחבי גרמניה עם חוג מטיילים.

מעבר למחיר האטרקטיבי היה לדירה עוד יתרון בעל חשיבות עצומה לאדם. קלאוס היה נגן סקסופון חובב, ואת אחד החדרים הוא הפך לחדר מוזיקה. לרשות אדם עמד בו פסנתר עתיק עם צליל עמום ייחודי. בחדר הזה אדם התאמן בנגינה בכל יום, וכאן גם העביר שיעורים פרטיים לילדי השכונה. בין תלמידיו היו גם כמה מבוגרים שהחליטו שהגיע הזמן להגשים חלום ישן. קלאוס לא הגביל את אדם, חוץ מההגבלה העירונית להפסיק לנגן בשעה שמונה בערב.

קלאוס ממש התענג לעמוד או לשבת ליד הפסנתר כשאדם ניגן. התמורה הלא כספית שהוא ביקש מאדם הייתה לנגן איתו דואט פסנתר וסקסופון. אדם נענה ברצון, והנגינה יחד הפכה לאירוע קבוע – פעם בשבוע ביום שלישי אחר הצוהריים הם נגנו יחד במשך שעה.

ג'אז היה סגנון המוזיקה המועדף על אדם. להתפתל עם המנגינה בפרשנות אישית משוחררת. גם קלאוס נמנה עם חובבי הג'אז, אבל לא פחות מכך הוא העריץ את החיפושיות. בגאווה המקומית שפיעמה בו חזר וסיפר שהחיפושיות החלו את דרכן בהמבורג ולא בליברפול. הוא בין אלה שראו את הלהקה כבר אז, בשנותיה הראשונות, כאן, במועדוני רובע סנט פאולי, ומאז העריץ אותם.

וכך היה אפשר לשמוע בכל יום שלישי אחר הצוהריים את הדואטים של אדם וקלאוס, שצליליהם גלשו גם אל מחוץ לדירה. "היי ג'וד", "יסטרדיי", "אלינור ריגבי", "לט איט בי" ואחרים התפתלו להם בין הפסנתר לסקסופון בג'אז מהפנט.

קלאוס נהג לתלות בעדינות את רצועת הסקסופון על צווארו ולנגן בהתמסרות מלאה. לחייו האדימו והתנפחו קלות כשהוא עמד בברכיים כפופות ונדנד עצמו בקצב איטי. אצבעותיו של אדם רצו על הקלידים, וכשהיה מרים את ראשו מפעם לפעם לעבר החלון, ראה כיצד האנשים העוברים בשביל מאיטים את הליכתם, חלקם אפילו נעצרו להקשיב לנגינה.

בהפסקות שבין קטעי הנגינה, בזמן שלגם מהבירה שלו, קלאוס הביע את געגועיו לגרמניה של פעם. "היית צריך לראות איך נראתה השכונה הזאת לפני עשרים שנה, היום הכל השתנה…'" הוא היה אומר בערגה סתמית.

את תשומת ליבו של אדם תפסה צעירה שהקפידה להתיישב תמיד על ספסל בַּשביל בזמן המפגש השבועי שלהם. היא הורידה מעליה את תרמיל הגב שלה, שלפה מתוכו מחברת וכלי כתיבה ורשמה רישומים כלשהם. הוא לא התקשה לנחש שהיא באה להקשיב למוזיקה שניגנו.

אדם – שהגיע להמבורג מירושלים כשלוש שנים קודם לכן – החליט יום אחד להפסיק להסס ופשוט לצאת ולהציג את עצמו בפניה. ליילה הסכימה ברצון להצטרף אליו לישיבה בפאב השכונתי "העולם החדש".

אדם הזמין לשניהם בירה וליילה מיהרה לתקן אותו ואמרה שהיא מעדיפה כוס מיץ תפוחים.

כשהם יושבים קצת נבוכים זה מול זה, התעשתה ראשונה ליילה "לא תיארתי לעצמי שאפשר לנגן את הקלסיקות של החיפושיות בגא'ז".

"את אוהבת ג'אז" שאל אדם.

"התאהבתי בזכותך" היא השיבה מחויכת. "בטח שמת לב שאני ממהרת להתיישב על הספסל הזה כל יום שלישי אחרי חוג הפילטיס שלי."

"ברור שראיתי, תמיד שאלתי את עצמי אם הבחורה הזאת" הוא הצכיע לעברה "תגיע היום".

"אז לא אכזבתי אותך…התיישבתי להקשיב לכם גם כשהיה קר ורטוב" היא החמיאה לו.

"ניסיתי לנחש מה את משרבטת במחברת שלך," שיתף אדם בחיוך ביישני.

"ומה הניחוש שלך?"

"כותבת שירים."

"תמשיך לנסות," ליילה אתגרה אותו.

"אולי כותבת כל מיני רעיונות שעוברים לך בראש," ניסה אדם.

"מתקרב," אמרה ליילה, בעודה שולפת את המחברת ומראה לו. אדם הופתע לראות שרטוטים טכניים של מטריות עם מידות וחתכים שונים. "זה פרויקט הגמר שלי בלימודי עיצוב מוצר." היא נשמעה גאה בעצמה.

"זה נראה מאד יצירתי" הוא החמיא לה.

"המוזיקה שלכם… היא עוזרת לי לחשוב אחרת. לראות את הדברים מזווית שונה".

אני מנחש שגם את זרה כאן, נכון?"

"אתה לא טועה, בטח גם שמת לב שאני לא שותה בירה". היא ראתה את המבט החלול של אדם ומייד הוסיפה

"אני לבנונית מביירות, בת עשרים וארבע, ונמצאת כאן כמעט שלוש שנים."

אדם ידע היטב מה השאלה הבאה שתופנה לעברו אבל היסס אם לחשוף בפניה את עובדת היותו ישראלי. הוא לא רצה שזה יהיה המפגש הראשון והאחרון שלהם. תחושת הבטן שלו שידרה לו מסרי עידוד – הוא לא רצה לאבד אותה.

"גם אתה זר כאן, נכון?" היא קיצרה תהליכים.

"נכון, רוצה לנחש?"

"איטלקי?"

"טעות ראשונה."

"קרואטיה?" ניסתה שוב, ולאדם היה נדמה שהיא כבר ניחשה ורק מותחת אותו.

"עדיין רחוקה," הוא לקח נשימה עמוקה ואמר, "שכנים. ישראל."

ליילה הנהנה בראשה, הביטה בעיניו, ושפתיה נמתחו בחיוך דק.

אדם התעודד. היא לא נרתעה מהישראליות שלו. גם הוא לא נרתע מהלבנוניות שלה. הם הרשו לעצמם להעז. בלי שסיכמו זאת ביניהם, כל אחד מהם בחר שלא לדבר על פוליטיקה מזרח תיכונית. הם ראו עצמם דור חדש, שמעדיף לחיות בלי מועקות העבר. הם גם לא דיברו על השואה. הם פשוט התעלמו מ"הדברים האלה". הם לא רצו לקלקל לעצמם את הביחד. הם דור שרוצה לחיות משוחרר מחסמים מכבידים, הם דור שמסתכל קדימה, לא אחורה. בתוך תוכם היה כל אחד מהם מודע לקושי המונח לפתחם, הקושי לקיים זוגיות בלי להיקלע לעימות, אבל הם לא נרתעו. הם שוחחו זה עם זה בשפה שלישית. שפה זרה חיברה ביניהם, שפות אימותיהם נדחקו מפני הגרמנית. זה הצחיק אותם, אבל גם קירב ביניהם. מאז הם יחד כבר כמה חודשים.

אדם אהב אותה. את החיוך שלה, את הפתיחות שלה, את העיניים הנבונות שלה, את חוש ההומור שלה, את החוכמה והסקרנות שלה.

ריחו המשכר של הקפה התפשט בחלל הדירה. ליילה נכנסה למטבח, לבושה בחליפת טרנינג. היא הייתה זקופה ונאה מאוד. למרות שהיה זה יום שבת, הם עמדו להיפרד. ליילה היתה חייבת לסיים את פרויקט הגמר שלה, ואדם צריך היה להתאמן לקראת קונצרט הסולו שלו בערב. כבר יותר משנתיים שבשבת האחרונה של כל חודש הוא מנגן קונצרט ערב בכנסייה קתולית שבעיר.

אדם מזג קפה לשני ספלונים וחזר וכיסה את הפינג'אן בצלוחית.

"ליילה, כבר שלושה שבועות אנחנו לא מצליחים להיפגש בגלל העיסוקים שלנו. שלחת לי הודעה שמצאת עבודה חדשה ושתספרי לי כשניפגש. אז תפַדַלי, ספרי לי עכשיו."

"אדם, זאת לא סתם עבודה… מצאתי עבודה במרכז שפתחו לקליטת פליטים מסוריה. יש שם מלחמה, והמונים מהם מגיעים לכאן."

"איזה עולם מטורף. מה בדיוק את עושה שם?" אדם הרגיש נבוך שאין לו מושג על מה היא מדברת.

"מתרגמת, עוזרת."

"נשמע מעניין… משלמים לך טוב?" אדם הסתפק בשאלה הראשונה הקצרה שעלתה במוחו, ולא ביקש לדעת עוד. הוא הרגיש בחושיו שהעבודה הזאת עלולה להסיט אותם מהמסלול הנעים שבו הם מגששים את דרכם יחד.

היא צחקקה, אולי קלטה את הזהירות שלו. "כן, אני מרוויחה עכשיו יותר כסף, והרבה יותר מעניין לי, אבל זה גם מאוד רגשי. לא ציפיתי לזה. הייתי תמימה לחשוב שזאת תהיה עבודה רגילה, שאני רק צריכה להגיע בזמן, להיות שם כמה שצריך ואז לחזור למעונות. אני משתדלת לא להישאב לתוך מה שקורה שם. הפרויקט שלי הוא הדבר הכי חשוב לי כרגע."

"אני שוקל להיעלב," חייך אדם.

"או־קיי. גם אתה חשוב לי," היא הרגיעה אותו בחיוך הכובש שלה, "אבל זה בכלל לא פשוט. כשאני מגיעה למשרד, הם כבר יושבים על הספסלים וממתינים. אני משתדלת לא להסתכל עליהם, אבל מרגישה שהם מביטים בי כאילו אני היחידה שיכולה לעזור להם. ואז הם נכנסים לחדר, כל אחד בתורו עם המסמכים שלו. הם נראים סחוטים ומותשים, ובעיקר מודאגים. אני מתרגמת לאוֹטוֹ, הפקיד הגרמני, את סיפורם ואת הטפסים שלהם, והוא ממלא את בקשת המקלט. בשלב הזה אני כבר לא יכולה שלא להסתכל עליהם. העיניים שלהם מתחננות. הם מסתכלים עליי ועל אוטו כאילו אנחנו חבל הההצלה שלהם. רובם מחַלַבּ שבסוריה. לכולם התנפצו החיים."

"אני מבין עכשיו למה התכוונת קודם כשאמרת שזאת לא סתם עבודה." אדם מזג לשניהם את שארית הקפה.

"כן, יש שם נערה אחת, נוּר. היא רק בת שש־עשרה, וממש נכנסה לי ללב. היא לבד. אביה נהרג בהפצצות בחַלַבּ, אימה נפלה בצעידה ברגל ואושפזה בבית חולים כלשהו במדינה בדרך ואין לה מושג מה מצבה. תאר לך, היא אף פעם לא ראתה ים עד הלילה שבו הכניסו אותה בחושך לסירת גומי שחצתה את הים מטורקיה לאיזה אי יווני. היא רעדה מקור ומפחד כל הלילה. בדרך הם כמעט טבעו, וכולם זרקו את התיקים שלהם למים. אין לה אף מסמך. בסוף היא התגלגלה לכאן ברכבת. אני חושבת עליה המון."

"סיפור קשה," מלמל אדם, וגירש ממוחו מחשבות על רכבות ומסעות.

"נורא. סיפרתי לך ממש בקיצור. אני חייבת לזוז. יש לי להכין עוד המון דברים לפרויקט."

ליילה הלכה להתקלח ולהתלבש, ואדם פינה את ספלי הקפה לכיור. הוא החליט לא לשתף את ליילה בחשש שהתחיל לקנן בו. 

ליילה חזרה לחדר כשניחוח נעים של סבון ושמפו מלווה אותה, עור פניה בהק, שערה השחור הקצר היה רטוב ומסורק הצידה, והיא לבשה מכנסי ג'ינס צמודים ומגפונים בצבע שחור. היא כיסתה את גופה במעיל חם בצבע כחול, שעליו נתלתה באלכסון רצועת תיק חום. היא כיסתה את ראשה בכובע צמר שחור ועמדה לצאת לדרכה.

"את נראית נפלא. חכי רגע, אני רוצה לנגן לך משהו."

אדם התיישב ליד הפסנתר וניגן לה את "אנא לַחביבי" של פיירוז – הזמרת הלבנונית האהובה עליה. זאת הייתה וריאציית ג'אז שאדם ניגן באופן וירטואוזי, וליילה ליוותה אותו בקולות ללא מילים. הביצוע נשמע צלול ומושלם, כמו יין משובח. אדם כל כך נהנה, וחזר וניגן את השיר כמה פעמים. הוא הרגיש כמה הוא אוהב אותה. היכולת שלה להזדהות עם הפרשנות הג'אזית שלו למנגינה ערבית מסורתית חיזקה אצלו את התחושה שליילה מיוחדת במינה ולא מקובעת.