הפיל בחדר

מאת: לאה סאקס
מתוך: חלומות וסדקים

מיכל הרימה את עיניה אל העצים הגדולים בחצר הקדמית שלהם. הם היו שם כשהיא ואבי ראו את הבית לראשונה ביולי והתאהבו בו ממבט ראשון. היא לא הכירה את העצים הענקיים ובכל זאת התאהבה בהם. לא מטילים אימה או גורמים לה להרגיש כאילו היא מצטמקת לידם, אלא קצת מוכנעים, מניעים את ענפיהם לעברה בחמלה.

בחוץ היה קריר טיפה. סוף אוקטובר. האוויר לח מהגשם שלא הפסיק לרדת ביומייים האחרונים ומיכל חשבה על עוד סיבה למה היא שונאת את ניו יורק. היא חבקה את עצמה והסניפה את האוויר הקר. היא הצטערה שלא לקחה ג'קט. היא שפשפה את כפות ידיה וחשבה שהיא בטח היחידה במדינה הזו שקר לה בטמפרטורה של עשר מעלות.

ריח מתוק עמד באוויר. היה בו מיזוג של ניחוחות סתיו. קינמון, תפוח עץ ודלעת. הריח המתקתק הזכיר לה את הנרות הריחניים שמוכרים בוולמארט. הוא גם הזכיר לה את פשטידת הבטטה שלה. כבר חודשים שלא הכינה אותה. פעם היא הייתה מכינה אותה לארוחת שבת כל שבוע, ומתישהו הפסיקה.

הלילה עוד לא היה חשוך, אבל מאוחר מספיק בשביל הילדים שבעוד דקות אחדות ימלאו את הרחוב השקט בדיבורים נרגשים, מתרברבים בתחפושותיהם המפחידות כשהם מושיטים ידיים זעירות לכל עבר ומדקלמים בקול מתוק "טריק או טריט".

השכנים שלה מתחרים זה בזה למי יש קישוטים מפחידים יותר והם גורמים לה להרגיש כל כך לא שייכת במדינה הענקית הזו. אבל היא לא אומרת כלום. היא ידעה שאבי בעלה מרגיש כמוה, גם בלי שיאמר זאת. שמה להם ולהלאווין הזה, שהוא לא חג יהודי בכלל. מיכל לא תכננה בכלל שהם יחגגו, אבל כשהילדים הגיעו מבית הספר נרגשים וספרו על שלל הממתקים שהם עומדים לאסוף, מיכל לא יכלה לעמוד בפניהם והבטיחה להם שהם ישתתפו בחגיגות יחד עם ילדי השכונה.

מיכל גמרה לארגן את הילדים בבית, אבל הם לקחו את הזמן שלהם וכבר נמאס לה לחכות. היא יצאה החוצה לבדה כדי לנקות קצת את הראש.

ריח חזק של סיגריה חדר לנחיריה. אבי עמד בפתח הבית, אוחז ביד אחת את רצועת כלבת ההאסקי שלהם מיה, ובידו השניה את הג'קט של מיכל. "הבאתי לך, שלא יהיה לך קר."

היא הושיטה את ידה לעברו ונטלה את הג'קט שלה. "תודה, עמדתי למות."

אבי צחק. "טיפה קריר ואת מתלוננת?"

"אני לא אתרגל למזג האוויר הזה לעולם," היא לבשה את הג'קט ורכסה אותו.

אבי לקח נשיפה ארוכה נוספת מהסיגריה. מיכל עקמה את אפה. היא לא סובלת שהוא מעשן. אבל התייאשה מהויכוח המתיש ביניהם על הנושא הזה. הם עמדו בפתח הבית ממתינים לילדים. אבי גלל בפלאפון, הבהובים ריצדו מן המסך. הוא היה מרוכז במה שקרא.

"אתה כל הזמן בפלאפון," מיכל רטנה רגע לפני שהייתה לה הזדמנות לקחת את המלים בחזרה.

"זה כולה אפליקצית שוק ההון. נראה שהייתה ירידה בשבוע האחרון," אבי ענה בלי להביט בה.

מיכל נשפה בהשלמה. בתוך תוכה הרגישה כעס מוכר מבעבע.

אבי הרים את עיניו ונתקל במבטה הממורמר. "למה את ככה? את יודעת שזה חשוב."

"ברור," מיכל מלמלה. ברור שזה חשוב. אבל גם אני חשובה. גם המשפחה שלנו וזמן האיכות שלנו חשובים. לא? את המלים האחרונות לא אמרה בקול. מיכל הכניסה את ידיה לכיסים והביטה מאחוריו. "נו, איפה הם? מה לוקח להם כל כך הרבה זמן?"

"חכי, הם באים," אבי ענה.

"תכבה את הסיגריה לפני שהילדים מגיעים," פלטה במהירות. היא לא אהבה שהוא מעשן לידם, למרות שידעה שהוא מעשן כדי להפיג את הלחץ שלו וזו הדרך שלו להתמודד. אבי לא התווכח איתה, הוא כיבה את הסיגריה ודרך עליה בנעלו.

פעם היא ואבי היו יוצאים יחד לפחות פעם בשבוע. הם היו מדברים על חוויות מהיום שעבר, או דברים שהעיקו עליהם. למיכל היה חשוב לנצל את הדקות בהם היו לבד כדי לחזק את הקשר שלהם, כדי למנוע שחיקה. מאז הגיעו לפה, הם כמעט לא מבלים זמן איכות לבד. משהו מפריע לה, היא יודעת. היא כל הזמן על קוצים. כל דבר קטן משגע אותה. היא מתרגזת שאבי לא מרוכז כשהיא מדברת, שהוא עסוק מדי, ואפילו דברים מטופשים מצליחים לעצבן אותה. דברים שאף פעם לא הרגיזו אותה. שהוא משאיר את הנעליים שלו בכניסה, שהוא צופה בתכנים בטלויזיה שלא מתאימים לילדים, למרות שבקשה ממנו עשרים פעם לצפות עם אזניות, שהוא עייף מידי בליל שבת לעשות קידוש. אפילו שהיא יודעת שהוא עובד קשה כדי שיוכלו לחיות ברווחה, לא כמו שחיו בארץ ונאבקו על כל שקל.
קולות צחוק בקעו מתוך הבית וברגעים הבאים נועה, יוני ולולי התפרצו החוצה. היא חשה את שריריה מרפים. רווח לה שהילדים לא שמו לב למצב רוחה הקודר. אולי בגלל שהם ילדים, הם לא חווים את קשיי ההסתגלות במדינה זרה כמו שהיא מרגישה. היה משהו כל כך משחרר בצחוק שלהם ומשהו נפתח בתוכה. הם הצליחו להקהות את רגשות המועקה שליוו אותה. מיה שהבחינה בילדים, נבחה והחלה מושכת נמרצות ברצועה הקצרה. הילדים פזזו סביבה בצהלה, מרעיפים עליה חיבוקים ושלל נשיקות. מיה שרבבה את לשונה הארוכה, נהנית מתשומת הלב של הילדים.

"מה זה, למה אין פה שקיות לקקי?" מיכל הרגישה משהו בקול שלה מתכווץ. "מה אם היא תעשה באמצע הדרך, נצטרך לחזור הביתה להביא אותם," התגוננה כשהבחינה ברטט קל בפניו של בעלה.

"את עם פיוז קצר היום,"  אבי התמרמר בשקט וליטף את ראשה של מיה. "מה יש? את לא רוצה ללכת? זה היה הרעיון שלך."

"מה פתאום, הכל בסדר," מיכל מהרה להסות אותו לפני שהילדים ישמעו. חסר לה שהם יחשבו שהיא לא מעוניינת לצאת אתם. לא ככה היא תכננה את הטיול הלילי שלהם. היא לא רצתה להיות מרירה כזו. באמת שלא. ובכלל, היא שונאת שהם רבים ליד הילדים. אבי הביט בה במבט מוטרד, מלמל משהו לא ברור ואז משך בכתפיו בהשלמה.

"אימא, תסגרי לי את הריצ' רצ'," נועה התקדמה לעברה והניעה את חצאית הטוטו השחורה מצד לצד תוך שהיא מאזנת את זוג הקרניים על ראשה. מיכל חשה הקלה על הסחת הדעת הזמנית. לנועה הייתה בקשה ספציפית מאד לתחפושת שלה. היא רצתה להיות מליפסנט, ומיכל הודתה לעצמה שאין לה מושג מי היא המכשפה האגדית, ושוב הרגישה כמה היא לא שייכת לתרבות החדשה שהילדים שלה מאמצים בקלות שכזו.

מיכל העיפה מבט חטוף באבי. הוא נראה לה עייף והיא כבר התחרטה שהיא לא חושבת גם עליו ועל העובדה שהוא עובד כל כך קשה בשבילם. לפני שהיא ואבי התחתנו, מדריכת הכלות הסבירה שזוגיות היא כמו חשבון בנק. תקשורת בין בני הזוג היא הפקדות ומשיכות. תקשורת חיובית ממלאת את חשבון הבנק. ולהפך, מלים פוגעות, ביקורת כלפי הבעל וטרוניות, הן משיכות מחשבון הבנק. אם היא מתחילה את היום שלה בלי שום תקשורת חיוביות, מלים בונות או מחזקות, הזוגיות נכנסת לאוברדראפט.

מיכל תקנה לנועה את התחפושת ובחנה את יוני ולולי ונאנחה. לפעמים אין לה מושג מה אבי חושב. הוא מאופק כל כך.

יוני פזז בתחפושת השלד בבד שחור מבריק. "אני רוח רפאים… הווו…." הוא הניף את זרועותיו לצדדים והקיף את אחיותיו לקול צחוקן. מיכל חייכה. לולי בת הארבע נראתה מבסוטית בתחפושת של אלסה. שולי השמלה נגררו על המדרכה. היא ירשה את התחפושת מאחותה הגדולה והתעקשה ללבוש אותה למרות שהייתה גדולה עליה בכמה מידות.

את התחפושות של הילדים היא קנתה באמזון. בשנה שעברה היא השקיעה בתחפושות שלהם לפורים וכעת חשה החמצה. הם גרו ברחוב אבן העזר והיא התרוצצה בשבוע שלפני פורים בחנוית הסואנות שצבאו את רחוב מלכי ישראל בירושלים בחיפושים נואשים אחר תחפושות מקוריות ומתוקות. זה אמנם היה לפני כמעט שנה, אבל הזכרונות מאותו חג טריים כל כך, ומצד שני היא גם מרגישה כאילו יובלות עברו מאז. הפורים שבו היה הפיצוץ בין אבי להורים שלו. מאז הכל התחיל.  

נועה ויוני זוכרים היטב את פורים, אבל לולי הייתה קטנה וכבר כמעט ולא זוכרת. כשמיכל היתה צעירה, אהבה את פורים. דמי פורים שאביה נתן להם מדי שנה. אימא שתמיד עבדה עד השעות הקטנות של הלילה להכין את סעודת פורים, למרות שהגברים היו שיכורים מכדי לאכול, הנשים עייפות מכל ההתרוצצויות והילדים מפוטמים בשלל ממתקים. והפורים ההוא, ששינה הכול. אבל עכשיו החג הזה מעלה בה זיכרונות מעיקים.

"יאללה, מוכנים?" אבי אמר בהתלהבות שנראתה למיכל מעט מוגזמת. למרות שזה היה הרעיון שלה, היא כבר מתחרטת על זה. לולי רצה לעבר אבי והשחילה את ידה הקטנה בתוך כף ידו הגדולה. יוני מהר לתפוס את ידו השנייה ונועה קפצה על המדרכה בדילוגים עליזים. מיכל הביטה בהם ורגש חם הציף אותה. הוא אבא נהדר, המחשבה הלמה בה. עם הילדים הוא נראה לה משוחרר ולאחרונה הרגישה שהוא מאופק וקצת מנותק ממנה.

לאבי אף פעם לא היה קשר טוב עם ההורים שלו. לא כשהיה צעיר עם דעות פתוחות מידי לדעתם, ולא אחרי שהתחתנו. את מיכל הם לא סמפטו מההתחלה, אולי בגלל שהייתה מודרנית מידי לטעמם. מבחינתה, הם רק שמחו שהוא סוף סוף "מתחתן ומתיישב בדעתו ואולי כל השטויות יצאו לו מהראש." מיכל אף פעם לא סברה שהדעות של אבי הן "שטויות". היא העריצה אותו על עומק החשיבה שלו. הוא היה שונה מכל הבחורים שאתם נפגשה. פעמה בו רוח אחרת. הוא שאל שאלות ואף פעם לא לקח דברים כמובן מאליו.

הם צעדו עם הילדים לסוף הרחוב, שם קבעו להפגש עם ילדי השכונה כדי להתחיל במסע ה'הלווין' שלהם ומיכל התענגה על רגעי השלוה שבהם הם נראים ממש כמו משפחה רגילה כמו שאר המשפחות בשכונה והיא תהתה אם מישהו מנחש שזו הפעם הראשונה שלהם. היא הקשיבה ללהגי הילדים בחצי אוזן. נועה הסבירה ללולי שפורים הוא חג הרבה יותר שווה בגלל המשלוחי מנות. אבל לולי רקעה ברגלה ואמרה שהיא אוהבת רק את 'הלווין' ו'טוטסי רול' והאופן הרציני שבו רגליה הקטנות הלמו בכביש תחתיה גרם לנועה ויוני לצחוק בקול. המועקה בלבה של מיכל התעצמה והיא החליפה מבטים מהירים עם אבי, אבל לא אמרה דבר.

כשהגיעו לאזור בו קבעו להיפגש עם האחרים, לאבי היו תכניות אחרות. הוא ניגש לאימא של שון ושאל אותה אם זה בסדר שהילדים ילכו אתם כדי שהוא ומיכל יוכלו לקחת את הכלבה לטיול קצר. מיכל הקשיבה לו וקצת קנאה בו. היא לא הייתה מעזה לדבר עם ההורים האחרים, לא עם השפה העלגת שלה. אפילו הילדים שלה מדברים אנגלית יותר טוב ממנה. ושוב הרגישה שהיא נשארת מאחור.

אימא של שון הייתה נחמדה כל כך, ומיכל נשמה לרווחה. מאז שהם גרים בניו יורק לא השאירו את הילדים לבד, ובכל פעם שיצאו לטייל הילדים היו אתם. מיכל שמחה על ההזדמנות לשוחח עם אבי בשקט, ואולי תבין סוף סוף מה באמת מעיק עליה.

"אימא ואני לוקחים את מיה לטיול קצר ועוד מעט נצטרף אליכם, אבל תתקשרי אם אתם רוצה שנבוא לאסוף אתכם," אבי אמר לנועה.

"אל תשכחו," מיכל הוסיפה. "ללכת רק בקבוצה, את ויוני מחזיקים ללולי את היד חזק כל הזמן. תקשיבו לאימא של שון. וכמובן, לקחת רק ממתק אחד מכל משפחה." נועה הנהנה במרץ.

היא ואבי נדו בנימוס לאחרים, נפרדו מהילדים והמשיכו בדרכם לעבר הרחוב הארוך שעצים מלאו אותו משני צידיו. כשכבר התרחקו מהילדים, הרגשתה של מיכל השתפרה קמעה. היא לא הרגישה שייכת, לא למקום ולא לאווירת החג ולעליצות בכל פינה. גם בישראל לא הרגישה שייכת. תמיד הייתה נטע זר.

מיכל הייתה שונה מהמשפחה שלה, ושונה מהחברות שלה שעתידן היה פרוש בפניהן עוד מהגן. מיכל הייתה נאבקת עם המורות שלה על תקנון הצניעות, על כל פרטי ההלכות שנראו לה מייגעים כל כך, והיא הרגישה שהם לא באמת מייצגים את הרוחניות והמהות הפנימית של הדת שאלוקים רוצה ממנה. ולכן התהליך שאבי עבר לא היה לה זר. למרות שהיא לא נתנה ביטוי קיצוני כל כך לדעות שלה, והיא מעולם לא חשבה למרוד כליל, כי החממה המשפחתית והקהילתית הייתה חשובה לה, גם אם כבר לא האמינה בדרך שבה חונכה כל חייה. השבתות והחגים נתנו לה משהו להאחז בו, לאחד את המשפחה שלה סביב טקסים וסמלים שנתנו לחייה משמעות והיא לא ראתה סיבה לוותר עליהם.

כשאבי אמר לה שהוא רוצה לצאת בשאלה, מיכל הרגישה איך כל העולם אותו הכירה עומד לקרוס. ובכל זאת היא הלכה אחריו גם כשחשף בפניה שהוא לא רק רוצה להיות "פתוח" יותר מהמשפחה שלו. שהשאלות שלו הן נוקבות יותר. שהוא בחן את הדברים לעומק במשך זמן רב והוא כבר לא מאמין באלוהים. מיכל אהבה את אבי בכל נפשה ונלחמה למענו בחירוף נפש. בשבילו, בשבילה, בשביל הילדים. היא ידעה שתלך איתו אפילו עד סוף העולם. מיכל ואבי היו צוות מאוחד בכל. הם נווטו ביד רמה בין הקשיים והאתגרים שהחיים בצל המשפחה והדת הציבו בפניהם. יחד הם היו פצצה מתקתקת ואיש לה יכל להם.

ואז הגיע פורים. הם ביקרו אצל ההורים של אבי ומיכל הביאה אתה את פשטידת הבטטה, זו שתמיד היתה מכינה. וחמותה סרבה להגיש אותה לשולחן כי לא סמכה על רמת הכשרות של מיכל. על זה מיכל עוד יכלה לסלוח להם, אבל אז… אז היה הפיצוץ עם אבי.

אחר-כך אבי הציע לה לעבור לניו יורק. 

בחודשים שלפני המעבר מיכל היתה עסוקה מעל ומעבר לראשה ולא היה לה זמן למחשבות. הם היו צריכים לטפל בהמון דברים. ויזות לה ולילדים, למצוא מקום מגורים, בתי ספר לילדים, כרטיסי טיסה ושלא לדבר על מכירת הבית שלהם וכל הדברים שלהם בארץ. מאז שעברו לניו יורק יש לה הרבה מידי זמן ובית גדול מידי, וגינה מטופחת מידי ואי שקט פנימי גדול מדי. והיא מוצאת את עצמה ככה באמצע היום, באמצע הכלים או הכביסה, הראש שלה מתערבל מרוב מחשבות מעיקות והמחשבות שלה לוקחות אותה למקומות לא נעימים.

האם פעלו בפזיזות שגובלת בחוסר אחריות?

המועקה שישבה לה בבטן טפסה מעלה ונתקעה בגרונה. היא רצתה להסביר לבעלה שהיא לא יודעת מה עובר עליה למען האמת, אבל לא מצאה את המלים הנכונות. הם עשו את הדרך בשתיקה, ואז כאילו תיאמו זאת, שניהם נאנחו אנחה ארוכה ושקטה לתוך הלילה.

"אם משהו מפריע לך תגידי לי," אבי אמר בשקט אופייני את המשפט שתמיד איכשהו גורם למיכל להירגע, להרגיש מקורקעת יותר. הפעם זה לא יעבוד, ידעה. הוא ניסה לשדר אמפתיה אבל בקול שלו נמסכה קצת חוסר סבלנות.

"למה אני צריכה להגיד לך, אתה לא מבין לבד?" מיכל ידעה שזאת תשובה מרושעת. אבל המלים היו מהירות ממנה.

"אני לא מבין לבד ואם את רוצה שאבין, את תצטרכי להסביר לי."

הוא צודק. מרגיז אותה כמה שהוא צודק! אוף. למה היא מתחילה ריבים איתו? אבל זה לא היא. זה המועקה ששורפת אותה בפנים. מיכל לא ענתה ואבי סבר שהיא עדיין כועסת עליו ולא היה לו ברור למה.

היא לא ידעה איך להגיד לו שמאז פורים הם לא דיברו באמת. מזוג מאוחד שעשה הכל יחד, הדרכים שלהם התפצלו והם מתמודדים לבדם עם ההשלכות של המעבר, והאתגרים החדשים.ודווקא עכשיו, כשהכל שונה ומנוכר כל כך, חשה שהם זקוקים זה לזה יותר מתמיד. ובמקום זה היא אמרה את הדבר הראשון שעלה לה לראש. "אתה לא רואה? התחפושות המגוכחות האלו. ההלווין הזה… שבכלל לא קשור אלינו. האנשים האלו," מיכל העבירה את אצבעה על הבתים שעמדו בשורה ישרה ברחוב הארוך. "כל השכנים שלנו והמזג אוויר הזה, וגם… וגם…" העיניים שלה נעו בתזזיתיות, תרות אחרי משהו לכלות בו את תסכולה מכך שאבי לא מבין שמה שהם עושים זאת הצגה אחת מטופשת. "תראה, הקישוטים המעצבנים האלו." המשיכה כשעיניה נחו על המתנפחים הענקיים שנעו קדימה ואחורה עם הרוח הקרה. דמעות צרבו את עיניה.

"זה מה שמפריע לך?" אבי הביט בה בפליאה. "אני דווקא חושב שהם חמודים."

מיכל צחקה צחוק מר מבעד לדמעות.

"אני באמת לא מבין למה את בלי מצב רוח. הילדים רצו הלווין. יכולת להגיד להם שאנחנו לא חוגגים כי זה לא חג יהודי. אבל את נתקפת בהתלהבות שלהם, או לא יודע מה, והלכת וקנית להם תחפושות וקנית ממתקים…"

"אני יודעת! בגלל זה אני מרגישה כל כך מטופשת. אבל אתה… איך זה שזה לא מפריע לך? איך אתה יכול להיות רגוע כל כך? אתה לא מרגיש שזה קצת…" מיכל השתהתה לחפש את המילה. "קצת צבוע? זה נראה לך נורמלי שמשפחה יהודיה חוגגת הלווין?"

"גם אני לא מת על הרעיון הזה, אבל זה כולה טריק או טריט. זה לא שהחלפנו דת או משהו כזה. וגם הילדים יודעים את זה. בשבילם זה כיף. ממתקים וחברים… אני חושב שאת לוקחת את זה קשה מידי."

מיכל התכנסה בתוך עצמה. על אף שידעה שהוא צודק, היא רצתה לטלטל אותו. מהאדישות שלו, מחוסר העניין. מהאופן שבו הדברים שנראו לה סוף העולם, לא הפריעו לו. והיא רצתה שירגיש משהו ממה שהיא מרגישה. שיבין איזו הקרבה עשתה בשבילו. מיכל עצרה את שטף המחשבות לפני שיטביעו אותה בגלים של רחמים עצמיים. הקרבה? אז זאת הבעיה שלי? אני מרגישה שאני מקריבה בשבילו?

היא לא ידעה איך להסביר לו או לעצמה את החוסר הזה שהיא מרגישה בנפש, על הריקנות. איך בלילות שבת כשהם נמצאים כל אחד בפינה שלו מי בפלאפון ומי בטבלט, היא מתגעגעת לפעמים לחיים אחרים. לזמנים אחרים. לריח מרק העוף שמוצף בשמן (מאז שעברו לארצות הברית הם צמחוניים). לקניידלך התפלים של אימא שלה ולזמירות המזויפות של אבא שלה. לפשטות של החיים שלהם. וזה מוזר שהיא חושבת על הדברים האלו, כי היה לה קשה בארץ, היא לא יכולה להתכחש לזה. אולי הרעיון לעבור היה חפוז מידי?

קולות נביחה נשמעו ברחוב. מיה משכה ברצועה וכשכשה בזנבה במרץ. היא השמיעה קולות נהמה לכוונו של הלבדור של השכנים. האישה שאחזה ברצועת הכלב משכה אותו לכיוונה ומלמלה מלים מוכיחות לחיה שלא התרגשה במיוחד מהאיומים השקטים. אבי נתן למיה למשוך אותו ונגרר אחריה לכיוון הכביש.

מיכל הלכה אחריו. תמיד היא נגררת אחריו. "אוף, למה באנו לכאן בכלל?" סננה.

"על מה את מדברת?" אבי נעצר באמצע הכביש. מיה הביטה בו בצפייה, כתוהה למה עצר פתאום.

"אני פשוט לא מבינה למה היינו צריכים את כל המעבר הזה, לניו יורק. יכולנו להישאר בארץ," הנה, סוף סוף היא אמרה את מה שבאמת מעיק עליה.

המשפט האחרון שלה הצליח לנער את אבי מהאדישות שלו. "לא הכרחתי אותך," התגונן.

"זה לא מה שרציתי." מיכל נסתה להסביר.

"אבל שאלתי אותך." התנגד והיא משכה בכתפיים. היא שנאה שהם נגררים שוב לוויכוח, אבל גם שמחה שסוף סוף הם מדברים. "אני תמיד שואל את דעתך. מאיפה לי לדעת שלא באמת רצית את זה? אני לא יכול לדעת שאם את אומרת משהו אחד את מתכוונת למשהו אחר, לא?"

"מתי שאלת אותי, באמת. שאלת איך אני מרגישה או מה אני רוצה? זה היה הרעיון שלך, כמו שכל הדברים האחרים שאנחנו עושים הם באים ממך. ואני זרמתי איתך. כמו שאני תמיד עושה. כמו איזו בובה על חוט שכל מה שאומרים לה היא עושה. אז מה שווה לי כל החופש הזה אם אני לא יכולה לבחור בעצמי?"

הפנים של אבי היו לבנות. השפתיים שלו רטטו. הוא משך ברצועה של מיה והחל לצעוד במהירות. מיכל החישה את צעדיה. היה לה קר. אבל עוד יותר הרגישה את הקרירות שנשבה מאבי אליה. היא פגעה בו. היא אף פעם לא מדברת אליו ככה. והיא בעצמה לא יודעת מה עובר עליה שהיא פתאום יוצאת עליו. אולי בגלל שאין פה אנשים קרובים אליה, כאלה שבאמת מבינים אותה. ואבי הוא היחיד. ובזמן האחרון הם מתרחקים זה מזה. והיא לא יודעת איך לגשת אליו, איך למשוך אותו אליה בחזרה, איך לחדש את היחסים ביניהם שהפכו לסתמיים ומונוטוניים.  

מיכל רצתה לקחת את המלים בחזרה, את כולן. היא התחרטה על כל השיחה הזו. יש כל כך הרבה מקומות אפלים לשם הם יכולים ללכת. היא חששה מכולם. כי הדבר המעיק שמיכל לא רוצה לחשוב עליו, הוא שאבי הוא זה שבחר לעזוב את הדת, והיא מעולם לא עשתה את הבחירה הזו. נכון שמבחינה רעיונית הסכימה איתו, אבל הלב שלה לא היה מאה אחוז שלם עם ההחלטה. 

"תגיד משהו," מיכל התחננה בשקט. "אני שונאת שאני אומרת לך משהו ואז אתה לא עונה. אם פגעתי בך, אני מתנצלת. אבל בא נדבר על זה."

"על מה בדיוק נדבר?" אבי התפרץ ומיכל השתתקה. "את חושבת שהיה לי קל לעזוב? הייתה לי עבודה טובה. היו לי חברים. אנשים שהעריכו אותי. למה עזבתי? בגללך! את יודעת כמה קשה לי מאז המעבר? אני שובר שיניים באנגלית, קורע את התחת בשעות נוספות רק כדי שנוכל לחיות נורמלי. לא מדבר איתך על להיות עשיר! אבל רציתי חיים טובים בשבילך ובשביל הילדים. קצת הערכה אני יכול לבקש או שגם זה קשה מידי?"

אבי עצר את שטף דיבורו. ניכר שהוא עצמו היה מופתע מהדברים שאמר. רוח קלה הניעה את הענפים של עץ האלון הענק תחתיו עברו.

"עזבת בגללי?" שברה מיכל את השתיקה ללא שמץ של ציניות.

"ברור. כל המעבר הזה לניו יורק. זה בשבילך."
"למה?"

"מה זאת אומרת? בגלל מה שההורים שלי אמרו עלייך."

"על מה אתה מדבר?" זאת לא הייתה התשובה שצפתה לה והיא הרגישה שהם מנהלים שיחת חרשים.

"אני מדבר על פורים." סוף סוף. הגיע הזמן שנדבר על מה שבאמת קרה בפורים. 

"אני יודעת. הייתה לך מריבה עם ההורים שלך בגלל שהם כל הזמן מתערבים לך בחיים ואמרת שאתה יותר לא משחק לפי החוקים שלהם."

"חשבתי ששמעת על מה דיברנו," אבי לקח נשימה ארוכה, מעכל את המידע החדש. "כשנכנסת הביתה עם הילדים היית ממש פגועה."

"נעלבתי בשבילך. הכעיס אותי האופן שבו התייחסו אליך," מיכל הרגישה את פניה מסמיקות, כאילו נתפסה בקלקלתה. "הזלזול שלהם. ובכלל העובדה שהם בחרו להתעמת איתך באמצע סעודת פורים, ליד שאר המשפחה." היא ידעה שהמלים הבאות שלו תהיינה למה את כבר לא כזו? פעם היה כואב לך כשכואב לי.

אבל את זה אבי לא אמר. במקום זאת הוא התכנס בתוך עצמו למשך כמה דקות, כאילו מתלבט אם לשתף אותה במשהו.

"אז את אומרת שהיית פגועה ומובסת, בגללי?" הוא הרים בסוף את מבטו ונתקל בעיניה.

הרגליים של מיכל כאבו מההליכה הממושכת והיא התקדמה לעבר ספסל העץ שעמד תחת אחד העצים. היא התיישבה בקצהו.

"אתה יכול להגיד לי, אני לא אקח את זה קשה." היא הכירה את המבט הזה. אבי מעדיף לא לשתף אותה בדברים שייפגעו בה. הוא למשל לא סיפר לה מעולם על השיחה בינו לבין ההורים שלה, כשבחר לספר להם על החלטתם לעזוב את הארץ. או לא סיפר לה דברים שגיסות שלה אמרו עליה. רק למפרע היא למדה מה קרה, והעריכה את אבי על הרגישות שלו כלפיה. עכשיו תהתה האם נכון שהסתיר ממנה. גרוע ככל שיהיה עדיף לדעת רק לא המרחק הזה שיש בניהם.  

אבי התיישב לידה על הספסל ומיה התיישבה על הקרקע ביניהם, עיניה בוהות אחר נקודה מרוחקת, אפה עולה ויורד ברעידות קטנות בעודה מסניפה את האוויר הלח. ידיו של אבי שיחקו עם הרצועה של מיה. הוא לקח נשימה ארוכה. "את צודקת. אין מה להסתיר. בשלב הזה מה זה כבר משנה. אני אגיד לך."

מיכל המתינה בצפייה דרוכה לשמוע את מה שיש לו לומר.

"כשיצאת עם הילדים, אימא שלי האשימה אותך שיש לך השפעה לא טובה עליי."

"אתה רציני?" שבה בזכרונה לאותו יום. חמותה הייתה במצב רוח קרבי, לא שזה היה משהו חדש. אבל מיכל שלא סבלה עימותים, בחרה לצאת מהבית ולקחה את הילדים איתה לחלק משלוחי מנות.

"היא טענה שאת זאת שהכנסת לי את כל מחשבות הכפירה לראש."

 מיכל הביטה בו ואז פרצה בצחוק. אבי גחך. "אני יודע, האירוניה."

"ואז גם אבא שלי הצטרף לחגיגה. עשו עלי עליהום."

"עזוב, אני לא מופתעת, הם אף פעם לא אהבו אותי," עמוק בליבה הרגישה פתאום כאב עמום.  
"הם אמרו שאת מלבישה את הילדים מודרני, שלא אכפת לך מהדת. הם השוו אותך לגיסות שלי."

"ומה… מה אמרת להם?"  למרות שיכלה לנחש איך הגן עליה וצעק עליהם שזאת לא היא, היה חשוב למיכל לשמוע את המלים ממנו עכשיו. גם ממרחק של זמן ומקום.

"שהכל מגיע ממני."

מיכל קמה ממקומה והניעה את זרועותיה לצדדים. אבי התרומם גם הוא הם המשיכו ללכת. המועקה שהרגישה קודם החלה להצטמק אבל מיכל שמה לב שבמקומה מתפתחת מועקה אחרת, חדשה. הכתפיים שלה התקשחו. אבי עצר ללא התראה וחיבק את כתפיה.

"בשבילי זה היה הרגע שבו נפל לי האסימון. קלטתי שהם רעל בשבילנו. כל עוד החיכוכים איתם היו בגדר שיחות מעצבנות בטלפון פה ושם, לא הייתה לי בעיה עם זה. אבל ברגע שזה הסלים למצב שבו הם גוררים אותך, ומאשימים אותך לא יכולתי לתת לזה לקרות יותר."

מיכל הרגישה את עיניה מתלחלחות. ופתאום כל רגשות הכעס שהרגישה כלפי אבי בחודשים האחרונים, התמוססו. היא הביטה לתוך עיניו של האיש שזה עתה אמר לה שהוא לא ייתן לאף אחד לפגוע בה. "אני מצטערת שלא ידעתי," היא אמרה מבעד לדמעות. היא נגבה את עיניה בכף ידה.

"ואני לא ידעתי שסחבת איתך את הכאב כל הזמן הזה, ואני מצטער." אבי הציץ בה בחיוך נבוך.

מיכל התנדנדה לרגע על עומדה. היא הרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה. איך למען השם לא ידעה כל הזמן הזה? היא רצתה לבקש ממנו להגיד את המלים האחרונות שוב.

"תודה." אנפפה בקולה. זה כל מה שיכלה לומר. הוא נראה לה שונה פתאום. שונה אבל מוכר. היא ראתה בפניו את אותו ניצוץ של אהבה שתמיד קלטה בו. גם אם לא הראה לה את זה, הוא באמת רצה לגונן עליה.

"תבטיח לי בבקשה שתגיד לי דברים ולא תשמור בבטן," בקשה ממנו. אבי משך אותה אליו והצמיד נשיקה רכה ללחייה. מיכל עצמה את עיניה והתכרבלה לתוכו, מסניפה את ריחו המוכר. היא רצתה להאחז ברגעי הקרבה הנדירים אבל קולות צחוק העירו אותה, והיא פקחה את עיניה.

הילדים שלהם נופפו לעברם מהעבר השני של הכביש. היא אפילו לא שמה לב איך הזמן עבר. "אימא, אבא, תראו!" קולו המתלהט של יוני גבר על קולות אחיותיו. הם דברו בבת אחת תוך שהם פוערים לרווחה את תרמיליהם המפוצצים בשוקולדים וממתקים. אבי ומיכל חצו את הכביש והצטרפו לילדים.

"איזה כיף לנו!" לולי הריעה תוך שהיא מוצצת להנאתה סוכריה על מקל.

"אספנו מליון ממתקים!" יוני אמר בהתרגשות ועיניו נצצו. נועה פשפשה בילקוטה, הוציאה משהו ואז סגרה את התיק.

"לא לאכול הכל עכשיו," אמרה לאחיה בקול סמכותי. "אנחנו שומרים אותם וכל יום נאכל קצת."

"יהיה לנו ממתקים עד פורים!" נועה ויוני שאגו בו זמנית. מיכל ואבי החליפו מבטים ואז פרצו בצחוק.

נועה נגשה למיכל ובתנועה בלתי מורגשת כמעט הניחה עטיפה בתוך ידה. "אמא שמרתי לך. זה ריסס פינאט באטר, כמו שאת אוהבת, אבל בטעם דלעת!"

"מה אתי, לא מגיע לי?" אבי שאל בקול מתבכיין והילדים צחקו.

"זה בסדר," מיכל יישבה את ההדורים. "אני לא רגילה לטעם המוזר הזה. אני אתן את השוקולד לאבא."

היא הושיטה את ידה הריקה לכוונו, ואבי לחץ אותה. מיכל הרגישה שהיא יכולה לנשום.

עקבו אחרינו

ספרים חדשים

  • מבצע!

    אשתר

    80.00 
  • מבצע!

    האברך יענקי וייסברג

    65.00 
  • מבצע!

    עולם הקשת וסיפורים

    65.00 
  • מבצע!

    בית נע ברוח

    65.00