פרק מתוך השה האובד

מאת: דני קדם

"שירה"

 

כהרגלו לפני נסיעתו לגליל העליון, נהג נתן בלוך – קצין המודיעין של הש"י (שירות הידיעות של ה"הגנה") – לעבור במשרדי היחידה כדי לשלוח דוחות שכתב, לקרוא דואר שנשלח אליו ולהיפגש עם המפקד שלו. גם הבוקר יצא מביתו שבעפולה אחרי שנפרד בקרירות מאשתו ציפורה ומבנו התינוק רמי. הוא נהג ללא מטרה בטנדר פורד האפור שהעמידו לרשותו כדי להטעות עוקבים סמויים, אם הם אכן קיימים, ורק אחר כך פנה למשרדי היחידה הסודיים שבקיבוץ מרחביה.

למעשה, רק בביתו אשתו קראה לו בשמו – נתן. גם מפקדו בש"י קרא לו בשמו. מלבדם, כל האחרים קראו לו בכינויו "שירה". זה השם שבו הוא הופיע בחוץ. השם שירה דבק בו לאורך שנים.

מזכירת היחידה קיבלה אותו כהרגלה בחיוך. "בוקר טוב, שירה. יש כאן מעטפה דחופה שהגיעה עבורך מהמטה."

"בוקר נפלא, שושקה, את נראית נפלא היום."

שושקה המזכירה הסמיקה. מבין ארבעת קציני השטח שעבדו ביחידה והיו מגיעים מדי פעם למשרד, רק שירה החמיא לה. האחרים לא היו מודעים כלל לקיומה של מחמאה לאישה. "זה נראה להם מנהג נשי להחמיא," אמר לה פעם שירה.

הוא לקח את המעטפה ונכנס לאחד החדרים לקרוא. הוא מישש כמה פעמים את המעטפה, שהייתה עבה יותר מתמיד, והעריך שהיא מכילה הפעם דבר־מה מיוחד. הוא מיקם את עצמו ליד אחד השולחנות המרוחקים, שלף מתיקו את המקטרת. אחר כך הצית את הטבק, וניחוח עמוק הציף את המשרדים.

"שירה, תפתח את החלון, הרגת אותנו," הוא שמע את שושקה. הוא פתח את החלון ואחריו את המעטפה, והחל להתייחד עם החומר בכל תשומת הלב המקצועית.

 

21 באוגוסט 1947

סודי/דחוף ביותר

אל: אבינעם

מאת: יהושפט

הנידון: שלמה גרוס (כינויו "לביא") – אחראי מבצעים בלח"י

 

לידיעתך מידע שקיבלנו אתמול מאנשינו העצורים בלטרון.

שלמה גרוס, עצור לח"י בכיר, שוחרר ביום ב' 18 באוגוסט במפתיע ממעצרו. להלן השתלשלות העניינים. הנ"ל הרגיש רע מאוד בעשרת הימים האחרונים. יום לפני שחרורו נצפה רכב אזרחי (לא צבאי) בצבע אפור נכנס לשערי מחנה המעצר. מתוך הרכב יצא איש כבן חמישים, עם כובע קסקט על ראשו, נשא בידיו תיק רופא. האיש לוּוה על ידי רופא המחנה אל המרפאות. כמה דקות אחר כך הובל גרוס כשהוא נתמך על ידי האח אל המרפאה. לאחר כמחצית השעה יצא האיש (האורח), חזר למכוניתו ועזב את המחנה.

למוחרת בסביבות השעה אחת־עשרה לוּוה גרוס אישית על ידי מפקד המחנה אל אמבולנס צבאי. המפקד בעצמו נשא את מזוודתו של גרוס ותמך בו. אסירי לח"י ליוו את גרוס במחיאות כפיים ובצעקות להחלמה מהירה. הוא בקושי הרים את ראשו.

לא ידוע לנו לאן נסע האמבולנס.

משיחות ומבירורים שאנשינו קיימו בין האסירים התברר שגרוס סבל משיעולים ומחולשה כללית. אין הם מנדבים מידע. נמשיך ללקט מידע.

לידיעתכם.

עד כאן הדיווח שהתקבל מאנשינו.

 

שירה ינק את המקטרת ונהנה לפלוט טבעות עשן לאוויר. ריגוש מקצועי התחיל לפשוט בגופו. הוא המשיך לקרוא.

 

בהמשך פוענח המברק הבא שנשלח ממטה הבולשת הבריטית בירושלים אל המפקדה הבריטית בצפת:

 

סודי ביותר

הנידון: טרוריסט מסוכן – שלמה גרוס – פיקוח הדוק

 

הנידון שוחרר ב- 18 אוגוסט ממעצרו בכלא לטרון בשל חשד לטוברוקולוזיס.

ב 19 באוגוסט הורה לו קולונל סאליבן להתייצב מיידית, בכוחות עצמו, לאשפוז בבית החולים לחולי שחפת בעיר צפת. הנהלת בית החולים הונחתה לעדכן אתכם מייד עם הגעתו.

עליכם להיערך להצבת שני חיילים קבועים בחדרו בבית החולים לפיקוח צמוד ורצוף של עשרים וארבע שעות ביממה. יש לקחת ממנו את תעודותיו, לפקח על המבקרים אותו וללוות אותו בעת יציאתו מהחדר לצורך טיפול ובדיקות. הנ"ל טרוריסט מסוכן.

עד כאן המידע שהתקבל אצלנו.

 

סיכום: בדוק אמיתות המידע.

אם נכון – הפעל פיקוח בבית החולים.

דווח במהרה.

 

שירה הניח את הניירות על השולחן, נשם עמוקות, עצם את עיניו ועיבד את המידע החדש במוחו. הוא ינק שוב את פטמת המקטרת בהנאה רבה וכתב בשולי המסמך: "יטופל בהקדם. יש לי מישהו במנהלת הבריאות. אברר גם איתו." הוא חתם בכינויו הפנימי בארגון – אבינעם.

הוא סגר את המזכר חזרה במעטפה וביקש משושקה לשלוח אותה עוד היום חזרה למטה.

שירה יצא לדרכו, כשבראשו הוא מתכנן איך להתמודד עם האתגר החדש. לפני זה עליו לעבור בטבריה ולהיפגש עם המקור הערבי שלו, ומייד אחר כך לעלות לצפת. רק זה חסר לי כאן בצפת…פעילות של הלח"י… הייתה לו ביקורת על הלח"י. הוא הצליח להחדיר לתוכם פעם סוכן וידע היטב שהם אמיצים ומסוכנים, אבל לדעתו הם טועים בזיהוי האויב האמיתי, וכל הרציחות והפיצוצים נגד הבריטים הם חסרי תכלית ואפילו מזיקים. הוא בכלל לא ראה בבריטים אויב. את אנשי האצ"ל בצפת הוא הכיר היטב, והיחסים איתם היו לא רעים. אפילו טובים. אבל אחראי מבצעים של הלח"י בצפת? חולה שחפת? הדברים באמת נראו לו תמוהים. הוא אהב אתגרים מהסוג הזה.

במחשבתו צף ועלה ג'רמי. אני חייב לראות אותו, הוא בטח ידע משהו. הוא התחיל לתכנן בראשו איך ומתי ייפגש עם קצין הרפואה לוטנט ג'רמי.

בדרך כלל הוא לא מיהר בנהיגתו מעפולה לצפת. הוא אהב להתבונן במראות שהדרך זימנה לו. את שדות העמק ואת הירידה לכינרת כשמתקרבים אליה, ואחר כך את הטיפוס לצפת הגבוהה. הוא אהב את המעברים בין עפולה, עיירת המחוז החקלאית והשלווה, לטבריה, המעורבת יהודים וערבים, ובתי האבן השחורה והצפיפות המעיקה של רוכלים, מכוניות צופרות, סוסים ועגלות, ולבסוף צפת הררית צוננת וחמורת סבר. הפעם הוא האיץ וגמע את דרכו במהירות.

מייד עם הגיעו לצפת נפגש עם לייזר, איש ההגנה המקורב אליו, וביקש ממנו לבדוק באמצעות אשתו, שעבדה במעבדת בית החולים, אם התקבל חולה בשם שלמה גרוס ומה ידוע עליו. כבר באותו הערב מסר לו לייזר שאכן יש חולה חדש בשם זה, ושני שוטרים בריטים נמצאים בחדרו.

שירה נדרך. הוא הבין מייד שמעתה הוא צריך למצוא דרך לפקח על אותו חולה, ובעיקר לדעת אם מישהו מבקר אותו, מתי ומה נאמר ביניהם. לא היה לו ספק שהלח"י ייצרו איתו קשר. הוא החל לתכנן בראשו תוכנית פעולה. בשלב הראשון הוא חייב להמשיך לאסוף מידע על החולה. היכן הוא שוכב, מי הצוות המטפל בו, מי מבקר אותו, החולים שאיתם הוא מתחבר ועוד.

שירה היה טיפוס משימתי מאוד ונחשב בעיני מפקדיו לקצין מודיעין מעולה. הוא ידע את השפות גרמנית, אנגלית וערבית. הוא ידע לגייס ולהפעיל מקורות. היו לו כושר שכנוע ויכולת מניפולטיבית לתמרן את יעדי טיפולו לרצונו. דיווחיו היו מדויקים ואמינים. היה ברור שאפשר לסמוך עליו שיבצע כל משימה כמיטב יכולתו. הוא כבר הוכיח את עצמו במשימות נועזות. בתחילת דרכו שימש סוכן שההגנה שתלה ביעדים מסוכנים מאוד, והצליח. הוא אהב את המתח והתחכום שבעבודת המודיעין. הוא היה אמיץ מאוד. עיקר המוניטין שלו היה בחקירות שניהל.

הש"י אסף מידע על כל הגורמים שנראו לו מחויבי כיסוי מודיעיני, והם היו רבים: ערבים, בריטים, תושבים זרים ופעילי המחתרות אצ"ל ולח"י. לא לכל קציני המודיעין של הש"י היו הכישורים להתמודד עם כל היעדים הללו. שירה היה אחד היחידים שהתאים לכסות את כולם ולהצליח בכך.

 

כל ארץ ישראל רחשה פעילות מודיעינית גועשת. עובר אורח תמים לא היה יכול לחוש בכך, אבל מתחת לפני השטח הייתה תזזית מודיעינית. לכל ארגון הייתה מחלקת מודיעין שהעסיקה מפעילים וחוקרים ומנהלים ופקידות ומאזינים ועוקבים. המחתרות הפעילו מאות מקורות וסוכנים מפוקפקים, שתפקידם היה לספק את יצר הסקרנות והחיטוט של אלה באלה.

למעשה, מחלקות המודיעין לא היו מסוגלות לעכל ולעבד כמו שצריך את בליל המידע שזרם על חשודים בשיתוף פעולה עם הארגונים או עם הבריטים, על סוחרי מטבעות, מהמרים, מועלים, גנבים, זייפנים, שתיינים, רמאים, נוכלים, נואפים. הוקמו יחידות להאזנה לשיחות טלפון ולפתיחה סמויה של דברי דואר. נאסף מידע על תשתיות של מחנות צבא, מוסכי רכבת, נמל, מתקני חשמל, מרכזיות, משרדי ממשל ופקידי ממשל. מידע שטיבו מפוקפק, חלקו הלשנות מרושעות וחלקו השערות סרק, הציף את כל המחלקות, שבלהיטות חסרת מעצורים וחסרת מקצועיות עשו את כל הטעויות האפשריות.

בנפרד מכל אלה פעלו גופי המודיעין של הבריטים: הבולשת ויחידות סודיות אחרות, שהיו פזורות בערים תל אביב, חיפה וירושלים.

ממידע ראשוני ששירה אסף, הוא סימן לעצמו אחות בשם עופרה כיעד לגיוס. היא סיפרה לחברותיה האחיות שהחולה החדש, שהיא מטפלת בו ושהבריטים שומרים עליו, הוא גבר מושך. המידע הנוסף ששירה הצליח ללקט עליה היה שהיא בת עשרים ושלוש, נאה מאוד, מלאת חן, מתקשרת בחופשיות ובנינוחות עם אחרים, ושהיא הגיעה לצפת לפני כמה חודשים מירושלים, שם מתגוררת משפחתה. מאז הגעתה לא נסעה לירושלים, ומתקיימת חליפת מכתבים בינה לבין משפחתה. היא מוערכת כמקצועית על ידי האחות הראשית, גברת הלפנד, אף שזו לא מפסיקה להעיר לה על התנהגותה, ומתגוררת בחדר שכור אצל משפחת פרידמן בסמטה, לא רחוק מהרחוב הראשי.

הבעיה שעמדה בפניו עתה הייתה לזהות את בית משפחת פרידמן, ואחר כך לזהות את עופרה המתגוררת שם.

שירה החליט לצאת לסיבוב להכרת השטח, ולאחר שאיתר באחת הסמטאות בית שעל השער שלו היה רשום "פרידמן", הוא נכנס לחנות המכולת הקרובה כדי לקנות כמה מצרכים ולנסות לדלות מידע מבעלי החנות. בעודו מנהל שיחת סרק על מזג האוויר, אמר שהוא מחפש חדר להשכרה בסביבה לפרק זמן קצר. בעל המכולת ואשתו התייעצו ביניהם, כשהם מזכירים את פרידמן בין עוד כמה שמות. האישה אמרה לבעלה שאצל פרידמן אין מקום כי גרה שם אחות מבית החולים – "הבחורה הצעירה הנחמדה שקונה אצלנו". שירה שילם על המצרכים, הודה להם ויצא.

כעת כל שנותר לו היה להישאר בסביבה ולזהות אותה בעת יציאתה לעבודתה או בשובה ממנה. עוד באותו היום, בשעת בין ערביים, הוא הבחין באישה צעירה צועדת זקופה ברחוב הראשי ופונה לכיוון הסמטה. הוא עקב אחריה, והיא אכן נכנסה לבית משפחת פרידמן. יפה, זה מתקדם טוב, החמיא לעצמו. המידע הזה הספיק לו כדי לתכנן את יצירת המגע איתה.

באותו ערב, כשהחשיך בחוץ, הלך שירה לפגישה חשאית עם מקור שלו בצפת. הוא אהב ללכת בסמטאות צפת בלילה. היה משהו קסום ומסתורי בעיר הזאת. אוויר פסגות, מולו הילכו יהודים חרדים בסמטאות המתעקלות. הוא נהג לנחש לעצמו לאן כל אחד מהם הולך: אם למקווה או לתפילה או ללימוד. מהבתים עלו קולות של אימהות וילדים, כאן בכי, שם צחוק. מרחוק נשמעו קולות הולכים ומתחזקים של הרובע הערבי. גם את פשרם של אותם קולות רחוקים הוא אהב לנסות לפענח. כשהתקרב ליעדו, וידא שאף אחד לא רואה אותו, ואז פתח את השער ונכנס למתחם הכנסייה הסקוטית. הכנסייה הייתה על קו התפר בין הרובע היהודי לערבי, קרובה מאוד לתחנת המשטרה שבה ישבו הבריטים.

גלזר שמח לקראתו. גלזר היה יהודי מומר שחי במקום עם אשתו ובנותיהם. שירה אהב לבוא לכאן. המקום השרה עליו אווירה מיוחדת. מרגע שחצה את שער החצר הרגיש שהוא נכנס לעולם שליו ורגוע. עולם שמנותק מהמתח ומהלחץ השוררים מעבר לגדר, כאילו מעטפת כלשהי מבודדת אותו מסביבתו. לא מסוכסך, לא מעורב, כמו לא שייך לכאן בכלל. שתי בנותיו הצעירות של גלזר ניגנו בפסנתר באחד החדרים. זהו בוודאי הפסנתר היחיד בצפת. הרוב כאן לא ראו ולא שמעו פסנתר מימיהם.

גלזר ושירה נכנסו לחדר שבו הם נהגו להיפגש וסגרו את הדלת. גלזר דיווח לו על מה ששמע מהקצינים הבריטים שעימם יש לו קשר טוב. אחר כך עדכן את שירה במה ששמע מהגנן הערבי שעובד בחצר הכנסייה על פעילויות ברובע הערבי. הידיעות לא היו משמעותיות במיוחד, אבל היו חשובות מספיק להעשיר את המידע שנאגר. הוא אהב להגיע לכאן בכל הזדמנות שביקר בצפת. האיש והמקום הקרינו רוגע. הוא לא ממש התאמץ להסביר לעצמו מה הסיבה. הוא גם אף פעם לא שאל את גלזר על עברו. מה גרם לו להתנצר, מתי זה קרה, איך הגיע דווקא לצפת. הוא ידע שיהודי העיר נזהרים מקשר גלוי עימו, אבל מכבדים אותו. גלזר דיבר יידיש ותמך בסתר בנזקקים שפנו אליו.

בסביבות עשר בלילה הם נפרדו. שירה חזר למלונו וציפה כבר לבוקר, שבו יצא לראות את עופרה. הוא חיכה לראות אותה הולכת ברחוב המוביל לכיוון בית החולים, ואכן כבר מרחוק זיהה אותה מתקרבת לעברו. שוב אותה הליכה זקופה, והפעם גם נמרצת. הוא הלך מולה, אוחז בידו תיק משרדי, וכשהיו ממש קרובים הישיר מבט כאילו הוא מכיר אותה מאיזה מקום.

"בוקר טוב לך. סליחה, אבל נדמה לי שראיתי אותך בבית החולים… את אחות שם, נכון? או שאני טועה?"

עופרה נעצרה, מופתעת, ואמרה, "נכון. אני אחות שם. אתה לא טועה, אני בדרך לשם עכשיו."

"אני לא אעכב אותך. פתאום ראיתי אותך והבנתי שהפנים שלך מוכרות לי."

עופרה חייכה במבוכה. החיוך שלה המס אותו. הוא הסתכל על עיניה המחייכות ועל עור פניה החלק.

"אני לא מתפלא שזכרתי אותך, אתן עובדות נורא קשה שם. שיהיה לך יום קל." הוא נתן לה להבין שאיננו רוצה לעכב אותה ואיננו נטפל אליה.

"תודה. גם לך," ענתה לו עופרה, מופתעת. הם פנו כל אחד לדרכו.