פרק ראשון מתוך משבר רבע החיים

1.

להגיע לפלאיה דל כרמן, עיר המסיבות של מקסיקו, בגיל 23, היה כמו להשתגר מלוע של תותח. האוויר נטף סקס, אדי אלכוהול ולחות, וכל נשימה הבעירה דלק פנימי רדום, שהצית את היצר וביטל כמעט לגמרי את הצורך בשינה. לאן שלא זרקתי את המבט, הוא פגע באישה יפה בבגד ים, וזה דרך בי מין עוררות וקיפאון בו־זמנית.

בר, החבר הכי טוב שלי, היה מהגברים האלה שיש להם מספיק ביטחון עצמי בשביל להיות חבר טוב באמת. העובדה שסיים תשעים אחוז מההתפתחות שלו עד הבר מצווה עיצבה אותו להיות ספורטאי, דומיננטי וזיין־על עוד בימי התיכון. קינאתי באיך שבחורות הסתכלו עליו, הגיבו אליו. בביטחון ובקלילות שלו כשהוא דיבר עם נשים. זה בא לו טבעי. את רוב הניסיון המיני שאיתו הגעתי לפלאיה צברתי בעיקר ממסכים, ורציתי להיות כמוהו. להיות עם כמה שיותר בנות.

עוד בזמן שאני הייתי בקבע, הוא כבר הספיק לחזור מהטיול הגדול שלו, לאכול על זה כאפות ולהתחיל לשכוח את הסיפורים של עצמו. אבל אני, אני לא שכחתי. ישבתי במשרד שלי בזרעית וחלמתי על הרי געש וג'ונגלים ויפהפיות בספרדית. רציתי לעוף, להשאיר הרחק מאחור את התדמית שדבקה בי בשנות ההתבגרות בבית, להשתחרר מדיכוי הרוח החופשית שכופה שירות צבאי על קצין, לטרוף מהכל וליצור סיפורים משל עצמי. ואחרי תקופת חיסכון קצרה בעגלות, מקסיקו נראתה לי כמו אחלה מקום להתחיל בו.

2.

האזור התיירותי של פלאיה דל כרמן התחלק לשדרות רחבות של חנויות, ברים ומסעדות, ולמשפכים צרים שפלטו את זרם האדם לחופים. שמש קאריבית האירה את הרחובות בצבעים בוהקים, דחקה את התנועה הסואנת לפסים צרים של צל. באחד מהם פגשתי את ניב קייטן.

קייטן, גם הוא חבר מהבית, נפרד מוקדם מדי מהנעורים, ובגיל 23 כבר נראה כמו גבר מפרסומת לבירה. מתחת לחזות המסוקסת, צפופת הזיפים, ולתדמית שאימץ לעצמו בהתאם, הוא קיווה להסוות עדינות נפש וביישנות.

לילה אחד יצאנו לאחד המועדונים העמוסים של פלאיה. תדלקנו בשוטים נקיים של טקילה, מספיק כדי שגם אם תפסיק לשתות בשתיים, עדיין יסתובב לך הראש בשבע. בשלב מוקדם יחסית, קייטן לא הרגיש טוב וחתך להוסטל. הייתי כל כך דלוק מהטקילה, שזה לא שינה. הסתובבתי במועדון כאילו יש לי סנפיר של כריש על הראש, מתחיל עם כל מה שזז בביטחון של קיסר רומי שבדיוק קיבל התחייבות לתמיכה מהאלים. אלכוהול יכול לפעמים לעשות אותך אלוהים.

מצבי סאטלה מתקדמים שכאלה הם חרב פיפיות. מצד אחד, ככל שאתה יותר מסטול, אתה פחות שם זין ואין לך בעיה לגשת. מצד שני, אתה גם פחות חד, ולא משנה עם כמה ביטחון ניגשת, אם ברגע שתפתח את הפה יצא לך גמגום עם טיפות של ריר בצד, כנראה לא תגיע רחוק.

יצאתי מהמסיבה בסביבות חמש וחצי בבוקר. העולם עשה גלים כמו בטן של רקדנית. אני חייב להכניס לגוף משהו שיספוג את האלכוהול לפני שאני חוזר לחדר, חשבתי. מעדיף להימנע ממפגש עם אחד הרגעים הכי מפחידים בעולם: הרגע הזה שמרוב שכרות אתה בקושי מצליח להכניס את עצמך למיטה ולכבות את האור. העיניים נעצמות, והעולם הופך לצנטריפוגה שמסתחררת במהירות כל כך גבוהה, שלנוזלים בגוף שלך אין ברירה אלא להיפרד ממנו. עצרתי בטאקרייה, בלעתי שתי טורטיות נוטפות שמן, והתנדנדתי להוסטל.

מתוך רצון לחסוך, קייטן ואני לקחנו יחד חדר מתקלף, ללא מזגן, שירותים או מקלחת, ועם מיטה אחת לשנינו. לא היה בזה שום היגיון. למה שדווקא בעיירת הנופש הכי פרועה, חמה ולחה, נחלוק חדר, ועוד כל כך מינימלי? יש דברים שאתה מסוגל לעשות רק בטיול הראשון שלך, ובמובן מסוים טוב שכך. ככה נולדים סיפורים.

4.

הגעתי להוסטל. השעה כבר הייתה שש וחצי בבוקר. אור יום מלא הפשיט את הרחובות מחטאי הלילה. לא רציתי להיכנס למיטה הצפופה כשאני כל כך שיכור.

התיישבתי בחוץ, להנמיך את הסאטלה עם הוויי־פיי של ההוסטל. קצת פייסבוק, אינסטגרם, טינדר. מדפדף ימין, שמאל, שמאל, ימין. הופה. מאצ'. מהמסך חייכה אליי מקסיקנית חמודה. תספורת קצת מוזרה, חשבתי. אבל חוץ מזה? לא רע בכלל. שלחתי הודעה, והיא ענתה מייד. נראה שהיא בערך במצב שלי. שיכורה, אחרי מסיבה, מחפשת מה לעשות עם עצמה. הצעתי לה לבוא, והיא הציעה שאשלח כתובת. מטושטש מהתפנית המסעירה בעלילה, פתאום הבנתי שלא חשבתי על זה עד הסוף.

5.

יצאתי החוצה לקראתה. הפגישה הראשונה שלי אי־פעם עם מישהי מהטינדר. חשש מהול באלכוהול טיפס במעלה עמוד השדרה. המונית התקרבה, וניסיתי לגנוב קדימון מאיך שהיא נראית, אבל הדמות שלה הייתה מוסתרת במושב האחורי. המונית האטה, נעצרה. היא יצאה ממנה, וחשכו עיניי.

מאותו הרגע הכל קרה בהילוך מהיר. היא חייכה, אמרה "הולה." קפאתי. מה קורה? מה לעשות? הרגשתי את מנגנון הפריז, פייט אור פלייט מקיש בפאניקה את כל הקומבינציות האפשריות של התגובה של עצמו, ודוהר כמו עכבר מעבדה על ספידים במסדרונות הנטושים של הגפיים שלי. היא הסתובבה כדי לשלם לנהג, ורצתי בחזרה לחדר, משאיר אותה מאחורי המומה ומבולבלת. טרקתי את הדלת מאחוריי. קייטן התעורר מייד, הציץ בי דרך חרכי מבט, ניסה להבין אם הוא עדיין חולם. הסברתי לו בזריזות את פרטי האירוע.

"תראה לי את התמונות שלה," הוא דרש, "נראה לי אתה סתם מסטול."

זרקתי אליו את הטלפון פתוח על פרופיל הטינדר שלה. הוא בחן אותו כמו מומחה לזיהוי אבני חן. "אחי, אתה מגזים. בסדר, היא לא איזה דוגמנית, אבל היא נראית סבבה. צא אליה, יא גנוב. אתה סתם אוכל סרט."

"יודע מה? אין בעיה. אני יוצא להביא אותה, אבל בתנאי אחד. אתה איתי באש ובמים. לא משנה מה ואיך, אתה נשאר איתי פה, ננסה לזרום ומה שיהיה יהיה." אמרתי.

בגיל הזה של טיול אחרי צבא, הרעיון לעשות שלישייה עם חבר טוב משום־מה תמיד היה על הפרק. ולא כהתנסות מינית בריאה, אלא מרצון לא מספיק מפותח לבונדינג בין חברים־גברים.

"יאללה אין בעיה," אמר קייטן. "אני איתך."

יצאתי מהחדר וראיתי אותה מחפשת אותי באמוק ברחבי ההוסטל, מתרוצצת כמו ילדה שאיבדה את האוגר שלה. עיניי חשכו בשנית. לא הגזמתי. אני לא סתם מסטול. היא משמעותית גדולה יותר מאשר בתמונות. גבוהה ממני כמעט בראש, רחבה ממני בכתף, ובחזות הכללית שלה יש משהו גס, כמעט בוטה.

אבל עכשיו היא כבר ראתה אותי, ולא היה לאן לברוח. גמגמתי משהו כמו "הייתי חייב לשירותים," וסימנתי לה לבוא. רק כשהזמנתי אותה פנימה לתוך החדר, קלטתי: עדיין לא סיפרתי לה שיש שם גבר נוסף. שיכור מטקילה, במקסיקו, אחרי לילה לבן, כל מנגנון החשיבה שלי קיבל יחס של צרכן אנרגיה מיותר.

7.

היא עצרה במפתן הדלת כאילו נתקלה במחסום בלתי נראה, והסתכלה על קייטן, ואז עליי. קייטן הסתכל עליי, ואז עליה. ואז עליי, ואז שוב עליה, ואז שוב עליי, והתחיל לצחוק כמו שלא ראיתי אף אדם צוחק מעולם. הוא התקפל והשתעל. לרגע חשבתי שהוא אולי צריך עזרה.

"שמע, אחי, עזוב, אני עייף מדי," קייטן התחיל להתלבש. "אני אצא לשבת קצת בחוץ, יש לי כל מה שאתה צריך פה במגירה. פשוט תקרא לי כשאתה מסיים."

"אבל סיכמנו משהו!"

"כן, אבל אני לא מרגיש טוב מכל השתייה וזה, עזוב אחי, הכל טוב. תיהנה אתה."

"מה פתאום, אחי. אם זה ככה אני לא אתן לך לצאת עכשיו החוצה. תנוח, אל תדאג. אני אקח אותה למקלחות או משהו ואנסה לשחרר אותה. עדיף לה. תראה איך אנחנו נראים. מה היא צריכה שיכור דפוק כמוני עכשיו? זה לא מתאים. לא יודע למה אמרתי לה לבוא בכלל."

הבחורה צפתה בדיאלוג מהצד בחוסר אונים, אולי ניסתה לדלות ממנו פרטים כמו שעושים כשרואים סרט זר בלי תרגום. מבטה העיד שהיא רחוקה מלהצליח.

"אני חולק חדר עם קייטן," הסברתי, עדיין על מפתן הדלת. "והוא לא מרגיש טוב, אנחנו צריכים לצאת."

הובלתי אותה למקלחות המשותפות המטונפות של ההוסטל. חושב, אם אתייחס אליה לא יפה, אולי היא תתבאס עליי ותלך? היא מחתה נגד הרעיון, אבל עדיין לא הביעה כוונה להתייאש או לעזוב. הסתכלתי לה בעיניים והמבט היה סתום, כאילו ניסתה לפענח איזו תעלומה קשה ונתקעה. ידעתי באיזו תעלומה מדובר, וידעתי שאם אני מבקש ממנה עכשיו ללכת, אני פותר אותה עבורה באופן שייצרב בה לנצח. לא הצלחתי לסדר בראש את המשפט שאומר לה שלא בא לי עליה. בכל פעם שחשבתי, הנה, מצאתי את המילים, ובישלתי אותן בבטן, ברגע שפתחתי את הפה, כל הגוף שלי קיבל שיתוק. איך אפשר להגיד לאישה, בפנים שלה, שהיא לא מספיק יפה בשבילך? איך נשים עושות את זה כל הזמן בכזו קלות? פתאום הרגשתי כלפיהן הערכה על זה.

נכנעתי ולקחתי אותה בחזרה לחדר. "קייטן, שומע, סורי שאני מקים אותך. תן לי את החדר עשרים דקות, מקסימום חצי שעה, טוב, נשמה?"

"בדוק, אחי, הכל טוב," הוא צחק.

"איפה אמרת שהגומי?" שאלתי, מצפין דילוג מעל מלכודת המילה האוניברסלית.

"במגירה השנייה, אחי," הוא סגר אחריו את הדלת.

9.

התיישבנו על המיטה והתחלנו לגעת. החזקתי אותה בירכיים, והן היו בשרניות, נשיות, מעוררות את הדחף לתפוס חזק. נישקתי לה את הצוואר, והיא תלשה ממני את הגופייה, ליטפה את ירכיי, טיילה בהתגרות סביב המפשעה. היא ניסתה להוריד לי את המכנסיים, והם נתקעו כך שהיה צריך למשוך אותם בעדינות מעל הזִקפה, אבל ייחסתי את זה לאלכוהול וליצר המיני החזק יותר מאשר אליה.

וואו, חשבתי. אני לא מאמין. מתברר שיש משהו מיוחד בבחורה הזאת. לראשונה זה חמש שנים דהרתי לעבר האופק המהפנט של האורגזמה, כשיש עליי קונדום. כנראה משהו קסום קורה אצלה שם בפנים. אין דרך אחרת להסביר את זה. נסחפתי לתוך הרגע, גמרתי בקול רם מאוד, ולמשך כמה שניות ריחפתי בשלווה השקטה שעוטפת גבר אחרי שהוא שוכב עם אישה שהוא לא אוהב.

לאחר שאדי האופוריה התפזרו, יצאתי ממנה, הסתכלתי מטה, ועיניי חשכו בפעם השלישית. מכל הקונדום שכיסה אותי, נותרה רק טבעת.

"פאק! שיט!" אספתי גופייה זרוקה שתכסה את מה שחייב, וזינקתי החוצה. "קייטן!"

הוא הביט מעלה. עיניו נפערו, ומייד התכווצו מאימת השמש מאחוריי. הלסת שלו נשמטה.

"יא בנזונה, איזה קונדום הבאת לי?! הרסת לי את החיים!"

אם קודם חשבתי שהצחוק של קייטן מוגזם, זה היה רק קנאק חימום למפרקי האצבעות לקראת מה שקרה עכשיו. הוא צחק כל כך חזק, שהוא איבד את היכולת או את המוטיבציה לשמור על שיווי משקל. הגוף שלו – מילולית – התגלגל מצחוק.

חזרתי פנימה. אי־שפיות זמנית ניסתה לחבר מילים לשאלה.

"תגידי, יש מצב שנבדקת פעם, לראות אם יש לך מחלות?"

"???Que"

היא עיקמה פרצוף ותוך פחות משני הרגעים שהייתי צריך כדי להתעשת, כבר התלבשה וברחה החוצה בריצת ספרינט מזגזגת.

10.

קייטן סוף־סוף התאזן ועלה בחזרה לחדר. "אולי יום אחד אחזור למקסיקו ואפגוש איזה עידניטו, אה? שאמסור לו ד"ש מאבא?"

"מצחיק מאוד, אחי. וואי, לא נעים בכלל. איזה דפקט יצאתי, אה? אפס רגישות לסיטואציה. מסכנה. תראה, היא גם הספיקה כבר למחוק אותי מהטינדר. עכשיו אין לי אפילו איך להתנצל או להסביר. נראה לך שהיא הבינה שהיא צריכה לקחת פוסטינור?"

כשהצלחתי להירגע מספיק בשביל לנסות להירדם, למרות הלחץ, הדרמה והסתלבט המתמשך של קייטן, נשכבתי על הגב, עצמתי עיניים, פתחתי בראש את הטבלה עם השמות והמספרים, ועדכנתי אותה.

11.

בצהריים קמתי ויצאתי לסיור, מקווה למצוא אותה באחד החופים של התיירים. למחרת החיפוש התרחב למסעדות, ולמחרת גם לאורך השדרה הראשית. קייטן, למרות שלא הודה בכך, בעצמו הרגיש רע על חלקו באירוע, והתגייס לעזור. ביום השלישי נמאס לו. "די, אחי, זה עבר. תשלים עם זה שיש בעולם בחורה שיצאת איתה זין. אל תאכל את עצמך, תנסה ללמוד מזה, וזהו. התחיל יום חדש."

הפסקתי את החיפושים.

12.

הימים עברו מבלגן אחד לאחר עד שקייטן חזר לארץ, ובלעדיו השגרה של סאטלות בחוף ביום וסאטלות במסיבות בערב דרשה הרבה יותר מאמץ. נפרדתי מפלאיה ועליתי על מעבורת לאיסלה מוחרס, גרסת בוטיק יוקרתית של גן עדן קאריבי: חופים לבנים כמו מצפון של פרפר, עצי דקל כפופים המטילים עליהם את צילם, ומי טורקיז כל כך צלולים, שגם כשנכנסים לעומק עד קצה הכתף, עדיין אפשר לספור את השערות בכף הרגל.

האטרקציה הבולטת באי הייתה כרישי הלווייתן. אחרי שעתיים מטרטרות בסירת מנוע הגב שלי אימץ צורה של סימן שאלה, והגענו לנקודה בלב האוקיינוס, סביבנו אולי עוד מאה סירות זהות לשלנו. המדריך שלנו, חסוס – מעין גרסה מקסיקנית של אייס ונטורה – זיהה את היצורים העצומים כשהם עולים ותזמן את הקבוצה לקפוץ פנימה לשחות לצידם. חזרנו לאי לקראת שקיעה.

בשעות היום הרחוב הראשי של האי שקק שמש וננטש מאדם. כל מעבר בו התאפיין באינספור הצקות של רוכלים מקומיים. בשעות הערב, לעומת זאת, הוא נמלא חיים. משפחות חגיגיות ומבושמות, זוגות שמנצלים את הקסם באי להעלאת מפלס הרומנטיקה, מטיילים הרוצים להפיג את המתח ברביצה בחוף עם צ'יפס, בירה קרה ומוזיקה חיה, מריאצ'י בליווי גיטרות או פלייליסט של להקת הרוק המקסיקנית 'מַאנָּה'.

התיישבתי במסעדה שהתאמצה לקשט את עצמה בכל קלישאה אפשרית. אם אדם סנדלר היה מצלם סצנה מתוך קומדיה רומנטית במקסיקו, חשבתי, ככה הייתה נראית התפאורה. הזמנתי קינוח, ובינתיים הלכתי לשירותים. בחורה יפה ואקזוטית בשמלה שחורה ישבה במעבר, טבלה כפית בקינוח שלה – סופלה שוקולד, או כמו שקראו לו בתפריט, בומבה דה צ'וקולטה. ככה זה אצל הלטיניים, חשבתי. הכל בומבסטי. כולל הלטיניות עצמן.

"בואן פרובצ'ו," בתיאבון, הטלתי לעברה פיתיון.

"גרסיאס," היא נגסה.

"זה נראה טעים," המשכתי בספרדית. "את ממליצה?"

"ואט? מייבי אינגליש?"

"אה, או־קיי, אממ, וור אר יו פרום?"

"מאיפה נראה לך?" ענתה בעברית. ה־ר' כנראה הסגירה אותי.

"דייי, את ישראלית. יואווו איזה פדיחה. הייתי בטוח שאת מפה או משהו."

"כן? אני נראית לך מפה?"

"מה זה מפה, הייתי בטוח שאת פנלופה קרוז המקסיקנית."

"שמעת אותו?" היא פנתה לחברה שלה. עד לאותו רגע לא שמתי לב לקיומה. "פנלופה קרוז. ראית איזה חנפן?"

השיחה התנקזה לבור המים היבש של שיחות המטיילים. איך קוראים לך, מאיפה את, כמה זמן את פה. לפנלופה קראו בכלל טל, והיא הייתה בת שלושים וארבע, מבוגרת ממני ביותר מעשור.

"גם אני בדיוק עשיתי את הכריש לווייתן," סיפרה.

ככה מטיילים ישראלים מדברים. הם לא הולכים למקומות ורואים דברים, הם עושים אותם.

'עשית את הקרחון המתנפץ?'

'כן, עשית את הקרנבל?'

 'כן, כן. עשיתי.' אפילו עשו על זה שיר.

החלפנו חוויות עד שראיתי את הקינוח הנשכח עושה את דרכו לשולחן שלי.

"תרשמי לי את הטלפון שלך," כחכחתי החוצה את ההתרגשות שהסתננה לי לקול. "נעשה משהו מחר."

13.

השמש תופפה לתושבי האי את היום החדש על הקרקפת. קפצתי מנקודת צל אחת לשנייה, משתדל למנוע מכפות הרגליים שלי פגישה עם הלבה האבקתית. טל כבר חיכתה בחוף, הסתתרה עם חברתה מתחת לשמשייה רחבה שהערכתי כרגע מאוד, וההופעה השזופה שלה, שנדחסה לביקיני צהבהב, נתנה עוד מכת חום משמעותית. עקבתי אחר מסלולו של קעקוע מוגזם. הוא התחיל בצד החיצוני של ירכה השמאלית, טיפס לאורך גופה הקצר דרך המותן ונתלה על אחת הצלעות. שמחתי שיש לי משקפי שמש עם עדשות מראה.

לקראת שקיעה הצטרפה אביגיל, חברה שהכרתי בפלאיה, וכאן, באיסלה, חלקה איתי חדר. למרות שהיחסים שלנו היו תמימים, התפתחה אצלנו מין נוחות שאופיינית בדרך כלל לאנשים ששוכבים. טל התיישבה בינינו וניסתה שוב ושוב לרכז אליה את תשומת הלב שלי שהתפצלה. חשבתי: היא בחורה בוגרת, אינטליגנטית, סקסית, מגניבה לאללה, מנוסה, ונראה שהיא בעניין – שלי?

14.

בערב התיישבנו במסעדה אחרת. קצת פחות מריאצ'י והרבה יותר נרות. שתינו יין, הסתכלנו בעיניים, והפעלתי את ה"דיבור יד" שלמדתי מאילן הייטנר^[1] – משלב בשיחה מעיכות קלות בכתף, בכף היד, או בירך שלה, וערני לתגובה. כשיצאנו משם, כבר הלכנו מחובקים, מתקדמים בקצב נטול זמן ודאגות לעבר מסיבת החוף של הוסטל 'פוק־נה', מבוסמים מהאוויר הרומנטי שמפיק החופש ומיוֹנים חיוביים של מתח מיני.

15.

תפסנו מקום על דֶק מרוּוח; רחבת הריקודים של המסיבה. הדי־ג'יי ניגן להיטי אמ־טי־וי, ואני התעטפתי בגלימת גיבור־העל שהולך ומזמין משקאות לבנות. החלפתי צעקות עם הברמן. "קובה ליברה!^[2] שלוש!"

טל ואני רקדנו, צחקנו ונגענו, ובינתיים החברה שלה נעצה בנו מבטי גיהינום בוערים. בכל פעם שניסיתי לבודד אותנו, לזוז כמה מטרים הצידה, לטפח את האשליה שרק אנחנו קיימים, החברה החליטה שזה הזמן להדגיש את הנקודה שבחיים האלה אין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים.

אין לי ברירה, חשבתי. אני חייב ללכת על כל הקופה לפני שהרגע יעבור, לפני שהלילה יעבור, והחוויה שאני כל כך רוצה – ליל אהבה עם הפרי הבשל הזה שיש לי בידיים, המימוש הסופי שלו – תאבד לנצח. הצמדתי אותה אליי ורכנתי לנשיקה. בתגובה הוגשה לי לחי סמוקה. ניערתי את ההלם, חזרנו לרקוד, ונשקתי לה גם על הלחי השנייה. שלא תיעלב, הלחי.

בבת אחת נזרקתי כמה שנים אחורה, לתיכון, לזיכרונות שהעדפתי לשכוח.

"נו, נו, הבאת אותה? לא?? איזה קוקסינל."

בימי שישי היינו יוצאים למועדונים של חיפה והקריות. יושבים בחוץ – לפעמים בהתחמקות מהקור ומהגשם, לפעמים בהתחמקות מערסים – שותים וודקה זולה בכוס חד־פעמית, מסתירים את הבקבוק באיזה שיח למקרה שיעלה הצורך בחיזוק. איכשהו זה תמיד היה השלב הכי מהנה ביציאה. את איכות הערב היה נהוג לסכם אז בכמה שיכור היית ועם כמה בנות התנשקת. אבל אני, אני ספרתי נשיקות בלחי.

כנער, בכל פעם שצחקתי, התרגלתי לחסום בכף היד חיוך מתכתי ושן קדמית שבורה. בגיל 14 עדיין קיוויתי שאם אמתח את עצמי במיטה בכל לילה, כמו טקס לפני השינה, זה אולי יגרום לי איכשהו לגבוה. כשחקרתי את הפנים שלי במראה, ראיתי עור חיוור שמארח ברוחב יד פצעי בגרות, גבות עבות־עבות שדאגתי להפריד, ושיער חלק ארוך ואסוף. לא חשבתי שאני בהכרח הכי מכוער, אבל ידעתי בוודאות שאני לא יפה. את הגוף שלי – גם לא אהבתי. אז כשכולם הלכו לים, אמרתי שאני לא אוהב את הים.

בשנה האחרונה לתיכון התחיל שינוי. גבהתי מספיק בשביל לא להיות יותר "גמד", אלא סתם נמוך. הגשר הוסר, והשלימו לי את השן. בגיוס גם השיער ירד, ובשירות הגוף התרחב, צבר גבריות, וכשהשתחררתי טסתי לעגלות בארצות הברית, ושם כבר קיבלתי מחמאות על בסיס יומי, על הכתפיים השריריות, הריסים הארוכים, הזקן הכהה. אבל איכשהו, יותר מהכל, החמיאו לי דווקא על הגבות.

יום שני אחד עמדתי בקניון בסנטה רוזה, קליפורניה, ודיברתי עם קלי. קצוות של בלונד הציצו מכובע גרב, ושרוולי קעקועים כיסו את זרועותיה. היא נראתה לי הכי מגניבה ביקום, התגלמות הפנטזיה ההוליוודית של ה"גירל נקסט דור". אם לא הייתי מקפיד על מיטת שיזוף פעם בשבוע, כנראה שהיא הייתה שמה לב כמה אני אדום. ניסיתי לסנן מתוך המבוכה איזה משפט שלא יהרוס לי, והיא חייכה, שטפה אותי במבט כחול, שהצליח בו־זמנית להיות גם קרחוני וגם לוהט. ואמרה, "לוק אט יו. יו אר גווווורג'ס."

אני? לכמה רגעים מכריעים שכחתי איך מדברים, ויותר לא ראיתי את קלי, ולמרות זאת, קרה שם משהו ששינה מבחינתי הכל. הדימוי העצמי הישן של הגמד עם הגשר התמוסס, וצללתי, ללא מפה או מצפן, לעולם חדש וזר ומלא אפשרויות, שבו אני גבר שמושך נשים כמוה.

בשבועות הבאים, מוטרד מאוד מחוסר הכשירות שלי לפלרטט באנגלית, פניתי לסרטוני יוטיוב של כל מיני צדיקים שמסבירים איך לעשות את זה. השתמשתי בטכניקות שלימדו בסרטונים בעיקר באינטראקציה הראשונית, שהרגשתי שאני נכה בה, כי כמו כל זר כבד מבטא, הייתי סוג של חייזר. לא משנה כמה סרטי קולג' ראיתי, עבורי המנטליות האמריקאית הייתה בלתי ניתנת לחיקוי.

התחלתי ככה עם בחורות בעבודה, ובעיקר במסיבות ובברים, שבהם המשפט־שניים הראשונים שאתה אומר הם קריטיים, ואם תפשל בהם, תבער לנצח נצחים באש השורפת של הדחייה על הסף. תחום ה"פיק־אפ" שצבר תאוצה באותן שנים, דעך מזמן, צנח עד למעמד של נוכלות. נשים הרגישו מרומות, מנוצלות ומוחפצות. אבל היה לזה גם צד אחר: "פיק־אפ" במהותו הוא בסך הכל מיסוד של טכניקות – עבור הגברים שלא בא להם טבעי להיות ה'גבר האלפא' הזה, שנשים, במודע או לא, רוצות לפגוש. כלומר, מעין עזרה ראשונה לגברים שכל חטאיהם הם מופנמות וחוסר ביטחון.

הטכניקות שלמדתי עבדו כל כך טוב, שאיחדתי אותן לשיטה אחת, מגוחכת מרוב יעילות, שקראתי לה 'הסד"פ' – סדר פעולות. עד שפגשתי את האחת, שבלי לבקש גרמה לי לנטוש את כל הטכניקות והשיטות, ולהתחיל לקלף מעצמי שכבות של זהות.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

17.

בחזרה לטל. עכשיו, אחרי שקיבלתי ממנה רק לחי, פניתי לתוכנית ב'.

 "אני יכול לשאול אותך שאלה, בעצם שתיים? אבל תעני את האמת."

"כן, ברור." העיניים שלה הבריקו מציפייה, וחשבתי: איזה קל זה לפעמים לעשות מניפולציה על אנשים. לכולם אותה מערכת הפעלה מיושנת.

"רגע, בעצם שלוש," משכתי את התהליך, לטשטש ממנו עקבות של תכנון מראש.

"סבבה," אמרה.

"שאלה ראשונה. אני מושך בעינייך?"

'ברגע שבחורה מודה בפניך שהיא נמשכת אליך, משתחרר איזה מחסום ביניכם והאינטראקציה הרבה יותר פתוחה וקלילה לאחר מכן,' הסבירו באחד הסרטונים.

"כן," טל אמרה. "אני חושבת שאתה נראה טוב, ו…"

"ויש לך כרגע מישהו שאת בקשר איתו? בן זוג? או מישהו שאת מחויבת אליו?"

"לא. אין לי, כבר דיברנו…" התחילה לענות, מבולבלת.

"או־קיי," עצרתי שוב. "אז אם אני מושך בעינייך, ואין לך אף אחד, אז מה התירוץ שלך לא לנשק אותי עכשיו?"

18.

בכל פעם שעשיתי את התרגיל הזה, עד לפעם הזאת, זה היה הרגע שבו אני נותן לבחורה – במשך בדיוק שנייה – להפוך את הרטטים שנקלטו באוזן שלה לצלילים, ולעכל את המשמעות הקולקטיבית שהמצאנו להם, לפני שאני רוכן לנשק אותה. זה תמיד הצליח, רק שזו הייתה הפעם הראשונה שאני מנסה את זה עם בחורה ישראלית. תוצאת הניסוי, איך נאמר, הייתה מעט שונה. לטל לקח פחות מהשנייה שאני נותן כדי להתחיל לנסח עבורי תשובה מסודרת, מפורטת והגיונית עד בחילה. כאילו צריך להיות היגיון, חשבתי, בלממש חיבור ומשיכה בנשיקה במסיבת חוף באי קאריבי חלומי.

"אתה צעיר ממני משמעותית," ציינה את המובן מאליו, והרגשתי בגוף איך זה מנקז ממני חיים ומעורר בי סוג של אנטישמיות. "יש בינינו הבדל של עשר שנים, אז לא יכול לצאת מזה כלום. ואם לא יכול לצאת מזה כלום, אז למה?"

"גיל זה רק מספר," פניתי לפתגמים ולקלישאות. "אני מאמין בלחיות את הרגע. ומה זה החיים בסוף אם לא אוסף של זיכרונות?" אבל זה היה יעיל כמו לעשות פו על השמש. טל ננעלה. וכמו בעגלות, כשהלקוחה נעולה, כבר עדיף לשחרר. אימצתי חיוך, לסיים באווירה טובה.

19.

הבנות חזרו לחדרן, ואני נשארתי במסיבה, מחפש את מצב הרוח שאבד, תוהה: אפשר עוד להחזיר אותו, או שעדיף לפרוש, ומחר עוד יום?

הדי־ג'יי נכנס לרצף שירי רגאטון מוכרים. אביגיל והשותפה השנייה שלי לחדר, הדס, השתמשו בכל הגוף כשהן רקדו עם חבורת ארגנטינאים. מאיפה שעמדתי הם נראו כמו קאסט של תוכנית נוער. יאללה, שאבתי לגימה ארוכה של עידוד, עוד כוס אחת ואצטרף. "קובה ליברה, פרו קובה נו אס ליברה!"^[3] נאבקתי על תשומת הלב של הברמן מול עוד סלסול של שאקירה.

"וואו, איזה טוב אתה רוקד!" הדס ניקבה לי חור חדש באוזן. הייתי עכשיו מספיק שיכור ובטוח בעצמי בשביל לפרוח ברחבה. "אני חייבת להכיר לך מישהי לרקוד איתה!" ציוותה ומייד משכה אותי ביד, עד שהגענו לבחורה גבוהה ומרשימה. שמתי לב אליה עוד קודם. לא היה אפשר שלא. היא רקדה כמו מישהי שזה מה שהיא עושה בחיים, ונראתה כאילו נקלעה לכאן במקרה. היא הייתה מוקפת במעגלים של תשומת לב גברית, והעדפתי להישאר מחוץ להם – לא רוצה להיתפס כ"עוד אחד". לא משנה כמה הבחורה שווה את זה, גם כמחזר אני רוצה להרגיש מיוחד.

היינו עכשיו אחד מול השנייה.

"הולה, אני עידן," צעקתי, נעמדתי על קצות האצבעות. "קומו טה ז'מאס? איך קוראים לך?"

"סולה!"

"אהה, קומו סולדד?" ניסיתי להפגין ידע.

"נו! חה חה, סולדד נו! אני לא אוהבת! רק סולה."

היא לבשה טופ לבן שבתאורת המסיבה נצבע סגלגל, הציגה בטן חטובה ושזופה משובצת פירסינג, מנצנץ בסגול גם הוא. מכנסוני הג'ינס שלה התחילו נמוך, חשפו מותני גיטרה, וכל תזוזה שלהם במרחב הותירה שובל של ריר ועיניים רעבות. כשרקדנו, השתדלתי לשמור על מרחק ביטחון קצר, שהפרש הגובה בינינו יהיה כמה שפחות בולט. היא זזה כמו אלילה. כל תנועה שלה נראתה טבעית כמו נשימה של תינוק. ניסיתי לעמוד בקצב עם צעד חדש שלמדתי מקליפ של אנריקה איגלסיאס, ולרגע נראה שזה מרשים אותה. אבל הצעד מהקליפ תחזק את המתח בינינו רק לשיר או שניים.

להקת הזאבים חזרה להתנפל כאילו סולה היא הבמבי האחרון ביער, ולקחתי את עצמי שוב הצידה. התעייפתי כבר והלילה הארוך עמד מעליי, משפשף את מפרקי האגרופים שלו. פתאום הרגשתי שהטעם המר מהכישלון עם טל עוד יושב לי על הלשון, מסרב להיבלע. נשכבתי על ערסל בצד ופיללתי לנס. מרחוק הדמות האפלה של סולה דיברה עם כמה מעריצים. נעלתי עליה את המבט ושלחתי לה מסר אילם – שיכור ותשוש מכדי לשפוט את עצמי על האמונה בטלפתיה: "בואי לפה, בואי לפה, בואי לפה, בואי לפה."

זה פעל. היא ניגשה לכיוון, אך נעצרה מרחק בעיטת עונשין ממני ליד הערסל הקרוב. נשכבה עליו, הפנתה לי עורף. היא ראתה אותי? לא ראתה אותי? מה לעשות? לפתע התרוממה, הסתובבה. "היי! איך אמרת שקוראים לך?"

"עידן, קומו זידאן, שחקן הכדורגל, כבר שכחת?" רק לא לפשל עכשיו.

"איך? עידאל?"

 זה הרבה יותר ממספיק בשביל להזמין את עצמי להצטרף.

"אני לא שומע. רגע, אני בא."

השיחה זרמה, אבל העמידה מעליה גרמה לי להרגיש כמו תמרור שצמחו לו ידיים. מה עושים איתן? ניסיתי ליזום הצטרפות רכה, חתולית, לערסל, אך מעולם לא התקבלה תוצאה פחות אלגנטית לַמעשה. הערסל התהפך, וסולה התרסקה על האדמה כמו קוקוס. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. עד שאני מקבל פה הזדמנות פז להציל את הלילה המקולל הזה, אני מחרבן אותה בשנייה הראשונה. איך מתאוששים ממצב שבו גלגלת את הבחורה שאתה מתחיל איתה על הארץ, לפני שבקושי הספקת להגיד משהו?

"וואו, אני ממש מצטער. סליחה, לא התכוונתי. שיט. את בסדר?" חזרתי שוב ושוב, עד שהיא פטרה אותי בחיוך שהחזיר אור מהירח.

20.

בספרדית ירח זה "Luna". באופן כללי, כמעט כל דבר נשמע טוב יותר בספרדית. כשהחבר הכי טוב שלי, בר, חזר מדרום אמריקה, הוא לימד אותי את "Arroz Con Leche", שיר ילדים ארגנטינאי מפורסם. בתרגום חופשי זה הלך ככה:

אורז עם חלב,

אני רוצה להתחתן,

עם סניוריטה מסן ניקולאס,

שיודעת לרקוד, שיודעת לבשל, שיודעת… וכן הלאה.

השיר היה מספיק קליט כדי שאזכור אותו בעל פה, ועכשיו, כשהצטופפתי עם סולה על הערסל הבוגדני, הוא עודד מין רצון עתיק, אינפנטילי, לא רציונלי, להתחתן איתה. להגשים פנטזיית ילדות, התשוקה הראשונה, האחת והיחידה: לואיסנה לופילטו. הייתי רואה "המורדים" וחולם עליה. מקנא ומקלל את פליפה, הזין הזה. ועכשיו פגשתי לואיסנה אמיתית, תלת־ממד, בשר ודם.

שלפתי ממעמקי הזיכרון את השיר המשונה, ושרתי אותו שם לסולה כמו סרנדה. הלסת שלה נפרדה משאר הפרצוף. היא נמסה מולי כמו דולסה דה לצ'ה על מחבת. זיהיתי את נקודת התורפה וכיוונתי אליה שיר של מַאנָּה. השלמה ארצי והאייל גולן ביחד של העולם הלטיני.