ספרים עם טעם ורח

קינמון – ספרים עם טעם וריח

קינמון-

ספרים עם טעם וריח

כחול

"נתת לו את העיתונים?"

"הוא אמר שהוא לא צריך."

שתיקה. המשך. שכנוע. "הוא הבטיח לשמור על עבודה נקייה."

"מבטיח. גם כן מבטיח." כעס. משיכת כתפיים. "אמרתי לך לא לתת לו לעבוד ככה, נכון? הם תמיד מבטיחים ואחר-כך אני צריכה לקרצף את הפאנלים כדי להוריד מהם את הצבע. אני." הדגשה.

אלון היה בחדר הילדים, כששמע תנודות של קול עולות ויורדות, הרגיש פעימות לב דופקות ומתעצמות וצעדים שהולכים ומתקרבים. הדלת נפתחה בתנופה, והקול, קול שלא שוכחים, פנה אליו. "תעצור את הכול," אמרה ענבר בנחישות.

אלון התיישר. ענבר נעצרה במרכז החדר. הבעל, נותר על הסף. הרהיטים היו מרוכזים במרכז החדר. את הרצפה כיסו ניילונים.

 "ענבר תכירי את אלון," ערך הבעל היכרות בין השניים. הושיטו כל אחד את יד ימינו, ונפגשו באמצע הדרך. ענבר הביטה בתכלת עיניו של אלון וראשה נע בחוסר סיפוק.

"נעים מאוד," ענה אלון בקורקטיות.

"נעים מאוד," שפתיה של ענבר נחשקו. הבעל עבר לעמוד לידה, מניח יד על כתפה. אלון העביר משקל מרגל לרגל.

"מה שקורה עכשיו, זה שאני מסמן את הגבול בין הכחול והירוק ואז אני צובע את החלקים ובסוף אני עושה את הציורים שביקשתם," אלון החווה בתנועת יד לעבר פס האיזולירבנד האדום שאיתו התחיל לתחום את הגבולות. "אני עובד לפי זה."

ענבר הנהנה. על הרצפה, לפני כל קיר הודבק נייר A3 עם סקיצת הציור. היא התכופפה אל הרצפה ואספה לידיה את אחת הסקיצות ובחנה אותה.

"זה מה ששלחתי לכם במייל. זה מה שאישרתם."

ענבר הביטה הצידה, היא ראתה שבעלה איננו.

"מתי הוא הלך?"

"קודם."

"ראית אותו הולך?"

אלון הנהן. היא משכה בכתפיים. באמצע עמדה שתיקה. עמוד חלבי של דממה חוסם את הראייה. קול קורא בשמה, ניפץ את הבועה וענבר יצאה מחדר הילדים. עכשיו אלון הרגיש שהוא יכול סופסוף לנשום, בלי דחיסות מבטה עליו. מועקת מבטו עליה.

הוא רצה להתחיל לצבוע את הדשא ולהשאיר מאחוריו את הפאנלים הנקיים, אבל חבית הצבע שפתח גילתה לו צבע כחול עז של שמיים. שיהיה כחול. לא באמת משנה לו באיזה צבע הוא מתחיל כל עוד הוא מתחיל. הוא שפך מהצבע לכלי המתאים, טבל את הגלגלת, קירב אותה אל הקיר והתחיל להניע את ידו מעלה-מטה.

המברשת נגללה במהירות על פני הקיר במשיכות צבע גדולות. בסלון היה חלון זכוכית ענק שמבעדו נשקף נוף המפרץ עד עכו. בימים של ראות טובה, אפשר וודאי לדמיין את הרי לבנון מכחילים באופק. בחדר הזה יש חלון, קטן יותר, משקיף על ערוגת גינה. ורדים, שרכים, אדמה. גזום. מטופח. בזבוז. כל-כך הרבה יופי, כל-כך הרבה בזבוז.

דממת הקירות פלטה לעברו אד משכך שנספג והרגיע. פעם כעס על הבינוניות הזאת, על הטיפשיות שבבנאליות, על האפרוריות. היום הם מפרנסים אותו. והוא לומד להבליג. להבליג, אמרה לו פעם מישהי, זה כמו להפליג, רק לא בים אלא במחשבות.

המישהי הזאת, חזרה לחדר עם כוס זכוכית תוססת בידה.

"תודה," אמר בלי להסיר את מבטו מהקיר. אישה אחרת, תרצה שהוא יסיים את העבודה בזמן, היא תניח את הכוס ותאפשר לו לשתות בזמנו החופשי, תניח לו לנפשו. אבל לא זאת שכאן. זאת שהגשימה את חלום הזעיר בורגנות במלואו והפכה להיות אשת איש, חברותית ומנומסת לבני מעמדה. חטטנית, קפדנית, עושה מוות לכל השאר.

"מה אתה עושה?"

"עובד."

זו לא התשובה הנכונה. שפתיה של ענבר שבו והתהדקו זו לזו. הלסת התחתונה זזה ממקום למקום והשפתיים החושניות שלה לא מצאו מנוחה. אבל הוא לא ידע את התשובה ולו הייתה בידו, הוא לא יודע אם היה מסוגל לתת לה אותה.

"כן, ככה זה נראה," היא פלטה בסוף והניחה את הכוס על כסא קרוב. היא צעדה אל הקיר ונעמדה ליד הסימון, מודדת אותו ביחס לגופה.

"את רוצה שאני אגביה את הים?" שאל אלון.

"לא! הכחול זה בחלק העליון, אני רוצה את הירוק למטה, בקרקע."

"חשבתי שרצית ים ובאופק הרים."

אלון חייך בפעם הראשונה. הוא הצביע אל הקיר שכבר נצבע. ממילא אין שום דשא שמגיע לגובה המותניים שלה. המבט שלו נעצר עליהם: מותניים עבות שביניהן נמתחה בטן וסגרה על תינוק שטרם נולד ומיהר להסב פניו אל הקיר. פעם הוא רצה לעשות לה ילד. ככה הוא אמר לה. אני רוצה לעשות לך ילד. הם שכבו על מזרון שנזרק על רצפה, מצעים סתורים, מלוכלכים מקפה ומזרע והיא צחקה. גם הוא צחק, למרות שהוא היה רציני. עכשיו היא כבר לא צוחקת והוא עדיין רציני. הוא יעשה מה שצריך לעשות. היא רוצה דשא, יהיה דשא. היא רוצה שמיים, יהיה שמיים. היא רוצה עננים. הוא יעשה כל מה שהיא מבקשת בלי להתווכח. כי הוא חייב לעבוד. לצייר. עכשיו.

היא רצתה לשאול על העננים. הם שוב באותו בחדר, מבטה תקוע בעורפו, והיא רצתה לגעת בהם, בעננים שלו. אבל היא דיברה על אוניברסיטה. נישואים. ילדים. הבעל נחמד, מרוויח טוב, לא יודע לעשות שום דבר בבית.

כן. הוא יודע. זה צועק מכל פינה, בפלאזמה, בעור, בעץ המהוקצע, בחדר הילדים המעוצב ביד אומן. במבט אחד אפשר לגמוע הכול. אז למה כל המילים האלה? היד שלו נעה, הלבן נבלע בתוך הכחול. המילים שלא אמרה נבלעו בצבע – בתוך הלבן או בתוך הכחול. בערפל הזה כבר לא ברור מי התערב במי.

הבן הבכור שלה בן שלוש וחצי.

"הבכור?!" שאל אלון.

 "תעשה הפסקה, אלון."

הבן הבכור שלה בן שלוש וחצי.

"עדיין לא התחלתי," הוא לא הביט בה. הוא חיפש קיר להיאחז בו. קירות לא מדברים. הם לא זזים המקום. לא משנה כמה פעמים תדפוק את הראש שלך בקיר – הוא יישאר יציב.

"אבל אתה צריך הפסקה," היא התעקשה, והושיטה לו את הכוס. התסיסה שככה זה מכבר. פג תקפה. תלתלי הזהב של אלון, תלתלי החופש שאהבה כל-כך, שקפצו עם כל צעד, נגזזו ועם הזמן שחלף שיערותיו נדבקו לראשו, איבדו כל סימן לברק. כחול עיניו התעמעם, נאטם וכל כמה שניסתה לתפוס אותן הן התחמקו ממנה בהתמדה. ריק בתוך הכחול הזה.

"כשחשבתי עליך בתור אומן, ראיתי אותך בתוך סטודיו תלאביבי מטונף. מלא בחורות נכנסות ויוצאות," אמרה.

שפתיו נמתחו לחיוך, ועיניו נמתחו מציפייה. הוא אסף את הכוס מידה.

"לא חשבתי שתהיה שיפוצניק."

הוא גמע את המשקה באיטיות ובהפסקות בין לגימה ללגימה שמר על שתיקה.

"למה דווקא שיפוצניק?"

הוא משך בכתפיו.

"אני חושבת עליך לפעמים," היא ממשיכה. "אף פעם לא הבנתי לאן נעלמת."

"גם אני לא," הוא הושיט לה את הכוס.

"עדיין לא חזרת".

הוא שתק.

היא יצאה מהחדר.

קולות מבחוץ חודרים פנימה. הבעל חזר. ואלון צובע וצובע. והכחול נע בתנועות גסות,  לא עדינות כמו השמיים. הן סערו כמו גלים של ים. כששמש ערביים שוקעת לאיטה אל תוכו, והים נראה שקט ורגוע וחם היום נאגר בו. ואפשר להיכנס אל תוכו, להתכרבל בתנועות הגלים המערסלות. להתהפך. והוא הולך. והשמש ממשיכה לרדת וצובעת את האופק בסגול.  והגוף מתהפך כמו הים שמכין עצמו לסערת הלילה. נענוע הגלים איננו רך יותר. הוא מטלטל והמים נכנסים פנימה, וממלאים את הפה ולא נותנים לצעוק. והכחול כבר לא כחול. ואז מגיעים לחדר ההוא, הלבן, ובוהים. וכל מה שאפשר לעשות עכשיו זה לצבוע. רק לצבוע. החדר מכחיל סביבו. למטה. למעלה. הכול כחול. העיקר לא לתת ללבן הזה אחיזה. רק לא לבהות. רק לא להישאר במקום ההוא. המקום שאסור לחזור אליו.

מתוך עולם קשת בענן מאת גל אלגר

ליצירת קשר ועדכונים

תגיות:
גל אלגר

עקבו אחרינו

ספרים חדשים

חדשים מהבלוג

שוקו חם

אפילו את המתכון של חטיף הבוטנים לא יכולתי לשנות וזה היה הרבה יותר חשוב. 
סיפור מתוך האנתולוגיה "סיפורים עם טעם וריח".

קרא עוד »

כחול

אלון חייך בפעם הראשונה. הוא הצביע אל הקיר שכבר נצבע. ממילא אין שום דשא שמגיע לגובה המותניים שלה.
סיפור מתוך האוסף "עולם הקשת בענן"

קרא עוד »
Shopping Cart