מאת: אביחי שינבוים
מתוך: חלומות וסדקים

פוחלצי דובים זקופים ופוזלים קישטו את אולם האוכל העצום המרופד בשטיחי ארגמן מלכותיים. משרתים בכפפות לבנות התרוצצו בין הסועדים בשעה שהמלך הכרסתן מעט התקרב לכיסאו באצטלתו הסגולה.
"המלך פּילאף הראשון מתיישב לאכול," קרא הכרוז באנפוף קולני.
הכיסא המרופד הגיב בקולות ציוצים וחריקות כאשר פילאף התיישב. כתרו העדין והמנצנץ איזן את ראשו החצילי, סנטרו המחורץ שידר מנהיגות ושערות עורפו הרבות שבצבצו מעל גלימתו העידו על טוב ליבו. לצידו, בחיוך רחב וטיפשי, עמד הטועם המלכותי, דְרוֹפּסי הגוץ הקירח והזחוח, שמשום מה האריך ימים יותר מהמצופה. כבר זמן רב שאיש אינו מנסה להרעיל אותו, חשב פילאף. חוץ מקורנליה. כולם יודעים שהיא שולחת לו רעל. אפילו דרופסי האידיוט הפסיק לטעום את המשלוחים שלה לאחר שנחנק וכמעט מת כמה פעמים.
אחד המשרתים הסיר את פעמונית ההגשה הכסופה וחשף קערה גדולה ומהבילה, הטבח המלכותי נתן את כולו במנה הזו. ניחוח התבשיל הצהוב עלה וחדר אל נחיריו המרשימים של פילאף הרעב. הוא ניסה למשוך את הקערה אליו, אך דרופסי חטף אותה ממנו בתנועה מהירה. פילאף המתוסכל חפן את ראשו בידיו.
"הנהלים, הוד מלכותו, קובעים שעליי לשמור על ביטחונך," אמר דרופסי ושלף כף מחגורתו. ראשו המבריק התקרב אל הנוזל הצהבהב. נו כבר, חשב פילאף ותופף באצבעותיו בעצבים. דרופסי טבל את הכף בקערה והכניסה אל פיו. הגיע הזמן, זעף פילאף לעצמו, אם אין לו אוכל לפחות יתנחם בכך שסוף סוף יואיל דרופסי להתפגר? הציפייה למותו של הטועם הייתה משמחת מספיק בעבורו, כמעט כמו ארוחה טובה.
הטעימה האיטית והרועשת החלה. דרופסי לעס בקולניות ומצמץ בשפתיו, ולבסוף בלע את התבשיל בבת אחת. כמה רגעים שקטים עברו עד שפניו של דרופסי התעוותו ומבטו הזחוח השתנה. הייתכן שהרעל מתחיל לפעול? פנטז פילאף וחיוך עלה על שפתיו. שקט נמתח באולם, והעיניים הופנו אל דרופסי.
"זה ממש טעים!" צרח הטועם המלכותי והחיש את לגימותיו. לחייו הסמיקו, הוא שאב ושאב מן הקערה אל בטנו. "הבשר," קרא באושר, "הבשר נפלא."
"תן לי את זה!" התנפל המלך על הקערה וניסה למשוך אותה אליו. דרופסי לא שחרר. פילאף משך את הקערה אליו בכוח, אבל דרופסי התעקש להמשיך לאכול ממנה.
"שחרר!" קרא פילאף וניסה לעגן את רגליו אל השולחן ולחלץ את הקערה בהנפה מלפיתתו של הגוץ הטועם.
"הנהלים, אני חייב לטעום לפחות שליש מנה," מלמל הטועם בין שתייה לשאיבה בתיאבון גדול מדי. הוא המשיך לטעום ולגחון מעל הקערה של פילאף, וזה אחז בשרביטו והחל לחבוט בראשו החלול של דרופסי.
"אכלת יותר משליש, תן לי את האוכל שלי, מטומטם!" קרא בתסכול.
דרופסי לגם כמה לגימות נוספות עד שנרגע בולמוסו. "בבקשה, מלכי, הינה המנה שלך."
"בקושי השארת לי אוכל!" הזדעק המלך הרעב.
"הייתי חייב לוודא שהאוכל כשיר למאכל בעבורך," ניגב דרופסי את שפתיו בשרוולו.
החמור הזה, רתח פילאף והאדים. "צוו על הטבח להוציא מנה נוספת," פקד המלך.
דלתות אולם האוכל נפרצו, והאשפית גרינאמית' מיהרה פנימה בבגדיה האפורים ובכובעה המחודד.
"הטבח מת!" קראה.
"מה?! איך זה קרה?" שאל פילאף.
"הוא נפל לתוך סיר של תבשיל צהוב," קבעה הקוסמת.
פילאף הביט בתבשיל הצהוב שנותר בצלחתו, גושי הבשר העסיסיים הביטו בו בחזרה.
"אז יש עוד?" שאל דרופסי.
"מטומטם!" חפן פילאף את פניו.

הסיר והתבשיל הצהוב הובאו למנוחות, הדגלים הורדו לחצי התורן. פילאף ואנשי הממלכה כאבו את אובדן הטבח. דרופסי הגדיל לעשות ומירר בבכי על לכתו של תבשיל כה מוצלח. פילאף התלבט איך ינציח אחר כבוד את הטבח המנוח. היה זה לורד גאטר שהציע בשמחה רבה את שלל הציד האחרון שלו, משהו שיכבד את המעמד העצוב כמובן – פוחלץ של גריפין, חציו נשר חציו אריה, מחזיק מרקייה ומצקת.
בתום הלוויה התפזר ההמון לדרכו, ופילאף החליט לבקר במטבח ולבחון את התקדמות תוכנית ההנצחה. ראש המשמר, הלורד גאטר, היה שם ופיקד על כמה חיילים שעסקו בהקמת אנדרטה.
"אנחנו צריכים טבח חדש. מכל התושבים לא מצאנו בשלן אחד ראוי," אמר פילאף למלוויו גרינאמית' ודרופסי.
"מה הבעיה?" אמרה גרינאמית', "אוכל ליצור לך צבא של טבחים." היא נפנפה בידה, מלמלה כמה מילים, ושובל אנרגיה גדול העיר מטאטא קרצוף רצפה שצימח ידיים ורגליים. "לעבודה," ציוותה גרינאמית'. המטאטא מילא דלי במים, רוקן אותו על הרצפה והחל לקרצפה.
"לא! תבשל!" המטאטא עצר והנהנן, דידה אל שולחן האוכל, אחז בסכין והחל לקצוץ ירקות.
"זה הולך לקחת יום שלם!" רטן דרופסי.
גרינאמית' מלמלה כמה מילים, והמטאטא החל לעבוד במהירות בלתי סבירה. רעש תקתוקי עבודתו נשמע מכל עבר, ושערות מברשתו התעופפו לכל כיוון. הוא ניגש אל השלושה שחוק ופרום, הציע את המנה שהכין וקרס על הרצפה שבור ודומם.
"נצטרך להזמין עוד מטאטים," מלמל פילאף.
"בבקשה, הוד מלכותך," הגישה גרינאמית' את הצלחת, "ארוחת מטאטא אקספרס," חייכה.
דרופסי מיהר לנגוס מהמנה בגסות אופיינית.
"נו, איך יצא?" שאלה, ודרופסי לעס וצקצק בפיו.
"נראה שזה לא מאוד רעיל," קבע פילאף והביט בדרופסי החי להפליא.
"אתתתההה <לעיסה> יכככוול <לעיסה> לנסות <בליסה>" אמר דרופסי בפה מלא. פילאף טעם מן המנה ונחרד.
"יש לזה טעם של ספונג'ה!" נגעל פילאף וירק שערות מברשת מלשונו. דרופסי הנהנן בהסכמה והמשיך לאכול.
"למטאטא אין חוש ריח," לגלג לורד גאטר, "הוא לא יוכל לבשל למלך הגרגרן שלנו." הצלקת הגדולה שעל לחיו השמאלית שיוותה ללורד מראה מחוספס, להבדיל מהפוחלץ שנראה פוזל ומופתע. גאטר ואנשיו נאבקו למקם אותו על במה מוגבהת.
"מה אתה מציע, גאטר אלופי?" שאל פילאף.
"שמעתי על כמה יצורים קסומים שמבשלים," התנשף גאטר בכבדות מהרמת הגריפין, "אוכל לקחת אותך אליהם, מלכי." הוא וחייליו הרימו בכל כוחם את הפוחלץ הכבד.
פילאף חשב לרגע, הביט על המטאטא ההרוס והשתכנע.
"בסדר, הכינו את הכרכרה!" ציווה פילאף.
"כן, מלכי, נמצא את הטבח הראוי ביותר!" קרא הלורד בסמכותיות, עזב את הגריפין ושלף את חרבו. הפוחלץ התנפץ על אחד החיילים.

הנוף הירוק התחלף בקצב דהירת הכרכרה. בתוכה טבל פילאף את נוצתו בקסת הדיו וכתב:
"קורנליה היקרה,
כבר זמן רב שאנחנו מחפשים טבח חלופי, אך ללא הואיל. בדיוק ברחנו מגולם אבן ענקי שניסה להאכיל אותנו בעוגת שיש. שיש אמיתי! נקרומנסר אחר ניסה להביא לנו מרק עצמות, אבל המנה הייתה דלוחה וחסרת חיים. אינני יודע מה השתבש בינינו, ההתכתבויות עימך תמיד הסבו לי אושר גדול. אומנם אני אוהב אוכל, אבל השיחה בכתב איתך הרגישה לי נפלאה הרבה יותר. אני מיואש, קורנליה, אין לי אותך ואין לי אוכל טעים. אני לא יודע מה אמרתי לך שגרם לך לשלוח לי רעל ולנסות להרוג אותי, אני באמת ובתמים מתגעגע למכתבייך.
שלך, פילאף."

"לא ברור לי למה אתה מקריא בקול את המכתב," אמר דרופסי.
"אוי, שתוק כבר," רטן פילאף ושלף מאצטלתו משרוקית. הוא האדים כשנשף בכל כוחו, השריקה הרעידה את הכרכרה והחרישה את האוזניים.
"מלכי! להבא פתח את החלון," קראה גרינאמית' וכיסתה בידיה על אוזניה.
יונה מטורללת פרצה את זכוכית הכרכה והתייצבה על שולחן הנוסעים. היא הזיזה ראשה בתזזיתיות והביטה לכיוונים מנוגדים. פילאף קשר את המכתב ליונה ושילח אותה. היא פרצה חלון נוסף בכרכרה ועפה לדרכה.
זמן קצר לאחר מכן, כשהחשיך הליל, דפק לורד גאטר על הכרכה.
"הגענו מלכי," ציין הלורד האמיץ.
"מה נפגוש הפעם?" שאל דרופסי.
"ולאד," ענה קול במבטא כבד ומתגלגל. צללית עוטה גלימה נגלתה בפניהם, על כתפיה דוקרנים מחודדים, עיניה האדומות מנצנצות לאור הירח.
"ולאד?" תהה פילאף.
"ולאד המשפד!" קרא גאטר וקרץ.
"זה לא הרוזן הערפד?" לחש פילאף לגרינאמית'.
"אכן זה הוא," אמרה. "חשבתי שהוא רואה חשבון בכלל."
"הייתי רואה חשבון," אמר ולאד הערפד בחיוך משונן במיוחד. "אבל אני גם מומחה לשיפודים!" התלהב והציג עשרות שיפודי מתכת שהחביא בגלימתו.
הכוכבים זהרו לאור הירח. קרחת היער רעשה מקולות שיחה וצחוק ומשקשוק סכינים ומזלגות, אור הנרות ריצד והאיר את הקרחת ואת השולחן הענק שניצב במרכזה, מפה לבנה הייתה פרוסה עליו והוא היה עמוס בכל טוב. ליד השולחן בתנור גריל גדול סיים ולאד להכין עוד מנת פרגיות על האש. הוא הגיש אותה לסועדים, ואפילו גרינאמית' הצמחונית זכתה לשיפוד בשרני של פלפלים ועגבניות.
"מלכי, הרבה זמן לא אכלתי 'על האש' כזה טוב," הריע דרופסי ולגם כוס בירה נוספת.
"ולאד, אתה המשפד הטוב ביותר שהכרתי," אמר פילאף שמח וטוב כרס.
"לעונג לי, מלכי הנערץ," אמר ולאד במבטאו הכבד. הוא חייך ונישק אחר כבוד את ידי פילאף. למראה מבטי הקנאה של דרופסי, הגיע אליו ולאד ונשק למצחו הקירח.
"הוא ממש נחמד, הוולאד הזה," ציין דרופסי, ונענה בגיהוק גדול במיוחד.
גרינאמית' וגאטר צחקקו ביניהם. נראה שהיו שיכורים לגמרי. גרינאמית' ניסתה ללחוש לגאטר בין גיהוק לגיהוק, אבל אמרה בקול רם למדי: "ואני בכלל <שיהוק קטן> חשבתי שערפדים הם ממ… <גיהוק מרשים מאוד> מניפולטיביים, תככניים, שמחכים לזמן הנכון לתקוף."
"הסירי דאגה, קוסמת. אם הוא היה רוצה, מזמן היינו מתים," אמר לורד גאטר ושתה עוד כוס לחיים.
"מה פתאום!" אמרה בצלילות יחסית, "ערפדים לא אוהבים קרבות. הם רוצים להרוג את הקורבנות שלהם כשלאלה אין בכלל מושג שהם קורבנות."
"אה, שטויות! אני יודע שהם יכולים לגרום לאשליות. רק צריך לא להסתכל בעיניים האדומות שלהם, והכול יהיה בסדר."
עיניים אדומות? הרהר פילאף כששמע את השיחה. ולאד סובב על הגריל חיה עסיסית בלתי מזוהה והפנה את ישבנו אליו.
"קווו, קווו," גברו קריאות ינשוף קולניות במיוחד על המולת המשתה.
"מישהו שמע ינשוף קורא בקול בס?" שאל פילאף, ונענה בגיהוק גדול ובמשיכת כתפיים.
ינשוף ענקי בעל עין אחת התרסק על שולחן האוכל. רעש עץ שנשבר נשמע כשקרס עם המנות על הרצפה.
"מה קרה עכשיו?!" הזדעק ולאד המשפד.
"ינשוף התרסק על השולחן," ציין דרופסי.
"הבנתי את זה, אבל איך זה קרה?" שאל ולאד בעצבים, ועיניו האדימו.
"זה בגלל העין האחת," הסבירה גרינאמית', "אין להם תפיסת מרחב טובה."
"לא, זה לא מה ששאלתי, למה אתם לא תחת האשליה יותר?" שאל ולאד.
פילאף הביט על שולחן העץ הריק והשבור. הוא וכל החבורה היו קשורים לכיסאותיהם בחבלים מלופפים.
"גאטר! הערפד קשר אותנו, הכול היה אשליה," הבין פילאף.
"לכל הרוחות," מלמל גאטר הלכוד.
"<גיהוק שנפסק באמצע> רגע אחד, הכול היה אשליה?" הבינה גרינאמית', "אני לא באמת שיכורה!"
"אז כל הזמן הזה לא באמת אכלנו?" נעצב דרופסי.
"חה חה חה," צחק ולאד ברשעות פסיכודלית והשתעל. "הזמנתי אתכם לארוחה, ואתם תהיו בה המנה העיקרית," צחק שוב וכייח.
"מה עשית בכל הזמן הזה שהיינו מהופנטים?"
"חוץ מלקשור אתכם? הכנתי מרינדה. תכף אשפד אתכם על הגריל," הוא ליקק את לשונו. "נתחיל בשָמֵן," אמר והצביע על פילאף.
"אפשר לטעום?" שאל דרופסי, שנענה ב"סתום את הפה" משאר הנוכחים.
"קווו, קווו," קרא בקול בס הינשוף.
"אה, כן," נזכר הערפד, "מה עושה כאן ינשוף חד־עיני?" ולאד ניגש אל הינשוף והבחין בסלסלה שהייתה קשורה לרגלו. הוא התיר את הקשר, פתח את הסלסלה וגילה בתוכה אוכל ארוז היטב ומכתב קטן.
"לכבוד פילאף הנפלא," הקריא והפך אל גב המכתב. "מקורנליה."
"קורנליה החזירה לי מכתב!" קרא פילאף בפליאה.
"מה כתוב בו?" שאלה גרינאמית'.
"למה שאומר לכם? אני לא אוהב להיות נחמד לאוכל שלי," ענה ולאד.
"מה זה משנה, היא בטח שוב שלחה לו רעל," אמר גאטר. ולאד הסתקרן. הוא נאנח לרגע וגלגל את עיניו.
"פילאף היקר, צר לי על מות הטבח שלכם. הכנתי בעצמי אוכל בעבורך. המנה הראשונה היא המנה האהובה עליי: חלה עשירה בשמן זית, מינרלים וחמאת בוטנים. בבקשה אל תיתן אותה לטועם שלך, אלא תאכל אותה ישר בעצמך," הקריא ולאד ועצר לרגע.
"רגע, רגע, זו קורנליה?" ליטף הערפד את זקנקנו המחודד.
"כן," ענתה גרינאמית', "קורנליה – מלכת הציקלופים."
"הציקלופים חדי־העין?" שאל ולאד.
"כן, הם מבחינים בדברים ממש טוב," ציין דרופסי.
"לא, מטומטם! יש להם רק עין אחת," התווכח גאטר.
"ס'תמו!" היסה ולאד וחייך חיוך מרושע. "קורנליה ידועה בערמומיותה," מלמל, "אומרים שהיא רעה יותר ממני."
"זה הגיוני, היא מאוד חכמה, נראה שהיא מנסה להרעיל אותי כבר כמה זמן," אמר פילאף בתסכול.
ולאד צחק, הוא תהה בנוגע לטעמה של החלה וקירב אותה לפיו.
"אל תאכל את זה," הזהיר פילאף, "זה בוודאות רעל," קבע.
ולאד הניף את ידו בזלזול. "מלך טיפש, אני ערפד בן־אלמוות, אני חסין בפני כל רעל." הוא בלע את חתיכת החלה בבליעה אחת.
"המממ, זה רעל טעים מאוד," החמיא הערפד והביט בקורבנות הקשורים לכיסאות שלו.
"מתחשק לי לעשות ניסוי," אמר ולאד, שהחליט להשתעשע באוכל שלו. הערפד הרים מהסל את החלה, בצע ממנה חתיכה והלך אל דרופסי המרייר.
"קורנליה כתבה לא לתת את האוכל לטועם שלך… נכון?" הוא נעמד בין דרופסי לפילאף.
"מן הסתם היא רוצה שהרעל יגיע אליי קודם," נאנח פילאף. חבל, הוא דווקא מחבב את קורנליה מאוד, והיא לעומת זאת, נהנית בעיקר מהניסיונות להרוג אותו.
"מעניין," מלמל המשפד. "פתח את הפה, טועם," ציווה.
"לא! אל תאכל את זה, דרופסי," התחנן פילאף.
אבל דרופסי נגס בשמחה בחתיכת הלחם, לעס אותה ועיניו אורו. "זה ממש טעים," אמר ובלע. הוא היה מאושר, לפחות למשך כמה שניות. לאחריהן פרצופו האדים.
"דרופסי!" קרא פילאף בדאגה. הוא ניסה להשתחרר מהכיסא בכוח. בינתיים פצח דרופסי בכמה שיעולים גדולים, שהתחלפו בהשתנקות שקטה ובפרכוסים, ולאחריהם הכחיל והשתתק, קצף יצא מפיו והוא נדם בכיסאו, ראשו נשמט.
ולאד צחק בצחוק גדול ומרושע. "נפלא!!!" לגלג. "איזו טכניקה אכזרית."
"מנוול," קילל פילאף. ולאד חשף את שיניו החדות בבוז.
"ערפד נכבד, שחרר את מלכי, אכול אותי, רק תן לו ללכת," התחנן לורד גאטר.
"הפוך! שחרר את אנשיי, תאכל אותי," קרא פילאף.
"איכס, תסתמו את הפה הדביק שלכם," נזף ולאד. "אם קורנליה רוצה אותך מת, היא בוודאי תשמח ותפצה אותי היטב כשאגיש לה את גופתך." הוא בצע חתיכה נוספת מחלת הרעל של קורנליה.
"לא!" קראה גרינאמית'. היא ניסתה להטיל לחש הגנה, אך ולאד סתם את פיה ברצועת בד.
"פה גדול, הוד מלכותך," צחקק הערפד שהחזיק בחלה.
פילאף לא פתח את פיו.
ולאד אחז במפרק לסתו של פילאף, פתח את פיו בכוח, דחף אליו את החלה וסגר עליה את הלסתות.
"תאכל!" ציווה, "או שתצפה באנשיך מתים בבישול איטי."
"בסדר," נכנע פילאף ועצם את עיניו. הוא לעס את החתיכה ובלע. החלה החליקה בגרונו בקלילות, מרקמה האוורירי היה מופלא וטעמה היה מושלם.
"זה ממש טעים," אמר פילאף וספר את השניות עד שתתחיל פעולתו של הרעל. עיניו האדומות של ולאד נפערו בציפייה למוות המתקרב, אבל המוות בושש לבוא.
פילאף נותר חי.
"בר מזל שכמותך! כנראה היא שמה רעל רק בחלק מן החלה." ולאד האכיל את פילאף בחתיכות אקראיות מהחלה, אבל דבר לא קרה למלך הגרגרן מלבד תאבונו שהתגבר. בתסכולו מיהר ולאד אל המאכל השני שבסלסלה. הוא הוציא קערה מעוטרת בגולגולות ובתוכה פשטידה.
"חכה," אמרה גרינאמית' בקול עמום. אך ולאד היה אחוז טירוף, הוא גרף פשטידה מלוא הכף ודחף לפיו של פילאף.
פילאף השתתק, עיניו נפערו לרווחה, פיו נפתח ופניו האדימו. "זאת הפשטידה הכי טובה שאכלתי מעודי," קבע.
ולאד רתח. בקצפו בעט בזעם בסיר המרינדה ושפך את תוכנו על הרצפה. הוא שאג בעצבנות והאכיל עוד ועוד את פילאף בפשטידה שבקערת הגולגולות. פילאף טעם בהנאה והודה לו על ההסעדה.
ולאד התייאש. הוא רחרח את הפשטידה וטעם ממנה בעצמו. "וואו, זאת פשטידה מעולה ממש," הסכים הערפד והתנפל על הקערה. האכילה הרגיעה מעט את הערפד המתוסכל.
"טוב, נחזור לתוכנית המקורית שלי לשפד אותך," אמר הערפד ברוח טובה ומפויסת. הוא שלף את שיפודי המתכת, הציב אותם אל מול ליבו של פילאף והתכונן לנעוץ אותם במלך הכרסתן כששמע את פילאף מבקש: "לפני שתשפד אותי, תוכל לקרוא לי את סוף המכתב?"
"חה, אדם עלוב," לגלג הערפד, אם כי גם הוא עצמו התעניין לדעת מה רצתה קורנליה. "אני חושב שאני מתרכך," קיטר וסלסל את זקנו, אך החליט להיענות לבקשתו האחרונה של פילאף.
"למנה השנייה החלטתי להכין לך פשטידה ציקלופית מסורתית. שוב, אנא אכול זאת בעצמך כדי שלא תפסיד אף חתיכה בשל הטועם החטפן שלך. הפשטידה אומנם נראית פשוטה, אך זו פשטידת השום הטובה ביותר בציקלופיה כולה. לאחר שתאכל אבוא לאסוף את הסלסלה. מקווה שהאוכל יערב לחיכך ומחכה לשמוע ממך שוב.
שלך, קורנליה, מלכת חדי־העין."

"נשמע שהיא ממש מחבבת אותך," העיר לורד גאטר.
גרינאמית' הסמיקה, ירקה את חתיכת הבד מפיה וקראה, "כמה רומנטי."
ורק ולאד הוריק ורעד חליפות. "אוי, לא," קרא, "היא כתבה פשטידת שום?"
"אני די בטוח שזה היה שום," אמר פילאף.
"שום לא מסוכן לערפדים?" שאל גאטר את חבריו בתמיהה.
"לא טוב לי," אמר ולאד. עשן יצא מפיו, בטנו קרקרה קולות מוזרים, רעש הקרקור התגבר מרגע לרגע. הוא הביט במבט מאוים על הסלסלה, וגיהוק ארוך יצא מפיו ובעקבותיו אש, כאילו היה דרקון שחזר ממסעדה מקסיקנית. גיהוק האש המשיך והתגבר. גופו של הערפד בער מבפנים. האש התגברה ופרצה מכל אבר בגופו. כששכחה האש, התפורר לאפר ולאד המשפד המפחיד והתפזר ברוח לכל עבר.
קרחת היער הייתה שקטה, המרינדה הייתה שפוכה על הרצפה, השולחן היה שבור ופילאף וחבורתו היו קשורים לכיסאות בלב היער האפל.
"עכשיו מה?" שאל פילאף והביט בגאטר ובגרינאמית'.
"עכשיו אני אטפל בך," נשמע קול נשי חזק ובטוח. מן העצים הגיחה דמות בעלת גוף שרירי חזק וגדול, לבושה בשריון מלא המעוטר בתחריטי גולגולות. כשפניה נחשפו לאור הירח הבחין פילאף בעינה האחת, הכחולה והיפה, ובשערה האדמוני.
"ק…ק.." ניסה לומר פילאף.
"קורנליה!" זיהה גאטר, הדמות החזקה התקרבה לפילאף ושלפה את סכין הקרב שלה.
"את מבשלת נפלא," אמר פילאף כשראה את הסכין מתקרבת לצווארו. קורנליה חייכה ושיספה את החבלים שקשרו את פילאף לכיסא.
"אני שמחה שסוף סוף טעמת מהאוכל שלי," אמרה קורנליה בחיוך. היא חיבקה את פילאף הנמוך ממנה ושחררה קליק חזק מחוליותיו.
"את לא ניסית להרוג את המלך פילאף?" שאל גאטר בזמן ששוחרר מחבליו.
"להרוג את המלך הכי רגיש באזור? המלך החביב עליי ביותר? מה פתאום!" ענתה קורנליה ושחררה את ליידי גרינאמית'. זו הצביעה על דרופסי השמוט.
"ומה עם מה שעשית לדרופסי?" האשימה, "הוא אכל מהחלה שלך."
פילאף רץ אל דרופסי. תמיד פנטז איך דרופסי ימות למענו מרעל. בחלומותיו זה היה רומנטי ומרגש. אך משהגיע הרגע הוא לא באמת רצה לצפות בטועם האידיוט והקירח נופח את נשמתו, או סתם נופח.
הוא התקרב לראשו השמוט של דרופסי והבחין במשהו משמח יחסית. "הוא עדיין נושם!" צהל.
קורנליה טפחה על מצחה בזעם. "מזמן חשדתי שהטועם שלך אלרגי לבוטנים," היא פשפשה בחגורה והוציאה מה שנראה כמו מזרק קטן. דרופסי הושכב על הקרקע, וקורנליה כרעה לצידו. "אנחנו הציקלופים משלבים בוטנים כמעט בכל המאכלים שלנו," התנצלה, "אני אזריק לו אנטי אלרגן."
היא נעצה את המזרק בליבו של דרופסי, והוא נחר נחירה חזקה והתיישב בבהלה. "מה קרה?" שאל הטועם הקירח שקם מן המתים.
"סתום, טיפשון," קרא פילאף וחיבק אותו. גרינאמית' וגאטר הצטרפו לחיבוק. קורנליה, בתגובה, גירדה בראשה במבוכה. פילאף קרא לה בביישנות מעט, "סליחה, קורנליה, אני לא יודע איך לומר לך את זה… אבל," הוא הושיט את ידיו ואחז בידיה, היא התמקדה בעינו השמאלית, "אפשר לקבל את המתכונים שלך?"
"בשמחה," צחקקה, הטתה את ראשה ונגחה בטעות בראשו של פילאף. תפיסת העומק שלה הייתה לוקה מעט בשל העין האחת.

סעודת המלכים הייתה גדולה. אולם האוכל היה ערוך לחגיגה, התזמורת ניגנה שירי שמחה וריקודים, השיכר נשפך מן הכוסות, והמלצרים הגישו מטעמים וכל טוב. בראש השולחן ישבו קורנליה ופילאף זה לצד זו בשמחה גדולה.
לידם, בפה מלא ריר, עמד הטועם המלכותי דרופסי.
"שב דרופסי, אני וקורנליה עקבנו מקרוב אחרי ההכנה של הארוחה הזאת במטבח, לא צריך טועם מלכותי היום," הסביר לו פילאף.
"הכנו לך מנה נטולת בוטנים," אמרה קורנליה וסימנה לאחד המשרתים. זה הניח את הצלחת המיועדת לדרופסי.
"אני מתכנן לאכול גם בוטנים היום."
"זה מסוכן דרופסי," אמרה גרינאמית', שישבה בצד עם סלט ירקות ובוטנים.
"שטויות," ביטל את חששה, "הגעתי מוכן," חייך והוציא מכיסו מזרק קטן.
"זה לא עובד ככה," העירה גרינאמית', ביום אחר היא הייתה גוערת בדרופסי הרבה יותר, אבל לא היום, היום היא העדיפה להנות מכוס הבירה שלה ליד לורד גאטר ולשקוע באווירה הטובה. האוכל היה מושלם – הטעם הייחודי, המרקם והריח – והסועדים הרבים באולם התמוגגו וביקשו עוד ועוד מנות.
לאחר הקינוח נעמד לורד גאטר. "גבירותי ורבותי," דפק הלורד על השולחן. "מצאנו את הטבח המושלם!" קרא, וכל הנוכחים השתתקו בפליאה. "הטבח המושלם הוא…"
החצוצרות הריעו בקול.
"המטאטא של ליידי גרינאמית'!" הכריז הלורד.
הקהל הריע בקול.
"איך זה ייתכן?" שאל דרופסי.
"עם המתכונים של קורנליה ועם מעט ניסוי וטעייה, כל אוכל יצא בסוף מושלם," הסבירה גרינאמית'.
"וחשוב לא לעשות ספונג'ה לפני האוכל," אמר פילאף ויושבי השולחן לגלגו בקול, עד שדרופסי האדיוט התמוטט לרצפה. הוא פרפר וקצף עד שתקע לעצמו מזרק בלב, כולם נעמדו והביטו בדרופסי השמוט, גרינאמית' רצה אליו, היא לא הספיקה להטיל לחש החייאה אפילו ודרופסי כבר נעמד על רגליו במהירות חתולית.
"זה היה טעים כל כך!" צרח מאושר.
"מטומטם," אמרה גרינאמית' וחייכה. היא פלטה צחקוק קל, והוא התגבר מרגע לרגע עד כדי צחוק פרוע. לורד גאטר היה הראשון להצטרף ותפס בבטנו, קורנליה נחרה בצחוקה הקולני ופילאף אחריה האדים והתפקע מרוב צחוק. עד מהרה התמלא האולם כולו בקולות צחוק, אף אחד לא היה מסוגל לעמוד בפני השמחה המדבקת. זה היה רגע מתוק של שמחה ואחווה בקרב כל מי שלא היה מפוחלץ ופוזל.

במטבח עדיין עמד הגריפין החבוט המחזיק מרקייה ומצקת, ולידו המטאטא, משקפיים על אפו וספר מתכונים בידו. הוא החליט על המנה הבאה שיכין – תבשיל בשר צהוב ומהביל.