תהיה לי הים

בחורה בשמלת כלה מהודרת, משובצת אבנים יקרות, רצה בשדרות רוטשילד. שערה הארוך, שעוצב לתלתלי בקבוקים וקושט בסיכות פנינה מזעריות ונוצצות כמו טיפות טל בקרני השמש הראשונות, התנופף ברוח החמה. בידה האחת החזיקה הכלה זר כלולות משובץ סחלבים ורודים, ובשנייה הגביהה במקצת את החצאית, כך שרגליה לא יסתבכו בתחתית האין־סופית של שמלת הקצפת שלבשה.
היה אפשר לחשוב שכל זה הנו חלק מסדרת הצילומים המיוחדים לאלבום החתונה הבלתי נשכח, אלמלא המבט המבוהל ששלחה הכלה מעבר לכתפה.
המכוניות בשני עברי השדרה המשיכו לנסוע באדישות בדרכן מכאן או משם, העוברים והשבים אולי הסתקרנו לרגע, אבל כבר היו מורגלים במוזרויות של השדרה, ולא ייחסו חשיבות רבה לכלה הרצה.
רק מכונית אחת, שלא היה ניתן לזהות את צבעה מתחת לשכבה דקה של חול ולכלוך, הגיבה בצפירה ארוכה כשהכלה עדיין הייתה רחוקה ונראתה כנקודה קטנה לבנה ומקפצת.
הצפירה עדיין הדהדה, כשלמכונית נכנס גבר גדל גוף ורחב כתפיים, ובידו שקית קטנה של עוגיות. לפני שהספיק להתרווח במושב הנהג, העביר בקבוק מים לבחור שהפריע להפסקת הקפה ומאפה שלו, ושאל בקוצר רוח, "מה יש, גולן?"
אריק גולן סימן לבני להיות בשקט והגביר את עוצמת הקול במכשיר הקשר ששידר, "הכלה של האובייקט רצה בשדרות רוטשילד, שניים רגלית בעקבותיה. האובייקט בביתו."
אריק שפשף את ידיו זו בזו בהתלהבות כשהביט לעבר השדרה, מחפש את הכתם הלבן הזעיר שגדל ככל שהתקרב לרכבם. שותפו המשיך ללעוס את העוגייה בלאות, אבל גם זרק מבט חטוף לכיוון השדרה.
"למה הכלה של לינוביץ׳ בורחת?" שאל בני. גבותיו טיפסו מעלה בהפתעה, כשאריק ענה עם זיק בעיניים, "בוא נשאל אותה."
אריק לא הוריד את עיניו ממראת הצד, והתעלם מקריאת ההתפעלות של עמיתו, שאפילו שמט מידיו את העוגייה. הוא חיכה לרגע הנכון ותזמן את פתיחת הדלת והיציאה מהרכב בדיוק מושלם, כך שהכלה נבלמה והתנגשה בו.
"סליחה," אמר כנבהל. "את בסדר?" הוא נשען ביד אחת על הדלת הפתוחה של המכונית, ואת ידו השנייה השאיר באוויר, מוכן לתמוך בכלה שנעצרה בפתאומיות והתכופפה כדי להסתתר מאחורי המכונית ולקחת נשימה עמוקה. "אפשר לעזור לך?" הוא שלח מבט קצר מעבר לכביש, וגם היא הסבה את מבטה לאחור. שני בריונים בחליפות כהות רצו במהירות בשדרה. הכלה אספה עוד אוויר אל ריאותיה, מוכנה לחזור לברוח אחרי ההפוגה.
"תיכנסי," אמר אריק וסימן לה לכיוון הרכב. מבטה המתרוצץ חלף על פניו לרגע, ואז קמה, פתחה בנחישות את דלת המושב האחורי ונדחסה אליו תוך קיפול זריז של שמלתה.
כשהדלת נסגרה עליה, רכנה קדימה מעל עננה לבנה של תחרה ומשי, והתפרצה בסערה על הנהג המופתע שהתמהמה ולטש בה עיניים, "סע, סע, סע! מהר!"
"קדימה, בני, שמעת את הגברת." אריק החווה בידו קדימה. קולו היה שלֵ ו ורגוע, שולט במצב, מנוגד לגמרי לדרמטיות ששידרה הנוסעת ההיסטרית. כשהרכב החל לנוע, אריק התעלם ממבטו ההמום של שותפו וריכז את מבטו בראי הפנימי, עוקב אחר הבחורה המבועתת.
פניה היו צמודות לשמשה האחורית, ועד שלא נעלמו העצים הגבוהים, השדרה הישרה כסרגל, הבניינים ההיסטוריים שנשמרו מתחילת המאה, לא הפנתה את מבטה קדימה. הוא חיכה בסבלנות עד שתסדיר את נשימתה המאומצת. בראשו כבר החל לבנות את אסטרטגיית החקירה, שתגרום לה לענות על כמה שאלות נחוצות בנוגע לחתן שלה. הכלה התרווחה במושב באנחת הקלה, שסימנה לו שהוא יכול להתחיל לתשאל. תוכניותיו השתבשו כשהיא קפצה כאילו נעקצה והביאה את ידיה השלובות אל החזה, למשמע קול חזק שבקע ממכשיר הקשר, שהתעורר לחיים בחרחורים רמים בעיתוי גרוע במיוחד.
"הגיע הזמן להחליף את הגרוטאה הזאת," רטן אריק, ומיד כיבה את מכשיר הקשר. תחת מבטו הנוזף של שותפו, המציא הסבר צולע, "יש לו חיים משלו, והוא מחליף תחנות מתי שבא לו. אני כבר מסדר לנו איזה מוזיקה טובה."
הכלה לא התעניינה בדבריו, ועסקה בסידור קדחתני של חצאית שמלתה, עד שנעצרה באמצע פעולות היישור והקיפול ובהתה במכשיר הרדיו שניגן שיר של שלומי שבת, "הרי את מקודשת לי".
אריק מיהר לכבות את הרדיו. כדי לברוח ממבטו המוכיח של בני, הפנה את פניו אל הכלה. סנטרה ושפתיה נרעדו לרגע.
"מים?" למרות שהעריך שהסיכוי לעצור את גל הצונאמי המתקרב שואף לאפס, הוא ניסה להקדים את התרופה למכת הבכי שסער בעיניה. בהיסוס הושיט לה בקבוק פתוח כמעט מלא של מים מינרליים. היא עיקמה את אפה, נגעלת לשתות מבקבוק זר, ולחלחה את שפתיה היבשות. לפתע נלחצה כשהרכב החל להאט בצומת, צעקה לבני, "לא. לא. אל תעצור." היא סובבה את ראשה ימינה ושמאלה לבדוק שלא מתנהל אחריה מרדף. כשהרכב כמעט נעצר ברמזור אדום, לחצה על כפתור נעילת הדלת, שילבה את אצבעותיה אלה באלה, קירבה אותן לפיה ומלמלה משהו ברוסית.
"רק עצרנו ברמזור," אמר אריק וניסה ללכוד את מבטה החמקמק שסירב להתמקד בו. "אנחנו איתך. לאן להסיע אותך?"
היא נשכה את קצה שפתה התחתונה, משתהה עם התשובה.
"לא הבנתי, לאן?" התערב בני בקולו הסמכותי, שמיד זכה לתגובה, "הכי מהר והכי הכי רחוק." קולה דעך כשחלפו על פני חנות נוצצת של שמלות ערב אלגנטיות־בהגזמה באלנבי.
הטלפון הנייד של אריק התעורר לחיים והוא התרכז בשם שעל הצג. העיתוי של הילה היה גרוע.
"להתקשר למישהו, לחתן?" קולו של בני גרם לו לסגור את הטלפון בלי לענות. הכלה הנידה נמרצות בראשה והדמעות השתחררו מעיניה וחרשו בכמה ערוצים את לחייה הסמוקות,
והמשיכה להניד את ראשה מצד לצד כמו בובת כלבלב על הדשבורד.
"אלוהים, מה עשיתי, מה עשיתי, מה עשיתי…״ מלמלה שוב ושוב.
אריק כחכח בגרונו כדי למשוך את תשומת לבו של שותפו וסימן בעיניו לכיוונה של הכלה הבוכייה. הבכי שלה הרחיק את הרגע שיוכל להתחיל לתשאל. כל רגע נוסף שהיא בתוך הדרמה שלה ולא מסוגלת להוציא מילה, הוא מסתבך יותר עם הפיקוד שידרוש הסברים. הוא כתב הודעה קצרה לדובדבני, ובכמה מילים ניסה להסביר מה קורה ולמה הכניס את הכלה של לינוביץ׳ לרכב שלהם.
כמה אפשר לבכות? הוא גישש בתא הכפפות ומצא חבילת ממחטות ישנה, ניער ממנה את האבק והושיט לכלה, שעדיין הייתה שקועה בתוך טראנס של בכי ומלמולים. בני נאנח אנחה כבדה והציע לה עוגיות שהיו עטופות במפית עם סמל של בית קפה, ״לא יודע מה עשית או לא עשית, אבל עוגיות תמיד עושות טוב על הנשמה.״
הכלה לקחה את הממחטות והתעלמה מהעוגיות, והמשיכה בבכי חרישי שנפסק מדי פעם כדי לקנח את האף בקול רם. הודעה קצרה מדובדבני אישרה להמשיך עם הכלה, גרמה לאריק לחייך
ולהעביר את המסר לבני. הוא קודם הצביע באצבע המורה למעלה, ואז הרים אגודל. בני חייך בהקלה ואכל בנחת את עוגיות הבראוניז הקטנות שלו, שלא ייעלבו שדחו אותן, והצביע על השעון שעל מפרק כף ידו. כאילו שהוא בעצמו לא היה מספיק לחוץ להתחיל לחקור את הכלה, שאמנם כבר הפסיקה להזיל דמעות, אבל עדיין ישבה עטופה בצער ושיחקה בהיסח הדעת בטבעת היהלום שעל אצבעה.
״איך קוראים לך?״ אריק פנה אליה בטון ששידר נינוחות מרגיעה.
״ויקטוריה,״ משכה הכלה באפה והוסיפה את שם משפחתה כאילו זה פרט נחוץ, ״ויקטוריה ברגר.״
"נעים מאוד, שמי בני ברוך," נדחף בני, ולרגע שחרר את ההגה ונפנף בידו.
"אריאל גולן," שותפו שמר על רשמיות, למרות שכולם קראו לו אריק או גולן. הוא הושיט את ידו, אך ויקטוריה נרתעה ממנו, ומבטה נדד מעל ראשו אל המראה.
״איזה אוטו נוסע אחרינו?״ שאלה ורכנה קדימה כדי לראות טוב יותר במראה מה קורה מאחור.
״אאודי,״ שיקר אריק, ופניה של הכלה הלבינו. היא שחררה את החגורה והתכופפה, כמעט נשכבה על המושב האחורי.
״אסור שהוא יראה אותי,״ אמרה בבהלה.
״מי זה הוא? החתן?״ שאל אריק והפנה את ראשו לאחור, כביכול בודק מה קורה עם האאודי השחורה של לינוביץ׳.
ויקטוריה הרימה את ראשה, ״דני לא ייתן לי ללכת.״
״בנץ, תנסה לברוח מהאאודי השחורה.״ אריק לא הסתיר מבני חיוך קטן, שיראה גם הוא ששום אאודי לא רדפה אחריהם. בני קלט ושיחק אותה כאילו נלחץ ושינה את הנהיגה לפרועה יותר, עם חריקות של בלימות פתע וסיבובים חדים של ההגה.
״עקשן הבחור. יושב לנו חזק על הזנב,״ העיר בני ופנה לאחת הסמטאות המקועקעות בגרפיטי של פלורנטין.
״במה סיבכת אותנו?״ שאל אריק ושמע חבטה קלה. הוא התרומם מעל המושב, וכשראה מה קורה מאחור, שחרר בבהלה את חגורת הבטיחות.