מבצע!

מינל

מאת: גאולה הודס-פלחן
עריכה ספרותית: גל אלגר
עריכת לשון: זהר גולדפרב
הגהות: טל אביב, מיכל  בסן
עיצוב כריכה: סטודיו Psycat
עימוד: שרית רוזנברג
ינואר, 2023

50.00 

קטגוריה

תקציר הספר:

מינל קוסטסקו היה יהודי זקן וחכם.

הספר נועד לתעד את חייו, מותו וגבורתו.

לסַפר שהיה פעם אדם כזה.

***

מינל קוסטסקו נכנס לחיי המשוררת גאולה הודס־פלחן כשהייתה מתבגרת בת אחת־עשרה. היא לא ששה לקבל את הזר אל חיק משפחתה, ורק שנים אחר כך, בעת משבר שפקד אותה, חל שינוי מהותי במערכת היחסים ביניהם.

בעדינות וברגישות יוצאת הודס־פלחן למסע אישי, רגשי וחשוף מאוד.

היא חוזרת אל שורשי המשפחתיות, אל מערכת היחסים שאינה מובנת מאליה בין אב חורג ובת,

ובוחנת כיצד התבצע המעבר ממערכת יחסים קרה וקורקטית אל אהבה ומסירות.

כתיבתה מייצרת עולם כן ואותנטי, רווי רגישות המוצאת ביטוי בכתיבתה העשירה, הציורית, הבהירה והנוגעת.

על הסופרת

גאולה הודס־פלחן (2022-1966) משוררת, מתרגמת ומסאית ישראלית, כתבה עשרים ספרים וקיבלה במה בחמש אנתולוגיות. שיריה ראו אור בעיתונים ובכתבי עת שונים וכן הושמעו מעל גלי האתר במרוצת השנים. גאולה הלכה לעולמה בטרם עת ב־ל' חשון, תשפ"ג, 24/11/2022. כתיבת ספרה מינל היתה משאלתה האחרונה.

טעימה מהספר

היכן התחילה העוינות? אולי באי ההבנות? אני שואלת את עצמי: האם הייתה זו הפיג'מה שנהגתי ללבוש בבית? האם היו אלה הרגלי האכלת החתולים שלי?
את הדבר הראשון ששמעתי עליך לא אשכח לעולם: "דוֹד רומני נחמד". כך נחרת תיאורך הראשון בזיכרוני, ולוּ הייתי מייחסת לו את החשיבות שלה הוא היה ראוי, כל מסכת היחסים שלנו הייתה מתהפכת.
הבן, אבא, גדלת במסגרת של חינוך קפדני ונוקשה מאוד. ומנגד הקשר בינינו היה קרקע טרייה שיש למלא אותה בזרעים שיניבו תוצרת משובחת. אבל בראשית הקשר בינינו לא שיבחת, אלא ביקרת, ואני הייתי נערה מתבגרת שזה עתה זכתה לשחרור מיד עריץ.
בראשית דרכנו יחד, אבא יקר, לא היה לנו סיכוי.
הייתי אז בת אחת־עשרה, ואתה, אבא יקר, בדרכך לליבי, עשית כל טעות אפשרית.
וגם אני עשיתי. 

עוד ספרים שתאהבו:

פרק ראשון

יענקי מלטף את ראשו של התינוק הרעב היונק במרץ. ידו הימנית עוקבת באצבע המורה אחר האותיות הצפופות בדף הגמרא המונח על הסטנדר, פלג גופו העליון מתנועע קלות לקצב מילות הלימוד, ידו השנייה ממשיכה ללטף את ראשו של מאיר.

הוא מרכין את עיניו כדי להביט בפניו החולמניות של בנו התינוק, בהתעלות הנפש, מוקף כולו בזיווה של מצווה. מבטיהם הלועגים של שאר האברכים עושים את דרכם אליו כחיצים מורעלים של בוז, פוצעים אותו, צורבים. הוא שומע בבירור אך כמו ממרחק גדול את צחוקם ואת הרינונים על אותו אב שבעבורו נשתנו סדרי בראשית והוא מניק את בנו.

הוא ממשיך ללטף ברוך את ראשו של מאיר, בידיעה ברורה שעליו לספוג כל השפלה בהכנעה וביראה, שהרי נעשה לו נס. אילו יכול היה ללבן לחבריו את פשרו של אותו הנס, היה מסביר להם שכך הוא מזין את בנו – בחלב את גופו, ובתורה את נפשו. דגדוג קל בסנטר, בחיבור שבין זקן לצוואר, וצליל מתגלגל של פלסטיק חלול על רצפה חשופה מעירים אותו מהניקור. לרגע נשימתו נעתקת מריאותיו, הוא מסתכל סביבו בבהלה, כמי שאינו בטוח היכן הוא.
פפפפפ, הוא נושף בהקלה. ברוך השם, רק חלום. מאיר התינוק ישן בין זרועותיו. הבקבוק הריק המוטל על הרצפה מאשר לו שאכן חלם, שכנראה שקע בשינה עמוקה. אחד משישים במיתה, הוא מצטמרר. הסטנדר ניצב מולו ועליו מונחת הסוגיה שבעוד כמה שעות יעסוק בה. למה רק בעוד כמה שעות? הרי כבר קמת! הוא מזכיר לעצמו את מה שדחף אותו לכתחילה להציע לחיהל'ה שהוא יקום בלילה לטפל בתינוק. להקיף את עצמך במצוות, כמו בסוכה, כמו במקווה, הוא מתחייך לרגע. אתה גם נותן לחיהל'ה לנוח וגם יש לך זמן ללמוד תורה בשקט. הוא מתיר לקורטוב שביעות רצון להניע הרהורים פילוסופיים של לילה. נכון, אם מאיר לא מתעורר עכשיו, יש לך שעתיים לישון. לא רע, ממשיכים ההגיגים בניגון של איפכא מסתברא.

יענקי מלפף את זרועותיו סביב ראשו וגופו של התינוק כדי לקבע את אחיזתו ולהזיז אותו מעט ככול האפשר, שלא יתעורר בבכי. הוא קם באיטיות מחושבת מן הכיסא, צועד לאורך המסדרון החשוך אל עבר חדר השינה, ובתנועות מדויקות מניח את התינוק השבע והישן בלול שבין שתי המיטות. חיהל'ה פוקחת את עיניה לרגע וממלמלת, "תודה רבה, הצלת אותי," וחוזרת לנשימותיה הסדורות. 
חזרתה המיידית של חיהל'ה לתרדמה כבדה מכריעה עבורו את הכף. היא עובדת קשה כל כך כדי לפרנס אותו כדי שיוכל ללמוד תורה, והוא מה? מה הייתה חושבת עליו אילו ידעה על המבחן? אסור שהיא תדע! הוא נבעת מהאפשרות שהיא תגלה שנכשל. אתה תלמד עד שיצא לך עשן מהאוזניים! הוא נוזף בעצמו.

יענקי מותח את ידיו מעל לראשו, מזרים בהן כוח ממאגרי מרץ ההולכים ומתרוקנים, ומחליט לחזור לסטנדר בסלון. תפסיק לרחם על עצמך, הוא מנענע את גופו קדימה ואחורה בחוזקה. עיניו תרות בסבך האותיות הצפופות, מתאמצות בכל כוחן לאתר את המקום המדויק בסוגיה שבה עסק לפני שתקף אותו הניקור. הוא מכחכח בגרונו, הקרב בשר השינה החל. הוא לא יוותר, לא ייתן לעייפות להכריע אותו.
הצצה מעורפלת מבין ריסיו העצומים מבהירה לו שהבוקר החל להפציע. חיהל'ה כבר לבושה בקפידה. החצאית המחויטת, החולצה המכופתרת, הפאה המהודרת, הגרבונים השקופים. את הנעליים השאירה ליד הדלת כדי לא להרעיש בשעת בוקר מוקדמת כל כך, אך רחש תנועותיה חודר מבעד לשרעפי השינה האחרונים שלפני התעוררותו השלמה של בעלה.
הוא הפסיד בקרב.
יענקי לא זוכר מתי בדיוק נכנע וחזר למיטתו. איזה טיפש אתה! מתי תבין שלא לישון בלילה זה עצתו של היצר הרע. עכשיו תהיה עייף כל היום. בעיניים עצומות עדיין הוא מדמיין את אשתו כשהיא חולפת ליד חדר הילדים, מעיפה מבט אוהב, מפריחה נשיקה באוויר לתמי, מוישי ולאהל'ה, עוטה את המעיל, אוספת את התיק, נועלת את הנעליים ורצה במדרגות לתחנת האוטובוס כדי לתפוס את ההסעה. הוא יודע כמה היא שונאת לאחר. היא עובדת קשה כל כך, מה בסך הכול דרשו ממך?
דנדון חרישי מעיר את יענקי סופית. מאיר שוכב בעריסה ומשחק בבובת בד שעליה פעמונים. יענקי נמתח, החבטה הקלה מהקרש הממסגר את מיטתו מצרפת את המועקה הקבועה, המלווה את ימיו מאז קיבלה חיהל'ה את המשרה המלאה שלה, לַתוכחה העצמית שלו על שנכשל במבחן. אם לדייק, ברור לו שהחלום המבעית שחווה הלילה היה שליחו הישיר של היצר הרע. הניסיון האווילי שלו לוותר על שעות שינה יקרות כדי להרוויח עוד קצת לימוד, משל היה איזה גדול דור, לא היה יותר מיוהרה מטופשת בתחפושת.
מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. בתנועות אוטומטיות הוא נוטל את ידיו בנטלה שעל הרצפה. יענקי מעיר את הילדים בחדר הסמוך ועוזר להם להתארגן.
"אבא, להכין מטרנה?" שואלת תמי, לבושה כבר בחצאית כחולה ובחולצה מכופתרת תכולה, מציצה מבעד לדלפק הפורמייקה הלבן.
"כן, תודה. חומוס או גבינה?" הוא שואל ומניח את המצרכים על גבי משטח השיש במטבח, מכניס לחמניות להפשרה במיקרוגל ופורס מלפפונים ועגבניות במיומנות שפיתח מאז שקיבלה חיהל'ה את העבודה בחברת אקטיביוס.
תמי, מוישי ולאהל'ה עומדים ליד דלת הכניסה, רוכסים את המעילים, בתיקיהם כריכים טריים שהכין אביהם, והם מוכנים ליום הלימודים. יענקי מארגן במהירות חיתולים, בקבוק ובגדי החלפה בתיק של מאיר. בזרועו האחת הוא מניף את התינוק העטוף, ובזרועו השנייה את תיק הטלית והתפילין. כולם יוצאים ויענקי טורק את דלת הכניסה המעוטרת בשני שלטים. האחד ממתכת מוזהבת שעליו כיתוב באותיות מסוגננות "משפחת וייסברג". את השלט השני עיצבו הילדים לפני כחמישה חודשים על בריסטול כחלחל ובו ציורים וכיתוב ססגוני "מזל טוב וברוכים הבאים אמא ותינוקי".